להציע לנבוכים דרך

מה שחורץ תהליכים להצלחה או לכישלון הם לא התרגילים הפיקחיים הביצועיסטיים אלא הקונספציה/התפישה המנחה.

שאלה: איך קורה שמאז מלחמת כיפור נעלמו לנו הניצחונות - משלום הגליל, לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן ועד צוק איתן. היו הישגים אבל, לא ניצחון צבאי. יצאנו ללבנון וחזרנו עם חיזבאללה, נאבקנו באש"פ והעלינו את חמאס, שוחררנו מעזה והינחנו לחמאס לכבוש אותה.
יש הסברים. אך ההסבר המכונן הוא "הקונספציה השגויה". ההסבר עלי ואדגים אחד: דיין. כשר הביטחון אמר: "נהיה כובש נאור". מלהיב. אך אבסורדי כי מי שקובע זה לא הכובש אלא הנכבש. כשהוא מתקומם אין נאורות אלא דיכוי.

מערבולת האינטרסים העולמיים
ה – Misconception הוא הדגם המכשיל במקרה זה את הרצון של דיין ושל האחרים הסבורים כי נוכל לשלוט במיליונים פלשתינים ללא זכויות.
הדברים המכוננים מהרצל ועד צוק איתן התבצעו בתוך ומתוך בליל האינטרסים של המעצמות. הרצל הבין שרק במשפט מעצמות יש סיכוי; ויצמן לוקח את הצהרת בלפור עד חבר הלאומים; המנדט לבריטניה איפשר לנו לבנות כוח {בעוד הם מדכאים את המרד הערבי}; מלחמת העולם השנייה תורפת את סדר הדברים בין המעצמות. ועולה הקרב על פלשתינה עד שאנחנו מסכימים לחלוקה.ואז באה החלטת כ"ט בנובמבר מהיזדמנות של אינטרס משותף של ארה:"ב ורוסיה לסלק את אנגליה ויש מדינה.
מלחמת סיני התחילה ונגמרה על הסדן של חילופי המעצמות; מלחמת ששת הימים הייתה "אפליקציה" במלחמה הקרה בין המעצמות; ומאז אנו בתוך מערבולת האינטרסים העולמיים והאזוריים; מלחמת יום כיפור. כל כולה מתנהלת במדיום הבינמעצמתי. עד שברית המועצות מאיימת וקיסינג'ר מעלה את ההתרעה הגרעינית. וביחד הם מצילים את הארמיה השלישית של צבא מצרים; ומכתיבים סדר דברים; הסכם אוסלו היה "אפליקציה" בהתפוררה ברית המועצות כשעראפאת איבד גיבוי מעצמה. במונחים מקובלים היום, כל אלה "אפליקציות" בזרמי המעמקים של האינטרסים הגלובליים. איך מצליחים במבוך הזה?
מאזן הלגיטימיות
אין לישראל משאבים משלה לאיזון אסטרטגי הדרוש לקיומה והיא נזקקת לסיוע של מעצמה. אחרי מבצע סיני ארה"ב היא המעצמה. יהודי ארה"ב, ערכים דמוקרטיים כרקע והעיקר אינטרסים אסטרטגיים הולידו את ההסכם בין השתיים. מהם האינטרסים שיבטיחו את קיומו? לעניין זה ראה"מ אחראי לא ישן בלילה
הסכם אסטרטגי סמוי
יש הסכם סמוי בין מעצמת העל שעניינה הוא היציבות באזור למדינת ישראל הזקוקה לתמיכתה:
ארה"ב תומכת במדינת ישראל ובתמורה ישראל תורמת לייצוב המזרח התיכון.
ישראל לאורך השנים מילאה את חלקה בייצוב אסטרטגי אזורי. לא נפרט כאן מקוצר המצע. רק נפנה לכך שבכל מלחמה שהערבים ניסו לערער יציבות קיבלנו תמיכה ובכל מלחמה שאנחנו עירערנו יציבות לא זכינו לתמיכה.
הפירוש שישראל מייצבת האזור הוא שלא יארע שינוי אסטרטגי בלי הסכמתה. בהקשר זה היו לנו כישלונות.
הראשון היה כשממשלת רבין הניחה לסורים להיכנס ללבנון כנגד הפת"ח. השני היה כששרון סרב דיבור עם רש"פ ובפועל מסר את עזה לחמאס. הכשל השלישי היה במלחמת לבנון השנייה. החיזבאללה כסיירת איראנית זה שינוי אסטרטגי. העולם ומדינות ערביות ציפה שנרסק אותם. לא סיפקנו את הסחורה. וכך בעופרת יצוקה. החמאס הוא סיירת איראנית (או היום איסלמיסטית). עולם חיכה ולא סיפקנו את המבוקש..

ימי הכיבוש

מאז הכיבוש ישראל איבדה את תפקידה לייצוב האזור. הליכי השלום של בגין, אוסלו ופרקי המו"מ עם הפלשתינים, פיגוע התאומים בארה"ב, מלחמות עירק ואפגניסטאן והטירור האיסלמי ואירן - כל אלה שימרו את התמיכה האמריקאית בנו והיא המאפשרת לנו לא לסיים את הכיבוש.
בהעדר הסדר עם הפלשתינים לא תוכל ישראל למלא תפקיד מייצב אזורי. וזאת דווקא כאשר נולדים סיכונים וסיכויים אסטרטגיים: ארה"ב תהיה עצמאית אנרגטית. עניינה במזרח התיכון יורד. המזרח הרחוק מזעיק אותה. הרוסים מאתגרים אותה באירופה לעומת אלה נוצרה סיטואציה שמדינות ערביות לא איסלמיסטיות מאוימות ע"י אירן והטרוריסטים האיסלמיסטים למיניהם אולי יותר מאתנו.. אובאמה:חרף הישגים מעטים מלמד פרק בארגון קואליציות להתמודד עם בעיות. ואם מעצמה נזקקת לקואליציות מדינה קטנה על אחת כמה וכמה..

דרך אחרת – לצאת מהמנהרה

הדברים שלעיל מכוונים להסביר את הקריטיות של היסודות הגיאו-סטרטגיים האזוריים והמעצמתיים העולמיים. אני חוזר: כל הדברים המכוננים שעשינו כאן במאה שנים הודגרו בארנה הגלובלית, ארוגים ונפתלים בים האינטרסים של אדירי עולם. כאן נקבעת רמת הלגיטימיות של מדינת הישראלים. כאן החולשה וכאן העוצמה. כאן נולד המשחק העולמי של זכויות אדם ואזרח, שלגיטימיות לא תשרוד בלעדם.
מול אלה הדברים יש לממשלת ישראל הזדמנות לחלץ אותנו מהמנהרה שלנו
המפתח לשמר את חלקה של המדינה בהסכם עם ארה"ב ובני בריתה הוא ההסכם עם הפלשתינים. לאחר הטלטלות בעולם הערבי מתחייב מו"מ לקואליציה על בסיס ההצעה הסעודית המונחת מאז 2002 = שלום עם מדינות הערביות (ובעיקבותיהן עם איסלמיות) כנגד גבולות 67 עם התיקונים שהוסכמו; ירושלים המזרחית בירתם; פליטים כמוסכם בתוכנית ג'נבה. מצרים, ירדן, סעודיה, מדינות המפרץ כשרות למו"מ שצריך להבטיח את הביטחון הביטחוני הריאלי (ולא התיאולוגי) של מדינת ישראל .
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל