על אצילות וגבורה
בֵּין רְגִיעָה לְטַלְטֵלָה,
אֲדָמָה רְוֻויָה בְּדָּם,
שָׁבוּ לוֹחַמִים מֵעֵין-הַסְּעָרָה,
וְהִיא לָהֶם כְּמִשְׁקָע וְחוֹתָם.
צִלּוּם מְחוּיָךְ לֹא מִכְּבָר,
מִלִּים שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּיָד מְהוּסֶסֶת,
כְּמִפְלָט לַלֵּב שֶׁנִּשְׁבַּר,
זִכָּרוֹן שֶׁנּוֹתַר לְמִּשְׁמֶּרֶת.
וּבְתוֹךְ עָשָׁן הַקְּרָב לַעֲיֵפָה,
אֵשׁ וְתֹפֶת וּמְהוּמָת אֱלֹהִים,
רִגְעֵי אֲצִילוּת וּגְבוּרָה,
שְׁזּוּרִים כְּאַחְוָות לוֹחֲמִים.
כְּאוֹתוֹ מְפַקֵּד צָנוּעַ,
שֶׁבִּקֵּשׁ בְּלֵב מִנְהָרָה אֲפֵלָה,
לְהַצִּיל רֵעוֹ מִגּוֹרָל יָדוּעַ,
עַד תוֹבָנָת הָאֱמֶת הַמָּרָה.
כְּאֶחָד שֶׁנִּשְׁאַר בְּגַפּוֹ,
כְּשֶׁכָּל חֲבֵרָיו בְּעוֹלָם הַנְשִיָיה,
מֵגֵן עַל גּוּפָם בּנִשְקוֹ,
עַד מְנוּסַת הָאוֹיֵב כֶּלֹא הָיָה.
וְזוֹ הַתַּמְצִית מִשֶכְּבָר הַיָּמִים,
נוֹשָנָה אַךְ כְּצוּק אֵיתָן,
רֵעוּת מְקֻדֶּשֶׁת בְּלֹא תְּנַאי וּסְיָיגִים,
חֵרוּף הַנֶּפֶשׁ כְּדָבָר מוּבָן.