מכתבי יוני

דרושה הנהגה, ראיה נכונה יותר של המציאות, הכרה ברורה במגמות האויב ותכנון אסטרטגי-מדיני ברור ומוחלט. אסור, שיהיו גישושים באפילה ומדיניות טאקטית בלבד.

באחד ממכתביו חושף יוני נתניהו כי הוא חושב שאת אחיו בנימין נתניהו הוא אוהב יותר מכל אדם אחר בעולם. הוא כותב כי בנימין נתניהו מיטיב להכיר את יוני יותר מכל אדם אחר. כשאחיו בנימין כתב לו, כך יוני חש: הוא מאמין לו. יוני מתפעל רבות משני אחיו ורואה גם בבנימין חייל כהלכה וקצין מצוין שעשה בצה"ל חיל רב מאוד.

יוני משבח את ביבי על כשרון ההבעה בכתב ובעל פה, ומתייחס בהערכה מיוחדת לאירוע בארצות הברית בו היה ביבי מעורב בתגרה על רקע של הערה אנטישמית, שכוונה אליו. והוא אף משיא לאחיו ביבי את העצה החשובה: מנצח מי שמכה את המכה הראשונה.

יוני כותב כי הוא מקווה, שעוד נגיע לאותו זמן, שבו לא נצטרך לחיות כשמעל לראשינו מתנפנפת החרב של האויב שמעבר. יוני תמיד קיווה שהדברים לא יגיעו לידי מלחמה. לדעתו, שום אדם בישראל אינו חפץ בזה. אבל אם תפרוץ מלחמה, ברי לו, שנעמוד בה ונצא מנצחים, לא רק משום שאנו חזקים במידה מספקת – לדעתו, וכפי שנראה לדעת כל תושבי ישראל – אלא גם משום שחייבים אנו לצאת וידינו על העליונה. לדעתו, זהו צורך הקיום של עמנו. המוראל בצבא גבוה, אפשר אפילו לומר: מרקיע שחקים. הוא מתאר במכתבו כיצד יש בצבא הרבה אנשים נשואים, מהם אבות, ואין אחד מהם חפץ במלחמה, אבל כולנו יודעים בוודאות – אנחנו ננצח. אם תפרוץ מלחמה – תהיה ידנו על העליונה, גם מפני שאנו טובים יותר וגם מפני שאנו מוכרחים לנצח. אין כמו הצבא שלנו ! אין ! זהו צבא שכולו שוחר שלום, ואינו שואף למלחמה כלל: אך כשהוא צריך להילחם אין כוח שיעמוד בפניו.

יוני ראה בצער ובכעס רב כיצד בחלק אחר של הציבור עדיין קיימת התקווה להגיע לשלום תמידי בין הערבים ובינינו. ההיגיון אומר גם להם, שהערבים לא שינו את מגמתם הבסיסית – השמדת המדינה. אבל האשליה העצמית, ההונאה העצמית, שהיתה תמיד בעוכרי היהודים, פועלת שוב. הרי זה אסוננו הגדול. רוצים להאמין – ומאמינים. רוצים שלא לראות – ועוצמים עיניים. רוצים שלא ללמוד מהיסטוריה בת אלפי שנים – ומסלפים אותה. רוצים להקריב קרבן – ואכן מקריבים. אילולא היו לזה תוצאות טרגיות כל-כך, היה זה יכול להיות קומי. כמה מעציב ומרגיז. כמה חבל, שפותחים כאן ב"מלחמות היהודים" (בינינו לבין עצמנו) עוד לפני שנגמרו הקרבות בחזיתות, כשכל העם בגבולות. מלחמות היהודים הם תמיד המכוערות והקשות מכל. אלו הן מלחמות של התנצלות והתנצחות לא-תכליתית, העלמת עובדות או סילופן, ודחיית החלטות. וכותב (עמ' 251) יוני כאז (26.10.74) כן היום וכך במקור – מוסיפה הממשלה לעשות שטויות ולעסוק בעסקנות מפלגתית ובשערוריות (לדכא מתנחלים וכד'). והזמן קצר וצריך לעשות מהר לפני שיקלקלו הכל ויהיה מאוחר לתקן את המעוות. אין ספק, שדרושה הנהגה חדשה, ראיה נכונה יותר של המציאות, הכרה ברורה במגמות האויב ותכנון אסטרטגי-מדיני ברור ומוחלט. אסור, שיהיו גישושים באפילה ומדיניות טאקטית בלבד.

וכך יוני ממשיך במכתבו לתאר אותנו: בימי משבר אנו רואים עד כמה הנוער שלנו נוער של זהב הוא. אבל לא רק הנוער – האוכלוסייה האזרחית כולה ראויה להערצה. אמנם בצבא זה תמיד בא לידי ביטוי – אין כמו החיילים הצעירים שלנו. אבל עכשיו – תחי ישראל ! כולם כאחד. כשמלחמה מאיימת על ראשינו, כולנו מאוחדים ודואגים, ועוזרים ואוהבים. כמדומה, שהישראלי הצעיר, שייך לגזע מיוחד של אנשים. קשה להסביר זאת, אך אפשר לחוש בכך. כל אותם הטייסים הנפלאים שלנו, כל הצנחנים ואנשי הקומנדו שלנו, הם ישראלים שגדלו וחונכו בישראל. אנשי מושב וקיבוץ ועיר, שהמאחד אותם הוא למעלה ומעבר להשקפה הפוליטית. מה שמאחד אותם גורם להרגשת אחווה, אחריות הדדית, הכרת ערך האדם וחייו, שאיפה כנה ועזה לשלום, נכונות לעמוד בכל פרץ. זהו עם מיוחד – וטוב להשתייך לכזה. כמה חזקה היא האומה וכמה גדולה היא ברגעי משבר. איך נקפצות האצבעות לאגרוף-פלדה בימי פרעות. העם כולו – חיילים צעירים, עורכי-דין, רופאים, פקידים, פועלים – כולם אנשי-שריון וחיל-רגלים וטייסים ואנשי חיל- הים. אין הם אנשי מילואים, שבאו מ"עולם אחר", אלא חלק אורגני של צבא מאוחד וחזק. מפליא עד כמה הצלחנו ביצירת עובדה זו, שהעם כולו צבא. העם הוא שמנצח במלחמה.

ליוני ברור שהדרך היחידה להילחם בטרור הערבי, היא באמצעות תגובה צבאית לפעולות טרור. יוני קובע נחרצות שאם המחבלים באים להילחם, הרי שאנו באים להילחם על אחת כמה וכמה. אנו חיילים טובים מכל אחד מהם והכרתנו הלאומית חזקה משלהם. אם הם רוצים במלחמה – אין לנו ברירה אלא להילחם על קיומנו. ינסו המחבלים להמשיך בפעולותיהם – וייווכחו, שעשר מכות-מצרים יכולות ליפול על ראשיהם בבת אחת. אנו צריכים, אנו חייבים להיאחז במדינתנו בכל זיזי ציפורנינו ובכל גופנו וכוחנו. רק אם נעשה זאת, רק אם ניתן את כל מה שיש לנו למען שלום-המדינה שלנו, תישאר ישראל מדינת היהודים. יש צורך בנשימה ארוכה מאוד ובאורך רוח רב כדי להתגבר על כל המשברים, שפוקדים ויפקדו אותנו. חשוב שיהיו לנו אנשי רוח בכל התחומים, והם יהיו אלה שיקבעו את הכיוון שבו תלך המדינה.

יוני כותב שיש בו זעם, כנגד האויב הפרימיטיבי, ערב רב של יושבי-מערות, שוחר דם ונקמה, שהתנהגותו אינה נקבעת על ידי ההיגיון, אלא על ידי מאוויים ורגשות אפלים של פרא צמא דמים. קשה להאמין שסוג כזה של אנשים שואף לכלותינו ושאנו חייבים להילחם בו שוב ושוב מתוך חוסר ברירה והגנה עצמית. אנו מוקפים שונאים, ונראה שעלינו לסמוך רק על עצמנו. הלוואי והיינו יכולים להילחם בלא להזדקק לעזרה מצד המעצמות: אך אין זה ריאלי. צה"ל הוא הגורם היחיד, העומד בפרץ ומונע את שחיטת עמנו כבימים עברו. המדינה קיימת ותישאר קיימת כל עוד נוכל לעמוד על נפשנו. יהיה טוב ! אל תשכחו: הכוח, הצדק וההחלטה הנחושה איתנו, וזה הרבה מאוד. ברוך השם.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל