איפה הערכים?

בתקופה האחרונה אני חשה כי הערכים המוסריים שהיו שזורים בחברתנו נעלמו עם השנים. אני מדברת על ערכים כמו כבוד הדדי, עזרה לזולת, קידוש מוסד הנישואין וקבלת האחר.

בלחימה בדרום נחשפנו להבנה האמיתית של כבוד הדדי וסולידריות חברתית. כולנו תרמנו לחיילים שנשלחו לחזית ושלחנו להם חבילות מזון ומוצרי צריכה בסייסים, ואירחנו את תושבתי הדרום המבוהלים. אבל אני מרגישה שאיבדנו את הערכים האלו אחד כלפי השני.

לצערי, אני יוצאת להרבה דייטים בחיפוש אחר בן זוג. במהלך הפגישות אני נחשפת כל פעם לאובדן של הערכים שעליהם אני מדברת. התחושה שלי שהצד השני לא רואה שיושב מולו אדם שיש לכבדו. אני נתקלת באמירות בוטות כבר מהדייט הראשון. לדוגמא, נפגשתי עם בחור בגלידרייה השכונתית. כשהזמנו גלידה, שאלתי את המוכר כמה עולים 2 כדורים. המוכר השיב 15 ש"ח. אבל שותפי לדייט העיר הערה שממש פגעה בי, וזוהי לשונה: "הופה, אני רואה שמישהי הגיעה לפה רעבה"!!!!!! לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הזמנתי גלידה עם כדור אחד ושלמתי 10 ש"ח. הבחור אפילו לא ניסה למחות על זה ששילמתי על עצמי או להביע מחווה גברית של לשלם עבור הדייט.

דוגמה נוספת, היא הבחור שנפגשתי עימו השבוע. ישבנו בבית קפה שהוא בחר. לבחור היה קופון עם מנה מוגדרת מראש שניתן להזמין. הוא לא שילם על ההזמנה בגלל הקופון, אבל דרש ממני לשלם את התשר למלצר. כל הפגישה הוא חזר יותר משלוש פעמים על הנסיעה הארוכה שנסע כדי לפגוש אותי. חשוב לציין, שהצעתי לבחור לפני הפגישה שניפגש איפה שהוא באמצע הדרך בין איפה שהוא גר לאיפה שאני, אבל הבחור סרב בטענה שהנסיעה היחידה שהוא יודע לנסוע מחוץ לעיר היא רק לבית הקפה בו נפגשנו.

שלא תבינו לא נכון, בדייטים ראשונים אני תמיד מזמינה משהו שערכו פחות משלושים ש"ח, ומציעה להתחלק בתשלום. אני אישה עובדת שמסוגלת לכלכל את עצמי. אני אף פעם לא זוכרת את עצמי מתלוננת במהלך הפגישה על הנסיעה הארוכה שנסעתי לקראתה.

מכאן, אני תוהה איפה הערך של כבוד כלפי הזולת. אחרי הכל אני אדם עם רגשות וכך אני מתייחסת לבחור שיושב מולי. אבל בחוויה שלי הוא לא רואה אותי כאדם, אלא כחפץ. אחרת איך ניתן להסביר את היחס המזלזל וחוסר הכבוד.

ראיה נוספת, היא הגרוש שלי. כשהיכרנו לא היה לא לו רכב, ואני הייתי אוספת אותו. כשהוא לא עבד, אני שלמתי על הפגישות. אפילו, עזרתי לו למצוא עבודה: ניסחתי מחדש את קורות החיים שלו, הדרכתי אותו איך להתנהג בראיון עבודה והשאלתי לו את רכבי כדי שיגיע לראיון. כמובן שהוא התקבל.

אבל לצערי, אחרי 3 חודשים של נישואים שמעתי אותו מתלונן לחברו שהוא מאוכזב ממני, כי הוא יודע שיכל היה להשיג משהי טובה יותר ממני. באותו הרגע הלב שלי התנפץ לרסיסים. האכזבה נבעה בעיקר מסתירת הלחי כלפי הערכים שחונכתי עליהם משחר ילדותי. הערכים כמו: הכרת הטוב והסתפקות במה שיש.

הפייסבוק ואתרי ההיכרויות הפגישו אותנו עם הרבה אנשים חדשים, אבל יחד עם זאת הם יצרו תחושה של תחרותיות, השגיות והבנה מוטעת שיש דבר יותר טוב ממה שאתה רואה עכשיו מולך... הסיבה שאותו בחור עם הקופון נפרד ממני היה שהציעו לו בחורה שקרובה לאזור מגוריו והוא מעדיף להיפגש עמה.

בכלל יש תחושה של בשביל מה להתחתן ולהתמסד. היום המין זמין, אפשר להביא ילד לעולם ללא מערכת יחסים ממוסדת, או לקבל תרומה מבנק הזרע.

אני שואלת את עצמי, מה השתנה בי. האם כל השינויים הללו בחברה השפיעו עליי? האם גם אני הפכתי לאדם מזלזל? האם גם אני מתייחסת בחוסר כבוד לאחר? ביום כיפור אני תמיד מבקשת מבורא עולם שיסלח לי אם פגעתי בשוגג במישהו, שיכפר אם התייחסתי שלא ביודעין בחוסר כבוד למישהו או אם גרמתי למטופלים שלי תחושה של התנשאות.

ההחלטה הראשונה שעשיתי אחרי גירושיי הוא לא לוותר על הערך שמייחד אותי כאדם וזהו ערך הנתינה. הבנתי שהנתינה לא צריכה להיות ללא גבולות כמו בעבר, אבל הגירושין לא עצרו אותי מלעזור ולכבד את מי שעומד מולי
.
בספרו של אדם גרנט "קבל וקח", הוא טוען שהנתינה משלמת לטווח הארוך, ושאנשים שנותנים מעצמם הופכים למצליחנים. לי נותר לקוות שזה נכון...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל