חצוצרנית דתיה בעידן המודרני

נגן החצוצרה הנודע לואי ארמסטרונג אמר בזמנו כי "מה שאנחנו מנגנים, זה החיים עצמם". 12 שנה לאחר שארמסטרונג שבק חיים, הגיעה לעולם התזה שלו. ולא סתם תזה, היא אפילו שומרת מצוות. עינב דרומר, 25, בחורה דתייה מבית, היא השם הבא בסצנת המוזיקה הדתית בארץ.

להקת "דוסה נובה" תוססת ומקפיצה

נגן החצוצרה הנודע לואי ארמסטרונג אמר בזמנו כי "מה שאנחנו מנגנים, זה החיים עצמם". 12 שנה לאחר שארמסטרונג שבק חיים, הגיעה לעולם התזה שלו. ולא סתם תזה, היא אפילו שומרת מצוות. עינב דרומר, 25, בחורה דתייה מבית, היא השם הבא בסצנת המוזיקה הדתית בארץ. 13 שנים של פז"ם על חצוצרה הובילו אותה לסיים לימודי תואר ראשון במוסיקולוגיה, להגיש תלמידי תיכון לבגרויות, להקים להקת חתונות דתית ולהוכיח לגברברי המגזר שכל מה שהם מסוגלים לעשות, היא יכולה לעשות טוב יותר. הרבה יותר.

הצלצול הוא בשבילי.

כל אחד מאיתנו מתגעגע לילדות. תודו בזה, יש סיטואציות שהיינו מעדיפים לחוות בתור צעירים או לכל הפחות לדעת שצירוף האותיות האנגליות I, C ו- Q הוא לא בדיוק שם של קפסולות ויטמינים. "קרה לי לא אחת שנכנסתי לחדר מורים ושאלו אותי מיד 'סליחה, מה את עושה כאן, את לא אמורה להיות בכיתה?' או 'מי נתן לך רשות להיכנס לחדר מורים?'. כשהם מגלים שאני מורה הם אומרים במתיקות 'אוי, איזו קטנטונת. אז את המורה למוזיקה?'". כך מגדירה עינב דרומר, מורה ומגישה לבגרויות במוסיקה את שגרת יומה בכניסה לתיכונים בהם היא מלמדת. אם זה לא מספיק, גם השומרים בבתי הספר לא מאפשרים לדרומר לצאת ממנו ללא אישור בכתב עד שהיא נאלצת לגייס קורטוב של אינפוף ולהכריז מולם שהיא מורה מן המניין. בכיתה, לעומת זאת, אין מבחינתה מקום לטעויות. "יש מקום לצחוקים, אבל אני מאוד סמכותית. אני חושבת שדווקא הסמכותיות שלי מפתיעה את התלמידים כשהם פוגשים אותי לראשונה. לא מזמן אמר לי אחד התלמידים שלי שאוהבים אותי, אפילו שאני נכנסת בהם לפעמים".

דרומר סיימה זה עתה 4 שנים בלימודי תואר ראשון במוסיקולוגיה ותעודת הוראה במוסיקה באוניברסיטת בר אילן, אך היא מבהירה כי המעבר לעמדת הגירים לא היה קשה במיוחד. "אני מלמדת כבר כמה שנים, עוד משנות השירות הלאומי שלי שעסקתי בהן בהעמקת יהדות בבתי ספר מול כיתות שמורכבות מאוכלוסייה חילונית בעיקרה ושילבתי בשיעורים האלה גם כל מיני קטעי מוזיקה. הזירה הזו לא ממש זרה לי. מה שכן, כשנמצאים פתאום בצד של המורה אפשר לראות את כל צורות ההתנהגות של התלמידים מהצד וצריך לדעת להתמודד עם מצבים שקורים בכיתה, שבתור תלמידה לקחתי בהם חלק וכעת אני אמורה להוות מעין גורם מפקח. מורה זה תפקיד שכולל בתוכו המון דברים. הוא צריך לדעת את החומר טוב וגם לדעת להעביר אותו בצורה מעניינת, להיות שחקן. כל זה מעבר לעובדה שצריך לבצע הכנה מסודרת בבית לקראת השיעור והחומר, במיוחד בתיכונים, הוא יותר קשה ומעניין וזה מאתגר אותי. פתאום אני מבינה איזה כוח יש לי בידיים ושאני צריכה לדעת איך לנצל אותו לטובה".

החיבור של דרומר למוסיקה נוצר לטענתה מגיל צעיר מאוד, בעיקר בגלל שהוריה דחפו אותה להישגים בתחום. "הייתי שומעת מוסיקה וישר מתחילה להקיש את המקצבים, הייתי גם שרה הרבה. בכיתה א' ההורים שלי די לחצו עליי ללמוד נגינה באורגן, למרות שלא רציתי את זה. בכלל, בבית שלי ספגתי הרבה מאוד תכנים מוסיקליים. אבא שלי התחנך במוסדות חב"ד כשהיה צעיר וכל ערב שבת הוא לא מפסיק לשיר כל מיני ניגונים שעם השנים חלחלו ומשם נסחפתי עם זה. מגיל קטן הרגשתי שזה בנפש שלי, שזה חודר באיזו שהיא נקודה עמוק פנימה".

אפשר לומר שלחצוצרה הגיעה דרומר די במקרה. "בכיתה ח' עברתי לאולפנית שלמדו בה רק בנות והחליטו להקים שם תזמורת מיוחדת של כלי נשיפה והיה לי ברור שאני הולכת להיבחן, אפילו שלא ניגנתי לפני כן על כלי נשיפה. מאוד רציתי ללמוד על סקסופון, כי הוא נראה לי אז כלי מאוד מגניב, אבל בסופו של דבר, מי שהיה המורה שלי בחמש השנים שלאחר מכן, הסתכל עליי ואמר לי בהחלטיות: 'לך יש שפתיים של חצוצרנית'. אמרתי 'יאללה, נלך על זה'".

ש: הבנת לתוך מה את נכנסת?

"הבנתי שאני נכנסת לתוך עולם שמאוד מרגש אותי. לעולם שבדרך כלל דתיים לא נחשפים אליו וכאן כבר לא הייתי צריכה דחיפה מההורים להמשיך לנגן, אני כבר שיגעתי אותם בעצמי שיתנו לי לנגן. כשרק התחלתי לנגן על החצוצרה, הצלילים שלה היו מאוד לא נעימים, בלשון המעטה ותרגלתי כל יום במשך שעות, אבל המשפחה קיבלה את זה בהבנה וככה המשכתי עד שעשיתי בגרות במוסיקה. אני לא יודעת לומר בוודאות שאלמלא האולפנית הייתה נותנת לי את ההזדמנות ללמוד חצוצרה ולהשתתף בתזמורת, הייתי לומדת אחר כך מוזיקה. האמת היא, שאף אחת מהחברות שלי לתזמורת לא המשיכה במסלול הזה. כנראה שממש נכנסתי לתוך העניין".

בימים שבהם כל רביעיית בני נוער טיפוסיים מחליטים שנחתה עליהם המוזה ותופסים מערכת תופים, גיטרה ומשולש ומיד מדמים לעצמם שהם מינימום להקת החימום של להקת הליווי של מרסדס סוסה, קשה למצוא כישרונות גדולים בכלל ומוסיקאים בפרט. "אפשר לומר שבעבר המעמד של המוזיקאי היה הרבה יותר גבוה ממה שהוא כיום. היצירות לרוב היו מורכבות והיה לוקח לפעמים שנים לכתוב אותן. היום אדם לוקח גיטרה, יושב בבית ומחכה שתבוא לו המוזה, משרבט כמה מילים ומנגינה ובמקרה הטוב הוא מקים להקה שמעבדת את השירים בצורה אמנותית ומקורית. יש גם את האפשרות השנייה, שאומרת שהוא יכול להצליח גם אם המוזיקה שלו היא לא כל כך משוכללת או מבריקה. הקידמה הזו מורידה מהערך העצום של לבוא ולשמוע מוסיקה בקונצרטים. המוסיקה היא הרבה יותר נגישה, היא נמצאת בכל מקום וזה מביא באיזה שהוא מקום לזילות מסוימת".

ש: אם נפתח את האמירה הזו נאמר שהכסף משחק תפקיד חשוב מול איכות היצירה. כלומר, בלי מזומנים אין לחנים?

"נכון. כשיצאתי לדייטים, למשל, והיו שואלים אותי מה אני עושה בחיי, הייתי עונה בשיא הגאווה שאני לומדת מוסיקולוגיה. היו לא מעט שישר הרימו גבה ושאלו מה כבר אפשר לעשות עם זה. החברה שלנו, מרוב שהיא כל כך הישגית וההצלחה של האדם בחיים מתבטאת בכמה כסף הוא מרוויח, אנשים לא חושבים ללמוד מוסיקה באוניברסיטה וגם לא יודעים מה כוללים הלימודים האלה ובטוחים שמוסיקה זה רק נגינה. בעצם, מוסיקה כוללת בתוכה כל כך הרבה נושאים שיש ללמוד אותם. היא תחום כל כך מורכב שבנוי על קשרים מתמטיים ופיזיקאליים, מעבר לפן האמוציונאלי שלה".

בין מספרן המצומצם של הנגניות הדתיות בארץ, דרומר נתפסת כעוף מוזר יחסית. בניגוד לשאר, שמנגנות בכלים כמו חליל וקלרינט, דרומר שולטת בכלי מאוד דומיננטי ("אנשים מאוד מופתעים לראות מישהי דתייה שמנגנת בחצוצרה. זה נראה להם מאוד מגניב"). בנוסף, דרומר נתקלת לא פעם מול השמרנות המוכרת של בני המגזר כלפי נשים שמנגנות בפני קהל גברים. "במהלך הלימודים באוניברסיטה חברתי ללהקת חתונות שהייתה אז בשלבי הקמה מאוד מוקדמים. ניסיתי לפני כן להיכנס ללהקות אחרות, אבל זה היה נראה להם מאוד מוזר שתהיה בת בלהקה, כי לא ידעו איך הציבור הדתי יאכל את זה. בלהקה הזו הייתי שלוש שנים, הופענו בכל מיני מקומות והרבה פעמים זכיתי למגוון של תגובות. היו אנשים שעמדו ובהו ב'פלא הזה' לאורך כל ההרקדה. כמעט בכל חתונה ניגשו אליי אנשים ובירכו אותי ואמרו שהם שמחים לראות שילוב של נגנית בלהקת חתונות דתית. גם נשים חרדיות אמרו לי לא פעם שזה ממש יפה".

ש: אז מעולם לא הרגשת שונה?

"פעם אחת הלכתי לריאיון עבודה בתיכון מסוים ולאורך כל הריאיון התמקדו בעובדה שאני דתייה וחששו שאני הולכת להחזיר את הילדים בתשובה. בכלל לא שאלו שאלות על מוסיקה, אבל זה היה חריג. זכורות לי גם שתי חתונות שהופעתי בהן וניגשו אליי פתאום האבות של החתן או הכלה וביקשו ממני לעמוד מאחורי פרגוד כדי שלא יבחינו בי".

ש: איך התחושה כשעושים לך דבר כזה?

"הייתה תחושה קשה. הבנתי שאין כוונה לפגוע ספציפית בי, אבל הרגשתי איזו שהיא אפליה מסוות, כי אין בעיה הלכתית שאישה תעמוד ותנגן בפני גברים ואני רואה בזה חשיבה מאוד מרובעת. אני חושבת שהפתיחות הזו לא צריכה לגרוע מהרמה הדתית של אדם ששומע מוזיקה שבוקעת מכלי נגינה שמנגנת עליו אישה, רק משום שהיא אישה. מה שאני כן יכולה להבין זה שיש אנשים שלא רוצים שהחתונה שלהם תהיה מעורבת, אז כמובן שגם הלהקה לא יכולה להיות מעורבת. פלח האוכלוסייה הצטמצם אוטומטית לדתיים לאומיים שאין להם בעיה עם נגנית בלהקה".

ש: זאת אומרת שנגזר על נשות המגזר הדתי לסגור את כל האפשרויות שעומדות בפניהן ולא לפתח כישורים אמנותיים?

"הן יכולות לעשות הרבה דברים, אבל הן תצטרכנה לקחת בחשבון שזה דבר שהוא מאוד חדשני. להקות נשים למשל לא יכולות יותר מדי להצליח, קשה לי להאמין שכיום אנשים ייקחו להקה כזו לחתונה שלהם. בת אחת בלהקה זה עוד דבר נסבל, אבל כשכל הלהקה מורכבת מבנות שמופיעות בפני גברים ויש גם את האיסור ההלכתי שאומר 'קול באישה ערווה'. אני רואה באי השילוב הזה כבר איזו שהיא התרסה, איזו שהיא אמירה שזו לא אמירה שאני מנסה לומר כשאני מקימה להקה מעורבת. אני בעד השילוב ולא בעד ההפרדה".

התרסה או לא, לפני כחצי שנה עזבה דרומר את להקת החתונות שבה ניגנה ולאחרונה החליטה לנקוט בצעד אמיץ ביותר ולהקים את להקת "דוסה נובה" יחד עם קבוצה של 7 נגנים בוגרי האקדמיה למוסיקה.היא עוסקת בניהול הלהקה הכולל : הרבה מאוד דברים. מעבר לאיסוף הנגנים והנגינה עצמה מדובר בשיווק ופרסום ועבודה מול הזוגות, יש הרבה עניינים טכניים שצריך לסדר.

ש: מה היו הדרישות שלך?

"ברור שהרמה המוסיקלית צריכה להיות טובה. שמעתי כל אחד מהנגנים. אבל מעבר לזה היה לנו חשוב שתהיה כימיה בין חברי הלהקה ושמבחינת החומר האנושי יהיה לכל אחד מחבריה נעים. למרות שכל אחד הוא עולם שונה לגמרי מהשני, מדובר באנשים מאוד נוחים, סבלניים ומקבלים, מעבר לזה שכולם מוזיקאים ולמדו או לומדים במוסדות מוסיקה נחשבים בארץ".

ש: הלהקה הזו פונה בעצם לקהל הדתי בעיקר, שידוע כלא מעמיק במיוחד בכל הנוגע לאמנות. עד כמה זה משמעותי לזוגות שבאים לשמוע אתכם אם כל אחד מהנגנים יש לו רקע מוסיקלי או מה רמת העיבודים שלכם?

"יש ויש. יש אנשים שמבחינתם הם מוכנים לקחת כל להקה ובלבד שתהיה זולה, יש כאלו שהולכים לפי השם שנוצר ללהקה ומפחדים ממשהו חדש, יש כאלה שאם יש איזה שהוא כלי ייחודי בלהקה הם ייקחו אותה גם אם היא לא מנגנת ברמה טובה ויש כאלו שמגיעים ורוצים לשמוע מוסיקה טובה. אנחנו מביאים איתנו איכות".

ש: ומה נכלל בפלייליסט שלכם?

"אנחנו משלבים הרבה סגנונות בהרקדות שלנו: רוק, סמבה, רגאיי, פריילך, קאנטרי, מוזיקה אירית וכו', כפי שאפשר לשמוע גם בלהקות אחרות, אבל מי ששומע אותנו ישר מרגיש בקו ייחודי שיש ללהקה שלנו".

ש: איך היית מגדירה את שאר הנגנים?

"כל אחד בא מרקע שונה. אני באה מ'חקר המוסיקה', יש שני נגנים שמגיעים מבית הספר 'רימון' והשאר למדו במגמות מוסיקה ובבתי ספר אחרים למוסיקה אבל לכל אחד מהם יש את המקום שלו בלהקה. כל אחד שומע מוסיקה אחרת ומביא את זה איתו. הרבה פעמים יש רעיונות שמתנגשים אבל אנחנו מנסים כל מיני דברים עד שאנחנו מגיעים למתכון המנצח".

ש: רגע, כמעט שכחתי. מה השם של הלהקה?

"דוסה-נובה".

ש: חדשני משהו.

"כן, התלבטנו בין כמה שמות אבל זה השם ששבה את רובנו. מפרידים את זה כמובן למילים 'דוסה' ו'נובה', והפירוש של זה הוא דתיים חדשים".

ש: אז מה, את מבשרת על מהפכה?

"אני מקווה שכן, אני חושבת שאנחנו מביאים איזו בשורה חדשה איתנו לא רק מבחינה דתית או שילוב נשים בלהקות דתיות, אלא גם מבחינה מוסיקלית ואמנותית. העניין במוסיקה דתית שהיא נשמעת לפעמים מאוד בנאלית ולא מורכבת. היא יכולה להפוך לעוד יותר מעניינת אם רק נותנים לה את הטאצ' המתאים.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל