הנער יוני נתניהו

פטריוט יהודי ישראלי, תלמיד וסטודנט מצטיין, ספורטאי ושחמטאי, טייל ונווט מצטיין בארץ ישראל לארכה ולרחבה ברגל ובאופניים, קורא נלהב של ספרות עברית, מאוהב במתמטיקה-פילוסופיה ופיסיקה ובכלבי זאב

יוני נתניהו בן השש עשרה וחצי הגיע לאמריקה בתחילת ינואר 1963, יחד עם הוריו ושני אחיו. עד אז כבר הספיק להיות ראש גדוד של צופים בירושלים, שביעיסט מצטיין וראש מועצת תלמידים של הגימנסיה העברית. מה מרגיש הנער המיוחד הזה בתיכון האמריקני? אין לו חבר אמתי אחד. יש לו חברה. לא מפני שהאמריקנים אינם מקבלים זרים, אלא מפני שיוני עצמו הסתייג מהם, ולא מפני שלא סבל אותם, אלא מפני שלמרות היותו תלמיד מצטיין ואהוב הוא הרגיש שהוא שייך לעולם אחר. הוא הרגיש רחוק מהם – והמרחק גדל והלך עם הזמן. לא היה רגע אחד ולו היקר והיפה ביותר בארצות הברית, שלא היה מוכן לוותר תמורתו על השיבה המיידית לארץ ישראל האהובה עצמה.

יוני מגיע לתובנה חדה: שני דברים יכולים לקרות לישראלי באמריקה – או שייהפך לאמריקני גמור (דבר, שלצערו כבר ראה פעמים רבות), או שייהפך לישראלי בדם וברוח עוד יותר משהיה אי פעם וזה מה שקרה ליוני. הוא נעשה פטריוט יהודי ישראלי, תלמיד וסטודנט מצטיין, ספורטאי ושחמטאי, טייל ונווט מצטיין בארץ ישראל לארכה ולרחבה ברגל ובאופניים, קורא נלהב של ספרות עברית, מאוהב במתמטיקה-פילוסופיה ופיסיקה ובכלבי זאב, ובעיקר: הארץ נהדרת והוא מתענג לדעת כל עץ ואבן שבה.

יוני מגלה כי חיי הנוער האמריקני הם דלי תוכן ועוברים כמו בתוך חלום ומשחק. בחברת הנוער האמריקנית כולם מדברים על מכוניות ובנות. החיים מסתובבים על נושא אחד – מין, והוא מאמין, שלפרויד יש קרקע עשירה לזרוע ולקצור את פירותיו. עד כדי כך, שהוא חש לא פעם שהוא חי בקרב קופים ולא בני אדם. ולכן – יוני לא ממש בא במגע עם הנוער האמריקני, לא היה לו שום חפץ בהם ולא נזקק להם. אין הוא חלק מהם. הם יותר מידיי קלי דעת.

יוני התגורר באלקינס פארק, שהוא אחד מהפרברים של פילדלפיה, בינות לעשרות בתים פרטיים, שנבנו לפני מאה שנה ומעלה ושכל אחד מהם נראה כארמון. כל בית מוקף בגינות רחבות ידיים, בעיקר מדשאות. מסביב המון עצים ואגמים, ועולם מלא תנועה וחיים, אם נשפוט לפי מספר המכוניות, שעוברות בכביש. בעיניו – עולם מחריד, שאין בו מה לעשות, הכל מנוון, ללא חיים של ממש.

יוני משתף את חבריו בארץ, שהוא רוצה לחיות. שהוא רוצה להיאחז במשהו, למצוא מובן וטעם בחיים. יוני חי באותו עולם יחד עם כולם, אבל תפיסתו את העולם שונה לחלוטין. הוא רק ידע, שאינו רוצה להגיע לגיל מסוים, להסתכל סביבו ולגלות פתאום שלא יצר דבר, שהוא אץ ורץ, אצוא ושוב, ולעולם אינו עושה דבר, חוזר על שגרת חיים ויורד אלי קבר בהשאירו צאצאים, שרק יחזרו על אותם חיים סתמיים. יוני רוצה מאוד להיות משמעותי. להיות אידיאליסט. יוני הנער כבר כנער – היה כבר כל היפה שבנו. יוני - נצח ישראל.

אמריקה היא ארץ שמעוררת ביוני הרגשת רחמנות, מצד אחד, והערצה אמתית, מצד שני. זוהי ארץ אדירה ! ממש כך. מבחינה טכנית, בהישגים, יעילות, אדיבות, סדר, נוחיות, ועוד, הם עשר דרגות למעלה מכל שאר העולם (וחמשים מעל לישראל). רחמנות – כיוון שהנוער בה שרוי בתסכול מתמיד. נדמה שאינם מסוגלים לעבור את השלב האינפנטילי. ברחובות רואים את הצעירים יושבים על המדרכות יחפים, ערומים למחצה ולמלוכלכים, מנגנים בגיטרות ואוספים נדבות, או משחקים בחרוזים הודיים, או מחלקים חומר הסברה דתי. כמובן, שלא כולם קיצוניים עד כדי כך, אבל כולם מחונכים להיות אנטי-ממסדיים וכולם משמיצים את ממשלתם. הקיצונים מכולם הם היהודים. נראה שמזמן פסקו להיות אובייקטיביים. חבל על אמריקה, כי המשוגעים האלה יהרסו אותה.

כשיוני שב לארץ, הוא מקבל מעין צביטה בלב. ועם כל מה שרע בארץ - והוא מדגיש שאלוהים יודע שהרעות והמגרעות רבות - היא ארצנו, והוא אוהב אותה אהבת נצח. הנוער בארץ הרבה יותר חושב, רציני ומבוגר משהוא באמריקה, והאטמוספירה בה – בשבילנו, על כל פנים – הרבה יותר בריאה משהיא בארצות הברית. אכן, בימי משבר אנו רואים עד כמה הנוער שלנו נוער של זהב הוא.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל