עזרא הסופר ושנאת ישראל

במאמר זה אנסה לבסס את טיעוני ששנאת ישראל נובעת בעיקר מהבנה שגויה של ייעודו של עם ישראל ע"י עזרא הסופר וחז"ל אחריו. מתוך פחד מחרון אף האלוהים הם גזרו על בידול עם ישראל, וכך התפתחה שנאה כלפי עמנו, ונמנעה אפשרות שהעם היהודי ישפיע על מוסר אומות העולם!

היות שאני מודע לכך שהטענות אותן אני מעלה בוודאי מאד תקוממנה יהודים שומרי מצוות, חש אני צורך להצהיר שאני מאמין באלוהים, ואני מאמין שאנחנו צווינו ע"י בורא העולם לשבת בארץ ישראל כדי שבמעשינו נוכל להוכיח שאכן אנו ראויים להיחשב ולהיקרא עם סגולה.
ולעצם העניין :
נראה לי שכדי למנוע טמיעה והתבוללות בעמים שטופי העכו"מ שחיו באזור, החליטו עזרא הסופר והחכמים שבאו אחריו לעשות כל מאמץ כדי לבדל את עם ישראל.
כי יתר העמים לא זו בלבד שעבדו אלילים, אלא שגם היו שטופים בפריצות מינית שהיתה חלק מהפולחן הפאגאני, ומאוחר יותר, כאשר האימפריה הרומית השתלטה על חלק גדול מהעולם העתיק, שליטיה ספקו בדור להמונים בצורת מלחמות לודרים רצחניות- שפיכות דמים לשמה!
על כן אני מסיק שדיני הכשרות המחמירים בהרבה מאשר בתורה שבכתב שנקבעו ע"י עזרא הסופר והחכמים שבאו אחריו, , נועדו למנוע אפשרות של קרוב לבבות בין יהודים לעכו"ם באמצעות סעודות משותפות.
אך ככל הנראה שעזרא והבאים אחריו כלל לא היו מודעים למה שבידול זה יוביל:
כי לדעתי- שנאת ישראל נובעת מבידול זה!
עניין טריוויאלי הוא שסעודה בצוותא מקרבת לבבות .
ולהיפך: הימנעות מכוונת מאכילה בצוותא,- אדם הפורש מהחבורה כדי לסעוד-
אלה מגביהים חומות של ניכור שמצמיחות טינה,איבה ושנאה!
שנאה זו הובילה את עם ישראל לרדיפות ובסוף אף לשואה!
כתוצאה מהרדיפות שקדמו לשואה התעוררה גם מנוסת יהודים מהיהדות!
הרבה יהודים שחששו לגורלם ובמיוחד לעתיד ילדיהם, הסיקו את המסקנות המתבקשות ו"ערקו" מהיהדות!
היבדלות מהגויים כדי למנוע נישואי תערובת, זו לדעתי הסיבה שבגללה החמירו החכמים יותר ויותר בכל הקשור לענייני כשרות.
אך היבדלות זו גרמה בעקיפין לעוינות בלתי מרוסנת.
ואני תוהה האם גישתם של הרבנים היתה מוצדקת ונכונה, לא רק בחכמה שלאחר מעשה.
היהדות התבססה על 2 רגליים: הרגל האחת היתה פולחן האל, אם בבית המקדש ואם בכל מקום בו היה האדם היהודי.
הרגל השניה היתה מערכת היחסים שבין אדם לחברו ומובן שהיא כללה גם את יחס הפרט אל החברה שלו.
היהודי היה מצווה לקיים את כל המצוות, הפולחניות והחברתיות ללא כל דרוג ביניהן.
ובהקשר זה, רוצה אני לבחון את נושא העבודה בבית המקדש.
עלינו לזכור שבית המקדש נבנה בתבנית המקדשים האליליים שבאותה תקופה.
עקרונית- לא היה שוני בפולחן בית המקדש לעומת הפולחן של המקדשים הפגניים!
גם כאן וגם כאן לא נועד הפולחן אלא לספק ריגוש טרנסדנטלי למאמינים.
כי הפולחן שעיקרו הקרבת קורבנות והתזת דם לא יכול היה שלא לעורר בצד השגב ייצריות ברוטאלית!
בפועל, פולחן בית המקדש התמקם באותה נישה של המקדשים הפאגאניים, ולכן הוא לא הציע משהו אחר, אלא "יותר מאותו דבר", ולכן עבודת בית המקדש היתה לא יותר מאשר פולחן המתחרה בפולחן עכו"ם.
רמז על האווירה שהיתה שלטת בו אפשר למצוא בספור אודות 2 פרחי הכהונה שהתחרו בריצה במעלה הכבש של המזבח מי יהיה הראשון, להקריב את הקרבן.
בלהט התחרות, אחד מאותם פרחי כהונה דקר למוות את חברו מתוך חשש שיובס במאבק על ההקרבה.
ארוע זה מבטא שרוב העבודה בבית המקדש היתה פולחן מאד יצרי, וללא רוחניות של ממש! [אינני סותר בכך את ההנחה שבוודאי היו בו גם שעות של הוד ושגב]
ככל הנראה הקרבת הקרבנות היתה מעשה אקסטטי, בראשית קיומו והתגבשותו של עם ישראל הוא היה הכרחי עבור עם העבדים הבור. אבל אפשר היה לצפות שבחלוף השנים יפלו דברי הנביאים ["למה לי עולות וזבחים ", "כי חסד חפצתי ולא זבח " וכו,]על קרקע פוריה, ויהודים יבינו שלא שחיטת בהמה או עוף על המזבח היא הדרך הראויה יותר לעבוד את הקב"ה.
נראה לי שאפשר להבין שבזמן בית שני קשה היה להילחם בפולחן בית המקדש, לא רק עקב היותו נטוע במסורת היהודית והוא היה מקושר לשלמה המלך [בנו של דוד!] אלא גם מסיבות סוציו –אקונומיות.
בית המקדש היה מרכז תעסוקתי וכלכלי חשוב עבור מעמד הכוהנים ולא היה כל סיכוי לרפורמה תאולוגית ביהדות, כי יותר מדי אינטרסים כלכליים ומעמדיים הקשיחו את עורף מעמד הכהונה!
אמנם היו בין הרבנים כאלה שניתן היה לראותם כיורשי הנביאים מבחינת רוחב ועמקות דעתם, אלא שגם הם לא גילו מספיק נחישות במאבק עם הכוהנים. עובדה היא שהרבה מאד מדיוני חז"ל עסקו בעניני הקורבנות והפולחן הדתי.
ולא הראו מחויבות מספקת למורשת הנביאים שקראו להתמקד בעשייה החברתית. על רקע זה אפשר להבין את חוסר ביטחונה של ההנהגה הדתית של עם ישראל, וחששה שיהודים צעירים לא תמיד יידעו להתמודד עם פיתויי עבודת האלילים! ולכן הם החליטו על צעדי מנע! על הסתגרות וצמצום המגע עם הגויים רק להכרחי ביותר.

לדעתי אילו האנרגיות הרוחניות היו מושקעות בטפוח ערכי האנוש והחברה של האמונה היהודית במקום התפלפלות סביב ענייני הפולחן, היתה ליהודים הצעירים הרבה יותר " גאוות יחידה" , וגם אם היו נוצרים קשרי זוגיות בין יהודי/ה
לגוי/ה הם היו יכולים להאציל על בני/בנות זוגם את ערכי היהדות.
ואילו החכמים שהיו ידועים ברגישותם לערכי אנוש וכבוד הזולת, היו מכוונים דעתם לנושא, והיו מקדישים חשיבה לעניין הסכנות הנובעות מבידול העם מיתר העמים, כי אז היו מוצאים דרכים לטפח את הייחוד הערכי של היהדות וכמובן על חשבון פולחן בית המקדש!
ואז גם ככל הנראה לא היה צורך ברפורמטור בדמות ישוע הנוצרי!
מיבחנה העיקרי של כל הנהגה היא יכולתה לספק בטחון קיומו לצבור המונהג על ידה.זהו כשלון שאין הם יכולים להודות בו, כי יעדם המוצהר היה שונה, החזון שעמד לנגד עיניהם היה לשמר את " רוח ישראל סבא."
וממש לא עניין אותם המחיר!
הפרעות והשחיטות היו מבחינתם גזירה משמיים על עברות שונות, כלל לא עלה בדעת הרבנים, שיותר תבונה ושיקול דעת היו חוסכות מעם ישראל את שנאת הגויים כפי שהיתה לאורך כל ההיסטוריה!
ויתרה מזו: כפי שכבר ציינתי מקודם,אלמלא אותה שנאה עזה לעם ישראל היו הרבה פחות יהודים עורקים מהיהדות ונמלטים לנצרות ולאיסלם.
אילו הרבנים היו מדגישים שעיקרה של היהדות הוא ביחסים בין אדם לחברו, [בדומה להילל הזקן וריב"ז] ובין אדם לציבור, אפשר היה להפיץ רעיונות אלו הרבה יותר בקרב הגויים,אך לא מתוך כוונת גיור,אלא מתוך רצון לשמור על העולם שנברא ע"י בוראו, ואשר יהודים מחויבים אליו.
בכל דברי שבטאתי עד כה עבר רעיון מרכזי אחד:
בניגוד לעמדת היהדות בדבר אחריות היחיד והקהילה לכל אשר סובב אותם, התנערו הרבנים מאחריותם לשנאת ישראל, והשליכו אותה על הגויים בלבד!
נראה לי שכדי להיחלץ ממצב זה חייבים אנו לבטא את אחריותנו לכל הסובב אותנו בעשייה תכליתית וממוקדת.
ועלינו להתנער מהקיבעון המחשבתי שאחד הדברים המאפיינים יהודי כשר, הוא הישמעותו לקול הרב שלו!
שמירת מנהגים הפכה גם היא לאבן בוחן לכשרות היהדות של יחיד וציבור.
ויודעים אנו שהרבה פעמים יהודים שומרי מצוות העדיפו לקיים מצוות פולחניות מאשר מצוות אנושיות וחברתיות אם הן לא היו נוחות לקיום, אבל הם נחשבו ליהודים כשרים משום שהם שמרו בקפדנות על מנהגי קהילתם!
ואכן הגיע הזמן ולהפקיע את המונופול על היהדות משומרי המצוות!
מוטלת עלינו החובה לומר בצורה הכי ברורה ל"שומרי המצוות" שעיקרה של היהדות איננו בתפילות וטקסים!

ובכן מה עלינו ,הציבור היהודי חילוני לעשות היום?
עד לפני קרוב למאה וחצי שנים לא היה כל ציבור יהודי חילוני מאורגן.
היום החילוניים הם הרוב בעם ישראל ובמדינת ישראל, ועל כן מוטלת עליהם אחריות כבדת משקל באשר להגדרת היהודי שאינו מאמין!
רוב החילוניים כלל אינו מוטרד מבעיית משמעות זהותו היהודית, הם חיים את חייהם לפי מה שנוח להם, עם זיקה דומיננטית לתרבות המערב.
אלא שהחילוניים אינם מבינים שהתעלמות ממשמעות זהותם היהודית מפקירה עניין זה להנהגה של ציבור שומרי המצוות, והנהגה זו מכתיבה את מדיניות הממשלה מתוך מחויבותה לקיום מצוות התורה.
הציבור החילוני כלל אינו מבין שההתנחלות ביו"ש מונעת מהמצווה המפורשת בעניין זה בתורה.
אילו החילוניים היו טורחים ללמוד את התורה, היו מבינים שבצד המצווה ליישב את כל א"י, אפשר למצוא בתורה שבכתב וגם בע"פ תימוכין לשלילת ההתיישבות ביו"ש.
אבל רוב רובם של החילוניים מפגינים חוסר כל עניין בשאלת משמעות יהדותם מחד, והם מעדיפים להמשיך ולחיות בא"י מתוך אינרציה!
ניתן להבין היטב את חוסר העניין המופגן של מרבית החילוניים בזהותם היהודית:
אל הפן הפולחני אין הם מתחברים, נותר להם הפן החברתי אנושי.
להתחבר אל הזהות היהודית דרך פן זה, זהו אתגר גדול וכבד מאד!
משמעות התחברות זו היא הצהרה קבל עם ועדה שאני מחוייב בכל מאודי לערכי החברה והאנוש.
מהו "בכל מאודי?"
האם עלי לזנוח את שאיפותי האישיות לשם כך?
נראה לי שהדרך הטובה לאדם לממש את חובותיו לחברה היא הדרך הישנה והבדוקה של הקהילה.
פעולה במסגרת קהילתית היא תמיד יותר יעילה, חברי הקהילה תומכים איש ברעהו, וחוזקה של הקהילה הוא סינרגטי!
יכולתה של הקהילה להעמיד אתגרים מעשיים גדולה בהרבה מזה של היחיד.
אמנם יודעים אנו שהרבה פעמים נהרסו קהילות שבסיסן היה רעיוני, עקב הנהגה מושחתת שידעה להתברג לעמדות מפתח.
אבל ככל שהשכלת חברי הקהילה תעלה, הריבוד המעמדי יפחת, ותהיה בקורת מתמדת שתצמצם מאד צמיחת הנהגה מושחתת.
בדברים שהעליתי עד כה ניסיתי לבחון האם היותו של עם ישראל במצב קורבני לכל אורך היסטוריה הוא מעין גזרת גורל, או שמא יש בידינו כלים שיאפשרו להשתחרר מגזרה זו,כלים שיבטאו ביתר שאת את מהותנו, ואימוצם והפעלתם ימנפו ויניפו אותנו למדרגה הרבה יותר גבוהה!
אני מקווה שהצלחתי להבהיר שלא רצון לקנטר את הציבור הדתי עומד בבסיס גישתי, אלא איכפתיות נטו!
נראה לי שהמנהיגים הרוחניים של עם ישראל כשלו בעניין זה.
זהו כשלון שאין הם יכולים להודות בו, כי יעדם המוצהר היה שונה, החזון שעמד לנגד עיניהם היה לשמר את " רוח ישראל סבא."


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל