יד קלה על הדק הסקופ והפרסום. התוצאה ממש לא תמיד לטובתנו

המלחמה עדיין בעיצומה, ותמונות הנופלים עדיין מול עינינו. זה לא מפריע לכלי תקשורת ולאישים שונים לדון בנושאים שהשתיקה יפה להם, הכל מתוך תאוות פרסום סקופים. התוצאות ממש לא לטובתנו

מה החיפזון ? מדוע לפרסם פרטים רגישים ולגרום לנו נזק בעצם ימי הלחימה?

המלחמה נמשכת, ותמונות הנופלים עדיין טריות במוחנו. טוב שמבצעים תחקירים ומסיקים מסקנות תוך כדי הקרבות על מנת ללמוד מטעויות. אבל התחקירים האלה צריכים להתחיל ולהסתיים
במקומות הנכונים (קרי במערכת הבטחון בעיקר) ולהשאר לפחות עד שלב מסוים חסויים. מבחינתי בכלל, חלקם צריך להשאר חסוי ומוגבל רק לידיעת הנוגעים בדבר להסקת מסקנות ולא להיות מפורסם לעולם. פרסומם בכלל ובטרם עת בפרט, גורם לנו נזק.
כמו למשל תקרית הנגמש בה נהרגו לוחמי גולני. די מהר , אפילו מהמעט יחסית שהתפרסם כשדוווח על התקרית, התמונה היתה של מחדל. אחר כך מידי כמה ימים דלפו עוד פרטים והשיא היה
אתמול כשהתפרסמה כתבה גדולה באחד מאתרי האינטרנט המובילים ובה כל הפרטים. מה שהיה שם בודאי לא מחמיא בלשון המעטה וצריך להסיק ממנו לא מעט. אבל, מה החיפזון בפרסום עכשיו? למי אצה הדרך? הפרסום הזה על פרטיו לטעמי גורם לנו לא מעט נזק. הצד השני קורא אותו בשקידה יתרה ולומד אף הוא. אז מה אם הכתבה עברה צנזורה (או אולי לא - אינני יודע) ואושרה לפרסום? זה אומר שחייבים לפרסם כאן ועכשיו כל דבר? קראתי את הכתבה והזדעזעתי. אני לא רוצה לחזור ולהזכיר כאן שום דבר מתוכנה אבל גם אם לא היו בה רמיזות עבות כפיל על מחדל ופרטים מביכים שונים, יש מי שקורא אותה , חוכך ידיו בהנאה ומסמן וי, בעצם הימים האלה כשהאש משתוללת. למה אנחנו צריכים לתת לו את זה?
צר לי אבל ההקשר שעולה לי בראש הוא שירו של אריק אינשטיין " עיתונאי קטן שלי". הריצה אחר הסקופים, הלהיטות לפרסם כל דבר ראשון ולחשוב שזה פרסום "איכותי", מעוותת כיום את כל המושגים העיתונאיים. יש לה לעיתונות, תפקיד חשוב במשטר דמוקרטי אבל יש לה גם אחריות. וכשהגבולות כל כך מטושטשים כל דבר שזז מגיע מיד לכותרות.
אבל לא רק לתקשורת יש חלק בזה. פעם, אפילו שמו של ראש המוסד לא היה ידוע בציבור אצלנו וגם לא זהותו של ראש השב"כ. אנשים בכירים ממערך המודיעין ומזרועות בטחון אחרות שסיימו את תפקידם המשיכו בחייהם וכפו על עצמם את אותה שיגרת אי הדיבור לעוד שנים ארוכות. איפה שהוא בשנות התשעים הנוהג הזה הלך והתמסמס וכל בכיר שרק פורש מהמערכת אץ-רץ לתקשורת, נהייה פרשן לעת מצוא, כותב "זכרונות" אל אף שלא עברו אפילו שנתיים מיום הפרישה... זה כל כך אופייני לאנשים תאווי פרסום שזה גם מאד מקומם. יש בינינו הרבה כאלה שלא יכלו להתאפק, רק עברו לתפקיד "אזרחי" וכבר החלו בפטפטת לכל המעונין. גם אם הם לא מסגירים סודות בטחוניים בראיונות שהם מעניקים, מה החיפזון? מה הלחץ לדבר? יש בצד השני מי שעוקב אחרי כל הפרסומים ולומד גם על הלכי רוח, מגמות בציבור, נקודות חולשה וחוזק ועוד מיגוון של נושאים שקשורים הן במערכת הבטחונית והן בציבור. אחר כך הוא מנסה ליישם מסקנות נגדנו ביום פקודה. בין היתר, יש שר אחד בממשלה הנוכחית שהיה ראש מערכת רגישה שלא אזכיר את שמו שכל כך קומם אותי. זמן קצר ביותר לאחר פרישתו החל בקשקשת מתוך רצון להחשף ולהתפרסם שזה ממה מעורר סלידה. זה גרם לי להיות באופן אוטומטי אטום לדבריו - אני תמיד נגדו, לא משנה מה יאמר, אפילו דברי טעם אבל אני סולד ממנו רק בגלל שהאיש הזה לא היה מסוגל לגזור על עצמו לפחות כמה שנות שתיקה, אלא רץ כמוכה אמוק והחל לברבר. אז בעצם כמו במשפט הידוע - יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק כלומר אם הלהיטות הפרסומית והטפיחה העצמית על החזה "תראו אותי" של כל האישים האלה היא כזו, אז מה נלין על התקשורת?

אבל כן, נלין ועוד איך כי בסופו של דבר האחריות היא על מי שכותב ומי שמפרסם. באמת שלא יזיק לנו לשמור אצלנו כל מיני דברים. לא כולם צריכים לדעת הכל מכל. אני לא בעד להסתיר פרטים שחשובים לידיעת הציבור ובודאי לא בעד לעוות את התמונה ו"למרוח" את הקוראים בכתבות לא נכונות שיש בהן שקרים. מדינת ישראל לא הסתירה מעולם למשל פרטים על אודות כמות הנפגעים שלה במלחמות השונות וזהותם וזה בסדר. זו רק דוגמה אבל יש עוד פרטים חשובים שאין טעם להסתיר אותם מהציבור. לעומת זאת, כשאני חושב שוב על מה שארע עם הנגמ"ש של גולני, לא היה קורה לי כלום אם לא הייתי יודע את כל הפרטים, באמת שלא. העיקר שמי שצריך לנתח את הארוע ולהסיק מסקנות ידע ויתקן - עבורי זה מספיק. ויש עוד ארועים ותהליכים דומים. זה בסדר אם לא אדע הכל אבל מי שצריך שידע וילמד.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל