"לא הייתי מתחתן עם חנין זועבי תמורת תרנגולת או ביצה"

ההקצנה וההסתה בקרב ח"כ הערבים והציבור הערבי הקיצוני, תופסות יותר ויותר מקום בחיינו ומלמדת, כי למושגים "גיס חמישי" ו"חוסר נאמנות", יש כנראה אחיזה במציאות. מדינה שמאפשרת למיעוט הערבי הקיצוני להסית, לתמוך באויב ולגרום הרס וחורבן בקרבה - היא מדינה מתאבדת.

חרם כלכלי

בימים האחרונים עולות זעקות שבר בקרב בעלי עסקים בישובים ערביים ביניהם חיפה, כפרי המשולש, יפו ועוד, בטענה כי היהודים מדירים רגליהם ממרכזי הסחר ובכך יוצרים חרם כלכלי. לכאורה הדבר נכון, אך השאלות המתבקשות, אותן אנו לא שומעים בכלי התקשורת המרכזים במדינה הן: מה הסיבה לכך, ומי אשם במצב? בימים טרופים אלה ועוד קודם לכן, קיצוניים ערביים הביעו גילויי שמחה על הירצחם של שלושת הנערים היהודים, וחברי הכנסת חנין זועבי, טיבי, צרצור והיתר, הביעו תמיכה בחמאס במהלך מבצע "צוק איתן", וקראו לחיילי צה"ל מעל דוכן הכנסת – רוצחים. סוחרים רבים יצאו לשביתה וסגרו את עסקיהם לאות הזדהות עם החמאס ותושבי עזה, ויצאו להפגנות תמיכה, תוך הנפת דגלי החמאס. הרס, חורבן ושריפה, פגעו במוסדות שלטון במהלך ההפגנות האלימות, ויהודים הותקפו בכבישים העוברים בסמוך לכפריהם. כל יהודי הרואה את האלימות בקרב ערביי ישראל הקיצוניים, נזהר מטבע הדברים, ומדיר רגליו מישובים אלה. מטבע הדברים הפגיעה הכלכלית באה מתוך חשש עמוק ומתוך גילויי האלימות בקרבם.
 
 

ההסתה מתעצמת

עזות המצח שלהם הגיעה לכדי אבסורד: חברת הכנסת חנין זועבי, הפגינה יחד עם קהל ערבי קיצוני, קיללה שוטרים, התפרעה, הסיתה לאלימות, ופנתה בקריאה לעולם הערבי להתאחד במלחמתו בישראל. חברי הכנסת נתלו בחופש הדיבור והגבירו את תמיכתם בחמאס. בעכו העלו שלושה צעירים סרטון בפייסבוק, בו הם נראים בזמן נסיעה ברכבם וברקע שיר - כשיושבי הרכב אינם מסתירים כלל את פניהם - והם צועקים בשמחה: "איטבח אל יהוד". קריאה שהייתה שייכת לתקופת מלחמת השחרור. דגלי החמאס מונפים בראש חוצות, בתהלוכות ביפו ובכפרים רבים במשולש וצפונה מזה. סטודנטים ערביים כבר לא מסתירים את שמחתם על מות חיילים ועל הרג נערים חפים מפשע. עובדים ערביים בחברות ישראליות מרשים לעצמם לגלות אהדה לחמאס, ויש כאלה שהגדילו לעשות, ובשעה שנתנו קבלה באחת מרשתות בתי הקפה, אף רשמו על הקבלה: "זבל", ו"היטלר" - ללקוחות יהודיים. הכול חשוף, הכול גלוי.
 

האמת נחשפת

ערביי ארץ ישראל – לא כולם, יש להדגיש – כבר אינם חוששים להביע את דעתם עלינו בעזות מצח ובגלוי. כשרואים סרטון ובו מופיע אחמד טיבי, נושא נאום משולהב משולב בהסתה למדינה, מול קהל ברמאללה, ומשבח את השהידים בגדה, בעזה ובתחומי הקו הירוק, כל אחד מבין כי נחצו גבולות, וכי הדמוקרטיה צועדת בצעדי ענק לקראת אנרכיה. יש לזכור שחברי כנסת אלה מקבלים את משכורתם מאתנו ומנצלים את הדמוקרטיה לתועלתם, ולתועלת המאבק הפלסטיני. משום כך, קיים חשש טבעי להיכנס לריכוזי אוכלוסייה ערבים המביעים תמיכה באויב, והתוצאה הנגזרת – הדרת רגליים. על פי אופן ההתנהלות של חלקם לפחות עולה, כי הם סבורים שהיום יותר מתמיד, ישראל חלשה וקרובה לחיסול, וזה הזמן לתמוך בחמאס הקורא להשמדתה של מדינת ישראל, גם אם בתוך תוכם הם יודעים, שהמרחק לחיסולה של ישראל הוא עדיין רחוק ממימוש. חברי כנסת התומכים בשהידים, מסיתים, מלהיטים את הרוחות, ומבצעים פרובוקציות נגד המדינה, הם הגורם המרכזי להרס המרקם החברתי השברירי בלאו הכי, הקיים בינינו לבינם. מטבע הדברים, קהל תומכיהם שומע ומפנים, ובשנים האחרונות אנו עדים לכך שיותר ויותר תושבים ערבים ישראלים מסייעים לטרור הפלסטיני בדרכים שונות ומגוונות. מכאן עולה כי הבחירה שלהם בתמיכה באויב שלנו, תוך הצהרת אי נאמנות למדינה בה הם חיים, הם גורם בעל משקל סגולי רב בהעצמת ההסתה, ולמצב השכנות הקשה שבו הם בחרו. הדוגמאות האלה, על קצה המזלג, הן המראה המצביעה על תחושות ומחשבות של חלק קיצוני מבין ערביי ארץ ישראל, שחלומם הרטוב הוא השמדת המדינה. כשהם נשאלים באשר לנאמנותם למדינה, רבים יאמרו - לעם הפלסטיני. השאלה היא, האם המדינה יכולה להרשות למיעוט שמצהיר בריש גלי - כי נאמנותו היא לפלסטינים הנלחמים בנו ולא למדינת ישראל - להמשיך ליהנות מכל העולמות?
 

מהיכן הם שואבים את הכוח?

מאז נתמנה אהרון ברק, לנשיא בית משפט העליון, ההבנה להתנהלות ערביי א"י להקצנה, להזדהות עם הפלסטינים, לאמירות ותגובות קשות של חכ"ים ערבים, ולנטייה לכיוון האיסלאם הקיצוני - תוך קריאות נגד המדינה ותוך הסתה גלויה - קיבלו רוח גבית ממנו ומהעליון. ברק: "אם לא נמצא דרך לחיות איתם בשלום, לא נחיה בשלום עם עצמנו. מצב זכויות האדם בשטחים הכבושים בעייתי, יש למצב הזה אפקט בלתי ישיר המתייחס גם לזכויות האדם בארץ". ועוד מוסיף ברק: "אם תשאל יהודי האם אתה בעד שוויון עם ערבים הוא יגיד בוודאי, אם תשאל אם הוא בעד לזרוק את כל הערבים מפה, הוא יגיד ודאי. הוא לא רואה סתירה בין הדברים". ברק לא הבין, עם כל ה"גאונות" שלו, כי מיעוט הדורש שוויון זכויות, מוטלות עליו גם חובות אותן הוא צריך למלא. ברק לא הבין, כי מיעוט לא יכול לתמוך במדינת אויב ולקבל שוויון זכויות. ברק לא הבין, כי בג"ץ בהחלטותיו דווקא עודד, בלי שהתכוון, להעצמת השנאה וההסתה שלהם כלפינו. "האקטביזים השיפוטי" של אהרון ברק, השתלט על החלטות הכנסת, וכך מצאנו עצמנו מתמודדים עם אמירות קשות וקריאות למרד והסתה בחסות החוק. ככל שנקפו הימים והפרשנות מרחיקת הלכת של חופש הביטוי על ידי העליון, אפשרה זאת, גברו קריאות גזעניות והסתה נגד מדינת ישראל, והכנסת שביקשה להרחיק את הסיעות הערביות הקיצוניות מן הכנסת, נתקלה בהתנגדות בג"ץ. כך מצאו חנין זועבי, צרצור, טיבי ומוחמד בארכה, ואף בשארה, כוח להמשיך בהתנהלותם הבוגדנית. עזמי בשארה כמשל, נחשד בסיוע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. בשארה נמלט מהארץ בטרם נעצר, וכיום הוא חי בקטר ומשמש כשופר תעמולה של הפלסטינים. במשך שנתיים מאז בריחתו החפוזה, המשיך בשארה לקבל משכורת מכנסת ישראל, קרי, ממני ומכם. לקח שנתיים עד אשר הצליחו המחוקקים לשלול ממנו את המשכורת וההטבות הנלוות.
 

יושבים על הגדר

על פי כל הנתונים המתפרסמים, בכפרים ערביים רבים יש גירעונות תקציביים, הפרת חוקי בניה ברגל גסה, תשלומי ביטוח לאומי למשפחות מרובות ילדים, חמולות המנהלות את הכפרים תוך הטבה למקורביהם, אחוז מאוד נמוך של תשלומי מיסי מדינה, ועוד. מאחר שהם אזרחי המדינה זכותם לקבל טיפול כמו כל אזרח אחר. ברם, עם הזמן ועם השנים מסתבר, כי הדרישות לזכויות נשמעות קולניות יותר ויותר, ובד בבד, ההתעלמות שלהם מהחובות שלהם כלפי המדינה, מתרחקות והולכות. נוצרי או מוסלמי, שיבקשו לעשות שירות לאומי או להתגייס לצה"ל יזכו לאיומים, השפלות ומכות. הכומר גבריאל נדאף, הפועל למען שילוב הנוצרים בחיי המדינה וגיוס לצה"ל, זוכה לאיומים על חייו מצד האוכלוסייה הערבית. אז כן, ערביי ארץ ישראל בחרו לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם, כאשר הרגל שנמצאת בתחומי מדינת ישראל בועטת בנו יותר ויותר. כאשר הציע ליברמן חילופי שטחים ובמסגרת זו, יועברו כפרים ערביים לחסות הרשות הפלסטינית, החלו זעקות שבר מצדם, וזאת, על אף שאין כל כוונה להוציאם מבתיהם, אלא לחסות בצילה של הרשות הפלסטינית - עבורה הם מקדשים את מלחמתם. מכאן אפשר ללמוד, כי הם נחרדים מעצם המחשבה לחיות תחת שלטון פלסטיני, בידיעה כי יש להם הרבה מה להפסיד. אז זכויות הם דורשים בקולי קולות. חופש דיבור הם דורשים, והדמוקרטיה הפכה לכלי במלחמתם בנו. אבל חובות – לא בבית מדרשנו. הלהטת הרוחות נגד המדינה ובעד תמיכה בפלסטינים הפכו לעניין שבשגרה. עניין מילוי החובות כלפי המדינה הפך ללעג וקלס וכשהם נשאלים בעניין הם משיבים: חפשו אותנו בסיבוב. יוצא אפוא, שהם מבקשים ליהנות מכל העולמות: לתמוך בפלסטינים, לגלות חוסר נאמנות למדינה וחוקיה וגם לקבל שוויון זכויות. אם ההפגנות היו בעד שוויון זכויות והטבת תנאיהם? זה לגיטימי. אך אם ההפגנות הן תמיכה במבקשים לחסל את המדינה, האם יש לאפשר זאת? - יש לומר לכל הערבים העולים באמצעי התקשורת ומייבבים על מצבם: אם אלה רק קיצוניים, אז מדוע אתם בוחרים אותם שוב ושוב? אם אלה רק קיצוניים, מדוע אתם לא יוצאים להפגנות תמיכה והכרזה על נאמנות למדינה? – הרי אי אפשר לדרוש שוויון כשמנגד הנאמנות שלכם מוטלת בספק רב. כאשר מיעוט מבקש זכויות עליו לדעת, כי נדרשות ממנו גם חובות. באף מדינה בעולם לא היו מסכימים לאפשר למיעוט לערער על חוקי המדינה, לא לגלות נאמנות, לגרום להרס וחורבן ואחר-כך לטעון - לאי שוויון.
 

תזכורת

במהלך חודש אוקטובר 48', בעיצומה של מלחמת השחרור, הוחל ממשל צבאי על ערביי ארץ ישראל שנותרו במדינה. הממשל הצבאי נמשך עד 1966. אחת הסיבות שהניעו את גורמי הביטחון במדינה להמשך הממשל הצבאי, למרות ניסיונות שונים לבטלו, הייתה: "הערבים הם יסוד לא נאמן, גיס חמישי, ועל כן הממשל הצבאי הוא הגורם היחידי היכול להתמודד עם סיכון זה". ב – 30 במארס שנת 1976, התקיימה הפגנה של ערביי א"י נגד הפקעת אדמות לצורך הקמת העיר כרמיאל. במהלך ההפגנה הגדולה, שנערכה לראשונה מאז בוטל הממשל הצבאי, נהרגו 6 מפגינים ערבים, והיום הזה הוכרז על ידם כ"יום האדמה". עד אז, ניהלו ערביי א"י אורח חיים די חופשי ואף נרקמו קשרי מסחר ושכנות טובים - יחסית - עם שכניהם היהודים. בכל הארץ יש לציין. ההפגנה הזו הייתה למעשה נקודת המפנה ביחסים השבירים עימם. באינתיפאדה הראשונה, ב- 1987, כבר החלו ערביי א"י להזדהות עם אחיהם הפלסטינים, ומשם המצב רק הלך והקצין. הוקמו רשימות ערביות שנכנסו לכנסת, והחלו אמירות והזדהות גלויה וברורה עם הפלסטינים.
 

סכנה אמיתית

מאז הוקמו המפלגות הערביות כמו בל"ד ורע"ם-תע"ל, עסקו החכ"ים הערבים, והפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בראשות השייח' ראאד סלאח, רק בדאגה לרווחת הפלסטינים בעזה וברשות הפלסטינית. לא נראה כי מעניין אותם מצבם של ערביי א"י, שרבים מהם, חייבים לציין, די רוצים ואוהבים לחיות במדינה, ואף מוכנים לתרום למענה. ההחלטה בפירוש בידם: אתם אתנו או איתם? מותר להזדהות עם אחיכם, אך באותה מידה מוטלות עליכם מגבלות החוק הנקוטות בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם.
 

רק בחודש האחרון

נהג אוטובוס של "אגד" סירב להוריד נוסעים ערבים בנצרת, מחשש לפגיעה וזריקת אבנים בו ובנוסעים. תושבים ערבים בחיפה התנכלו לשכניהם היהודיים בבניין ואיימו ברצח, תוך אמירות קשות: "אנחנו כמו החמאס נרצח אתכם". הפגנות תמיכה בחמאס נרשמו בישובים ערביים רבים. בכביש ג'אסר אל זרקא, נזרקות אבנים על מכוניות ישראליות. בואדי ערה, חסימות כבישים ופגיעה בכלי רכב. ביפו אתמול, הפגנת תמיכה בחמאס תוך קריאות "אללה וואכבר", וצעידה ברחובות יפו תוך הנפת דגלי החמאס. חנין זועבי משתתפת בהפגנות וקוראת לכל הפלסטינים ומדינות ערב בעקיפין, להשמיד את מדינת ישראל, תוך קריאה לערביי ישראל לפתוח באינתיפאדה שלישית. מצרים בראשות סיסי, מבינה את הסכנה של האחים המוסלמים וגוזרת עליהם עונש מוות. סיסי מונע את פתיחת מעבר רפיח בידיעה כי החמאס הוא ארגון טרור היכול לערער את היציבות באזור. אחד מפרשני הטלוויזיה במצרים, אדם ציורי במיוחד - ולא רק הוא - תוהה כיצד מאפשרים לחברת הכנסת חנין זועבי, להמשיך ולכהן בכנסת?! ציטוט: "הזועבי הזאת נחש משקפיים, רק בישראל יש כמוה. תראו לי מדינה שתקבל אותה. אפילו בדואי אחד אמר לי: לא משלם עליה תרנגולת ואפילו לא ביצה בשביל להתחתן איתה. שאלתי את דש וחורטש ושעאב והם אמרו לי: לא נתחתן אתה גם תמורת 33 מיליון". בתוך ישראל, אחיינה של זועבי שב ומעלה סרטוני וידאו ומצביע על הסכנה ממנה, והוא נתון בסכנת חיים. צעירים ערביים נוספים החוששים לחייהם, מעלים סרטונים ביו-טיוב וקוראים לחנין זועבי, ללכת ולגור בשכם ובעזה. רבים מן תושבים הערביים מבינים את המשמעות והרווחה בלחיות תחת דרכון ישראלי. רבים מהם מבינים לאיזה חיים הם צפויים בגדה ובעזה. אימת ח"כ הערביים כלפיהם וכלפינו הגיעה לממדים מפחידים ובכל הזמן הזה, מערכת המשפט ממשיכה לגלות רפיסות ואוזלת יד. גם ההרחקה של חנין זועבי מן הכנסת, לחצי שנה, הפכה לבדיחה: היא הורחקה לחצי שנה במשכורת מלאה. שימו לב, הכנסת בפגרה של שלושה חודשים, ובשלושת החודשים הנותרים, תטייל זועבי על חשבוננו, תמשיך להסית ותקבל משכורת. גם אם היועץ המשפטי החליט לפתוח נגדה בחקירה בגין הסתה והעלבת עובד ציבור, היא מסרבת זו הפעם השנייה להתייצב לחקירה. חוקרי המשטרה טוענים בצדק כי חייבים להסיר את חסינותה. מתי זה יקרה? אלוהים יודע. האם בג"ץ יאשר? רק אלוהים יודע. אבל דבר אחד לפחות אנו יודעים. המצב האבסורדי הזה אינו יכול להימשך. קיימות שלוש ברירות פשוטות: 1) לגלות נאמנות למדינה, להפסיק את פרצי האלימות, ולמלא את החובות בד בבד עם שוויון זכויות, וכך יתקיימו יחסי שכנות ומסחר הוגנים וטובים תוך כבוד הדדי. 2) מערכת המשפט מתחילה לטפל בנוקשות והחלטיות במסיתים, בחכ"ים ובכל אדם שאינו מגלה נאמנות. 3) רעיון שנשמע הזוי, אך אולי דווקא בימים אלה ובהעדר פתרון אחר – ייתכן והוא יכול להתאים: להחיל את הממשל הצבאי על כל ישוב שרואה עצמו חלק מן העם הפלסטיני, ומעדיף לגלות לו נאמנות במקום למדינת ישראל. ישובים שקטים כמו אבו-גוש ואחרים, שאינם עוסקים בהסתה ומגלים נאמנות למדינה, ושכל מעייניהם נתונים לקיום משותף ושוויון - ייהנו ממלוא הזכויות.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל