מחמיצות למרירות

תחושה מרה עומדת בפי כולם. גם המצדדים וגם המקטרגים יודעים בתוך תוכם כי לא לכך ציפינו. רק צודק הוא לבחון את התוצאה מול המחיר וכאן התמונה היא עגומה. אני פוגש אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, יושבי המרכז והספר וכולם שואלים מה השגנו, מה לא השגנו, מה מצפה לנו, האם התמונה המתקבלת תשפר או תרע את מצבנו.

כמעט 60 שעות מאז שקטה האש. לכל הדעות מאורע בעל חשיבות לאומית עם שמץ של רוגע. אבל, אין רואים גילויים של אנחת הקלה לא ברחובות הערים ולא ביישובי עוטף עזה. משהו מריר נסוך בפה הלאומי שלנו, תחושה מעורבת של אכזבה ודאגה. השאלות מה טומן לנו המחר או מתי תתחדש האש נשאלות בפי כל. המהלך נראה כמשהו לא גמור או כבלתי מאוזן בין המחיר והתוצאה.
הוותיקים שבינינו שואלים את עצמם מתי בפעם האחרונה השתררה תחושה כזו, ונזכרים במלחמות מרות כמו יום הכיפורים או לבנון.
כל גילויי הלוואי היו סימפטומטיים: השנאה המתלבה בין יהודים לערבים, רצח ברוטלי של נער ערבי, עלייה בתאונות הדרכם ובתאונות העבודה, גידול מדאיג ברכישת תרופות הרגעה, פניות למרכזי הסיוע הנפשי, ענף תיירות על סף קריסה, נזק כלכלי של מיליארדי שקלים.
כל אלה הרי ידועים לכל אחד מהחיים כאן, אבל הצטברותם היא שמביאה את תחושת המרירות שהחליפה את החמיצות של ימי המערכה.
ואולי עוד נראה ימים אחרים? הלוואי.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל