"זה לא הכיבוש, טמבל"

"זו הכלכלה, טמבל", אמר ג'יימס קארוויל. בפרפרזה על דבריו אפשר לומר לשמאל בישראל: "זה לא הכיבוש, טמבל". מדיניות השמאל הביאה עלינו רק יותר קורבנות ואסונות. הם מתנהגים כאישה מוכה, ככול שמרביצים לה, היא מגוננת על הבעל. הם חיים בתמימות ואטימות, תוך התעלמות מהמציאות. ויותר חמור מזה, הם מתעלמים מהשנאה ליהודים באשר הם, עוד משחר ההיסטוריה.

אם רק נדבר איתם

לאדם מן הישוב שרואה את המציאות נכוחה, ושאינו סבור שמחנה השמאל צודק, יצמידו מיד סטיגמה של "מחרחר מלחמה". ולמה הם נוהגים כך? – כי לדידם השלום הוא בר השגה אם רק נשב ונדבר עימם. אם רק נחזיר להם את השטחים ונסיים את הכיבוש. אם רק נענה לכל דרישותיהם. אם רק ואם רק... אפשר לחשוב שמדיניות השמאל לא קיבלה ביטוי בהסכמי אוסלו א' ובהסכמי אוסלו ב' ובהתנתקות. - "אבל אני כן רוצה שלום לא פחות מכם", ימשיך ויזעק האדם מן הישוב, ויוסיף: "ניסינו איתם הכל. החזרנו להם 97% מן השטח ועדיין לא נחתם הסכם שלום, ואני גם סבור, שאין עם מי לדבר". – אך ב"מחנה השלום", שימו לב למירכאות, יפטרו אותו בהינף יד של ביטול. יביטו בו בהתנשאות של אחד שלא מבין את מה שהם מבינים. הו, התמימות.

תסמונת האישה המוכה

מה לא נאמר על השמאל ההזוי בקרבנו, שסבור שאנחנו אשמים בכול. ההלקאה העצמית שלנו-שלהם, מוסיפה גם היא, לשיטתם, לרחוץ את המצפון המיוסר כלפי הפלסטינים. היום, הם לא יכולים לטעון כי לא ניסינו את דרך השלום שלהם. לפני ההתנתקות, היה רק חבל, כן, רק חבל, שהפריד בינינו לבין עזה במחסום ארז. היה אזור תעשייה תוסס שפירנס אלפי משפחות פלסטיניות. עם ההתנתקות הפכה עזה למרכז טרור. והם, "מחנה השלום", תמכו בכל לב בהתנתקות. ומה קיבלנו בתמורה? טרור וטילים ומנהרות, והרוגים, ונפגעי חרדה. במהלך הסכמי אוסלו א' ו – ב', קיבלנו 1600 הרוגים בקרבנו, ואלפי פצועים ונפגעי חרדה. והם תמכו והמריצו את רבין בכל לב, בהסכמים האלה. ובכל פעם שהם הפגינו במחסומים, וצה"ל הסיר את חלקם, קבלנו עוד פיגועים והרוגים. והם תמכו בהסרת המחסומים. אם נביט על התמונה הכוללת אותה הם מסרבים לראות, נגלה שהדרך שלהם רק הוסיפה מלחמות, שנאה, הרג ורצח. השבוע שמעתי תיזה מעניינת: השמאל פועל על פי תסמונת האישה המוכה המגוננת על בעלה. ככול שהוא מכה אותה יותר חזק – כך היא מגינה עליו. ובהשאלה, ככול שהחמאס מכה בנו בחוזקה – קרי, במדינת ישראל - כך ממשיך השמאל לגונן עליו. ככול שנתנו לעראפת ואבו מאזן יותר אחוזי שטח, כך גבר הטרור כלפינו, וכך המשיך השמאל לגונן עליהם. כאילו מדובר בילדים שרק אם נשב ונסביר להם, הכל יסתדר. השמאל נלחם לא להפסיק את השיחות ונתן להם רוח גבית, גם כשנהגו של עראפת הודה בראיון, כי עראפת שיקר בכל נושא הטרור. אנחנו הפנמנו והבננו את מה שלא מבין השמאל: ששלום עושים עם אנשים שרוצים שלום, לא עם אנשים ששונאים אותך. הרצון שלהם להשמדתנו נובע לא בגלל הכיבוש, אלא משום היותנו יהודים. הדרך של השמאל שמבקש לרדוף אחריהם, לרצות אותם, להתחנן בפניהם, רק מגבירים את המוטיבציה שלהם להשמיד את המדינה.

זה לא הכיבוש, טמבל

כדי לא לקיים שיעור בהיסטוריה, לא אגיע עד תקופת האינקוויזיציה ואנוסי ספרד, ואף לא קודם לכן, אלא ארחיק עד שנת 1903, כאשר התרחש הטבח בקישנייב. חיים נחמן ביאליק כתב אז את השיר "על השחיטה". השיר הוא תגובה של המשורר על הפרעות שהתרחשו בעקבות עלילת דם אשר האשימה את היהודים ברצח נער נוצרי למטרות דתיות. 49 יהודים- גברים, נשים וילדים נרצחו ומאות נפצעו בפוגרום שנמשך יומיים תמימים. ואז בכלל היינו בגולה.
מכאן אפנה למאורעות תרפ"ט (1929) שהיו סדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד הערבים תושבי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, שהחלו ב-23 באוגוסט 1929. במהלך המאורעות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, ננטשו ונחרבו יישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל. ואז לא הייתה לנו בכלל מדינה.

נמשיך לנאצים. על פי התיקוף הרחב, מתחילה תקופת השואה ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בראשות אדולף היטלר, שעמה החלו רדיפות היהודים. בהגדרתה המצומצמת יותר, תקופת השואה החלה בקיץ 1939 עם פתיחת קרבות מלחמת העולם השנייה. היקף השואה התרחב עם הפלישה הנאצית לברית המועצות, ביוני 1941, שלאחריה החלו מעשי הרצח וטבח המוניים, הסתיימו רק עם שחרור מחנות ההשמדה בידי בעלות הברית ב-1945. שישה מיליון יהודים נרצחו והושמדו. וגם אז לא הייתה לנו בכלל מדינה.

עכשיו לשנת 1947 - הקרב על גוש עציון החל בראשית מלחמת העצמאות, מיד עם ההכרזה על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, והסתיים ב-14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות, עם נפילת הגוש כולו בידי כוחות הלגיון הערבי. שיאו של הקרב היה ב-13 במאי 1948, בקרב על קיבוץ כפר עציון שבו נהרגו 127 מתושבי הקיבוץ ומגיניו, רבים מהם נרצחו לאחר שנכנעו‏. בקרבות גוש עציון נהרגו בסך הכל 242 חברים ולוחמים ישראלים. כזכור, ב- 1947 עוד לא הייתה לנו מדינה. ואלה רק קמצוץ מן האירועים שליוו את חייו של העם היהודי במשך דורות.

אנשים שאיבדו את הרצף ההגיוני

כאשר אנחנו מביטים רק על 120 השנים האחרונות, ברור מעל לכל ספק, כי הרצון לטבוח ביהודים נובע מתוך שנאה בת אלפי שנים, ולא מתוך כיבוש כזה או אחר.
מכאן, שהטענה של השמאל, השבוי בסיסמאות, בדיקלומים שאין מאחריהם כל רעיון רציונלי או מעשי, מחזקת את התחושה כי מדובר בחבורה של אנשים הזויים, השבויים בדעותיהם, ומפעילים את משטרת המחשבות כנגד מי שאינו סבור כמותם. לא פעם אני שומע אנשי רוח, מחזאים, סופרים, שחקנים, דוקטורים ופרופסורים באוניברסאות, המדקלמים דף מסרים כמו ילדים קטנים, בלי להפעיל מחשבה, בלי הגיון, ואני תוהה – כיצד אדם מלומד מסוגל לא לחשוב מעבר למרווח הצר שמתיר לו השמאל לחשוב?!. לא פעם אני תוהה, שמא הדברים נאמרים כדי לזכות בתפקידים, משרות, כיבודים, כבוד, תארים וכספים מטעם משטרת המחשבות, קרי, השמאל?.
אני מאמין להם, לאנשי השמאל, באמונה העיוורת בצדקת דרכם, אך לצערי, כאשר הם נתפסים לתמימות הילדותית המוצגת בדבריהם, אני סבור, כי הם עונים להגדרה "תינוק שנשבה". תינוקות שמחזיקים בדעות ללא כל קשר למציאות המתרחשת סביבם.

האנטישמיות באירופה כמשל

במבצע "צוק איתן" חברו באירופה פלגים שלא היית מעלה בדעתך: שמאל, ששונא את הימין, וימין, ששונא את השמאל, ושניהם ששונאים את האיסלאם המתפשט באירופה, חוברים שלושתם יחד, להפגנות נגד ישראל, כשלא פעם, משתתפי ההפגנות אינם יודעים כלל על מה הם מפגינים. ללמדך, שהמילה יהודי, היא זו שמרתיחה אותם. האנטישמיות והשנאה ליהודים מעבירים אותם על דעתם. כך, שזה לא משנה מה נעשה, ההיסטוריה מלמדת שהאנטישמיות הפכה לבסיס אמונתם של הגויים, ולא הגדה המערבית ולא עזה הם המניע שלהם לשנאה. גם הפלסטינים, עוד בתקופת המופתי בירושלים שחבר להיטלר, וביקש לסייע בהשמדת היהודים, פעלו מתוך שנאה עזה ליהודים ולא עקב כיבוש.

מכאן, שכאשר השמאל מבקש מאיתנו להמשיך ולדבר עם הפלסטינים, עלינו לאפשר להם להתבטא, כל עוד זה לא בגדר הסתה, ופשוט להניד בראשנו, להמשיך ללכת ולהבין את מה שהם לא מבינים – זה לא הכיבוש, טמבל, זו השנאה להיותך יהודי.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל