לקחינו ולקחי נתניהו

האווירה היא עדיין של עם במלחמה. המלחמה הביאה סוף סוף לשינוי דעות בחלק גדול מהציבור, ותזוזה רעיונית זו היא מבורכת. יש כאן תופעה של התפכחות בציבור.

אילו היינו מנסים ליצור שיח בין עולם הנשמות לעולם הזה, והיינו מצליחים לקבל את המסרים של יוני נתניהו זכר קדוש לברכה, לנו ולאחיו ראש הממשלה, ייתכן ששפת המסרים תהיה דומה לשפה שבספר המופת 'מכתבי נתניהו'. אנסה להתבטא כאילו יוני הוא הדובר בי ומכתיב לי את המסרים.

אני מניח כי המסר היה נפתח במילים הבאות: מבחינת המצב בזירה המדינית נראה, כמובן, בצורה ברורה למדי, שאנו נכנסים יותר ויותר ללוע הארי. והארי הוא במידה רבה האמריקנים. האמריקנים לוחצים בלא הרף. התקווה היא, שיהיה לנו מספיק שכל, שלא לעשות את הצעד הסופי ולהיבלע בתוך הלוע. אני מניח, שזה אמנם לא יקרה. עדיין איני רואה שלום במזרח התיכון, כמובן. להפך – אני חוזה מלחמות עקובות מדם. אנו מאוד רוצים בשלום – הרי אין זה אהוד עלינו לחיות על החרב – חיים, שפירושם להרוג ולנסות שלא להיהרג. אכן, אנו מאמינים שהיה קשה מאוד לכפות עלינו תנאי שלום שאינם לרוחנו, ואנו מקווים, שלאמריקנים יהיה די שכל שלא לנסות לעשות זאת.

האווירה היא עדיין של עם במלחמה. המלחמה הביאה סוף סוף לשינוי דעות בחלק גדול מהציבור, ותזוזה רעיונית זו היא מבורכת. יש כאן תופעה של התפכחות בציבור. מה שברור לי הוא – יהיה סיבוב נוסף, ואחריו יהיו עוד סיבובים. אבל אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות יגרום לקרוב הקץ. לנוכח ז'נבה ואוסלו וההתנתקות, מדאיגים אותי במיוחד היהודים, ולא הערבים – ואפילו לא המעצמות – למרות מה שהם קוץ מכאיב מאוד. הפירוד בפנים הוא שיהיה בעוכרינו – אם לא נתגבר עליו. זו ההתפכחות בציבור שחיינו תלויים בה.

אכן אנו עומדים בשלב קריטי בפרשת חיינו ובפני משבר פנימי עמוק, שמערער זה מזמן את שרשרת מושגינו. המגוחך והעצוב בכל הפרשה הוא שהפתרון היחיד, שצורת חיינו עד כה מאפשרת לנו, הוא להמשיך באותו חריש עמוק – באותו שדה מייגע, שבו אנו נמצאים. אנו עייפים רוב הזמן, אבל זה רק חלק מן הבעיה – איבדנו את אותו הזיק, החיוני כל כך לעשייה – את זיק חדוות-היצירה, ההתחדשות, ההתעוררות. אנו עושים דברים כיוון שצריך לעשותם ולא מפני שאנו רוצים לעשותם. וחוזרת השאלה המעיקה – האם מותר לנו לחיות כך? להמשיך כך ולכלות את עצמנו? והתשובה אומרת תמיד, שיש להתמיד ולסיים בדבר שהתחלנו בו – שיש לנו מחויבות לא רק כלפי המשימה, אלא גם כלפי עצמנו.

ולכן אנו מחויבים להפיק את לקחי המלחמה בטרור: מבחינת הלקחים המידיים ברור שעלינו להשקיע במיגון הכוחות הלוחמים, בהעצמת הארטילריה ובהקמת יחידות לחימת גרילה עם רישיון מיוחד להרוג, המתמקדות בלוחמת מנהרות, לוחמה עירונית, ובחיסולים ממוקדים של יחידות לחימה קטנות של האויב, ביבשה באוויר ובים, ושל מנהיגים צבאיים ופוליטיים של האויב. מבחינה אסטרטגית עלינו לחוקק את חוק ביטחון המולדת הישראלי. עלינו לחוקק את חוק הפטריוט הישראלי ולהכריז מלחמת חורמה בארגונים ואישים חתרניים בתוך מדינת ישראל. אנו חייבים להרחיב משמעותית את סמכויות המוסד והשב"כ. עלינו להרחיב את שיתופי הפעולה הבינלאומיים ולכרות בריתות אזוריות ובינלאומיות חדשות ומפתיעות במסגרת המלחמה העולמית בטרור.

הלקח העיקרי: אנו מוכרחים לעצור עכשיו, מיד. לעשות חשבון נפש. ובכן, באיזה מין עולם שכחת-אל אנו חיים? נראה שבאמת – מאז ומתמיד – השכחנו מליבנו את אלוהים. הרי אנו חלק בלתי-נפרד, חוליה בשרשרת קיומנו ועצמאות ישראל. את כל זאת אנו מגלים בחג הפסח. חגנו המופלא מכולם. חג חירות עתיק יומין – חירות בת אלפי שנים. העובדה שהרעיון נשאר, שהתקווה התקיימה, שהאידיאה של חירות המשיכה לבעור דרך קיום מסורת זאת של חג עתיק-יומין – היא העדות לנצחיות שאיפת החופש בישראל והמשכיות רעיון החירות. אנו חייבים לשנות את צורת ניהול החיים הפנימיים של המדינה – מבחינה חינוכית, תרבותית משפטית וכלכלית. אנו חייבים להכניס את אלוהים למשוואה שלנו. והכוונה, כמובן, לאלוהי ישראל. אלוהינו מלך העולם אשר נתן לנו את תורתו, תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו. בתורת ישראל ובאמונה באלוהי ישראל, בנבואה ובמלכות, נמצאים הכוחות והפתרונות הנצחיים לעם היהודי ולמדינה היהודים כמדינה יהודית.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל