איך משתלבים דוברי צה"ל בשכונה המזרח תיכונית

עצוב לומר זאת, אך האמינות כבר מזמן אינה ערך מוחלט בדוברות הצה"לית

מאז ומתמיד, קנו להם דוברי ממשלות ערב ודוברי צבאותיהם, מקום של "כבוד" בהוויה הבידורית הישראלית. אלו הוחזקו על ידינו הישראלים, כבעלי דמיון מזרחי מפותח, אשר להודעותיהם ודיווחיהם, לא הייתה שום זיקה, או אחיזה אף רופפת, במציאות.

לשיאם הגיעו הדברים בתחילת מלחמת ששת הימים. עם ישראל כולו היה אז מאזין לתחנת הרדיו הרשמית של ממשלת מצרים בשפה העברית, תחנה ששמה היה "קול הרעם מקהיר". בתחילת המלחמה אכן השידורים מזרי האימה, גרמו לחששות לא מעטים בקרב המאזינים בישראל. רק אחר כך משהחלו להגיע "תוצאות האמת" משדות הקרב, הפך "קול הרעם מקהיר" לחוכא ואיטלולא.

כך למשל שידר "קול הרעם מקהיר, ביומה השני של מלחמת ששת הימים (6.6.67), שידורים שכללו אף שיבושי מילים שהפכו עם הזמן לקאלט של ממש. ציטוט: "כוחותינו מתקדמים בכל החזיות. החיילים המצרים הגיבורים כתשו את מאחזי האויב הציוני והם נלחמים עכשיו בפאתי תל-אביב. הוי הציונים, המוות יבוא לעטוף אתכם בשמלה השחורה."

כנגד זאת, נתפסה באותם ימים הדוברות הצה"לית, כמי שהאמת היא נר לרגליה. באותה מלחמה וכמשקל נגד לשידורי "קול הרעם מקהיר", גויס למשימת הדובר והמסביר הלאומי, האלוף במילואים חיים הרצוג מי שהפך לימים לנשיאה השישי של מדינת ישראל. קולו הרגוע ומבטאו האנגלוסקסי, בקעו אז מכל בית ובית בישראל. נינוחות דיבורו, והסבריו הנבונים, סייעו לא במעט, להפיג את החששות שהיו מנת חלקם של מרבית התושבים, לפחות בימיה הראשונים של המלחמה.

עם השנים ואולי כפועל יוצא שלילי נוסף של אותה מלחמה, לשון אחר, עצם שליטתנו בשטחי יהודה ושומרון ובעם הפלסטיני, אלה הפכו אט אט את הודעותיהם של דוברי צה"ל השונים, לעיתים לתמוהות ולאופייניות דווקא לצבאות שסביבנו. לשיאם הגיעו הדברים במהלך האינתיפאדה הראשונה. לדיווחים הכמעט יום יומיים על מספרי הנפגעים הפלסטינאים, צירף דובר צה"ל הודעה קבועה ולקונית שהסתיימה במילים: "חיילינו/כוחותינו ירו באוויר". הסטיריקן יהונתן גפן, כתב על כך בטורו בעיתון מעריב בסרקזם טיפוסי, שהפלסטינאים הינם כנראה ציפורים, ואו שהם סתם יודעים לעוף.

אינני מקל ראש בתפקידו לרוב כפוי הטובה של דובר צה"ל, מה גם שמנגד מופעלת נגדנו, מכונת תעמולה משומנת, מיומנת וממומנת היטב. אולם הודעות רבות, רבות מידי שיצאו מבית היוצר של דובר צה"ל, מהוות לא אחת עלבון לאינטליגנציה וזלזול בתבונתו של הציבור.

כך קרה למשל בסוף שנה שעברה כשבתוך שבוע, חזינו במהדורות החדשות, בשני אירועים שבהם חיילי צה"ל ברחו מפני מפגינים פלסטינאים. לתמונה שבה נראו שני חיילים בורחים ותופסים כביכול מחסה בתוך ערמת אשפה רדודה, צרף הדובר את ההסבר הנאור שלפיו, החיילים נסוגו על מנת לשפר עמדות. כשקבוצת חיילים תקפה בשנה שעברה אזרח בחברון ללא כל התגרות מצידו, הסביר דובר צה"ל כי האזרח התעמת עם החיילים (מיותר לציין שבית המשפט שצפה בתמונות האירוע, הורה על שחרורו המיידי).

דוגמאות להודעות המצוצות מן האצבע, הודעות סתמיות ומעוררות גיחוך יש לרוב, והשבוע שוב חזר דובר צה"ל לסורו, בתגובתו למעצר הילד בן החמש. "כוח צה"ל שהיה בפעילות מבצעית בחברון, זיהה ילד מיידה אבנים לעבר כביש בו חלפו מכוניות, הכוח עיכב את הילד והעביר אותו לידי המשטרה הפלסטינית להמשך טיפול." בהודעה אגב, לא נזכרה כלל עובדת מעצרו של הילד ואביו. צאו וחשבו, מה כבר היה נגרע מכבודו של צה"ל או מכבודנו כאומה, באם דובר צה"ל היה מודה במה שמובן ממילא מאליו. קרי, שמדובר בתקלה וכי יוסקו מסקנות וירועננו הנהלים, כדי שאירועים כגון אלו לא ישנו. נכון שזה נשמע הגיוני ועושה שכל, בניגוד להודעת הדובר שתואמת אירוע כמעט בסדר גודל של לכידת בן לאדן.

אז עלבון לאינטליגנציה כבר אמרנו, אולם מטרידה וכואבת הרבה יותר המגמה שלפיה, אנו מיישרים קו לאט לאט אך בעקביות, עם המנטאליות שהייתה בעבר נחלתם הבלעדית של שכנינו.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל