נתניהו משתק את ישראל

בפרוס תשע"ה מדינת ישראל בדיסאוריינטציה ואובדן דרך בביטחון, בכלכלה ובחברה. ה"דרייב" האקטיבי שאפיין אותה מאז הקמתה מתפוגג. ישראל תקועה ב"ניוטרל" ובתבניות מאובנות ומובלת ל"שום-מקום", בהעדר מנהיגות יוזמת ויצירתית. נתניהו מדשדש במצב עייפות ומיצוי עצמי אינרטי ויש למצוא לו תחליף מיידי.

בנימין נתניהו הפציע כשגריר באו"ם בשנות התשעים של המאה העשרים, הפך לסגן-שר חוץ ומשם זינק כמטאור לראשות הממשלה. זאת, לאחר רצח יצחק רבין המנוח. לאחר קדנציה מקוצרת, נעלם עד ששב כשר אוצר ב-2003 והוביל את מדיניות הפיכת מדינת ישראל לקפיטליסטית-גלובלית עם נופך "ליברטני" דרוויניסטי של פגיעה בזכויות חברתיות. מאז "סילוקו המשפטי" של אהוד אולמרט שנקט במדיניות אקטיבית לכיוון הסדר עם הפלסטינים, נתניהו מכהן כראש ממשלה שמוביל את מדינת ישראל למבוי סתום. הוא מכהן ברציפות בקדנציה שניה ושלישית מאז 2009. כעת הוא נושא עיניו לקדנציה רביעית עם או בלי בחירות מוקדמות. פרישות מפלגת ליברמן והליכוד במקביל לפרישות: כחלון, סער, כרמל שאמע, וכנראה גם ארדן, בנוסף לפעילות של דני דנון במוסדות הליכוד – גורמות להיווצרות התפוררות תהליכית ב"גרעין השליטה" בקואליציית נתניהו. זו מתנהלת באופן לא דמוקרטי, תוך הסתגרות "המנהיג" בדל"ת אמותיו, כפי שקרה ב"צוק איתן", שבו נוטרלו הממשלה והקבינט לחלוטין.

ונשאלת השאלה על מה ולמה מגיעה לנתניהו (שהציבור אינו מזהה לו עדיין תחליף) קדנציה רבייעת? בצירוף ארמון ומטוס שרד לפי החלטות הממשלה בראשותו לביצוע.
ראש הממשלה אמור להיות קטר יוזם ומניע מדיניות, תוך כדי כך שהוא מספק למדינה שהוא עומד בראשה שירותי מנהיגות וניהול פרגמטיים "בנאמנות" (trust) ובאיכות מירבית לטובת האינטרסים של קיימותה, שרידותה, ביטחונה הלאומי והכלכלי, וחוסנה הלאומי. הכל ללא סממני איבון, שיתוק וסטגנציה חשיבתית וביצועית תוך יצירתיות ולא היתקעות באידיאולוגיות קיצוניות ונוקשות קמאיות.

תמיד צריך לזכור שב-1973 כיהנה במדינת ישראל כראש ממשלה הגב' גולדה מאיר, שהצטיינה ב"סטגנציה" מדינית וב"שב ואל תעשה". מדיניותה הביאה על ישראל את "מחדל" מלחמת יום הכיפורים ב-1973, שהיה משבר משולב: מדיני וצבאי. לרוע המזל נבדקו ונחקרו בוועדת השופט אגרנט רק ההיבטים הצבאיים ולא המדיניים, שגרמו ל"מחדל". גולדה מאיר לא הפעילה מדיניות מנע מקדימה ולא נענתה לאיתותיו החד-משמעיים של אנואר סאדאת, באמצעות שליחים. סאדאת "בא בטוב" אך זכה לתגובה צוננת עד מקפיאה מגולדה.

בנימין נתניהו, כמו גולדה מאיר, גדל בתרבות האמריקאית, ולמרות זאת הוא פועל כ"פיל בחנות חרסינה" בזירה הפוליטית האמריקאית, תוך "סדיקת" היחסים האינטימיים שעוצבו שנים ארוכות על ידי מנהיגי ישראל לדורותיהם. הסדיקה היא בתחומים: האסטרטגיים, הביטחוניים, המדיניים, הכלכליים והמדעיים-טכנולוגיים.

נתניהו יוצר זהות מוחלטת בינו לבין הרפובליקאים האמריקאים, למרות שהוא מכהן בתפקיד "ממלכתי כלל ישראלי". הוא שם את כל הביצים בסל הרפובליקאי בלבד, על כל המשתמע מכך לאינטרס הממלכתי והקיומי הישראלי ולמרכיבי הביטחון הלאומי שלה, זאת בניגוד לכל מורשות ותובנות הביטחון הלאומי הישראלי לדורותיו.
פעולותיו ומדיניותו של נתניהו עשויים לפגוע בלגיטימציה של ישראל במאבקים המדיניים הצפויים לה באו"ם ובערכאות הדין ו"זכויות האדם" הבינלאומיות בעקבות "צוק איתן" ו/או המשכו האפשרי הקרוב בהעדר משא ומתן. צריך לציין שהיוזמות נגד ישראל צוברות תמיכה גם מצד מדינות האיחוד האירופאי ומדינות דרום אמריקה שעימן היו לישראל יחסים מדיניים משופרים ארוכי שנים.

מדיניות נתניהו הפוגעת ביחסים האינטימיים עם ארה"ב מסכנת גם הישגים כלכליים שטופחו בעמל של שנים רבות מול האיחוד האירופאי, כולל סיכון אספקות אמצעי לחימה ממדינות אירופאיות כמו: בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה. זאת, אם תהליך צבירת התנופה של חָרָמות כלכליות ומדעיות נגד ישראל לא ייבלם, וכן עלולה להיפגע שותפות ישראל-נאט"ו וכן שותפות ישראל בתהליך ברצלונה הים-תיכוני מול האיחוד האירופאי.

עצירת תהליך הדה-לגיטימציה והחרמות על ישראל בעולם שגובר בעקבות "צוק איתן" – עוברת דרך חידוש ה"תהליך המדיני", תוך הקפאה והפסקה מוחלטת של ההתנחלויות, הפקעת הקרקעות והבינוי ביו"ש. רק אז ניתן יהיה להגיע להסכם שיכלול: סידורי ביטחון אופטימליים לישראל, הסדרי מים, פליטים, קביעת גבולות, מעמד ירושלים וקביעה בעדיפות ראשונה של השגת גבול ביטחון בן-הגנה עם נוכחות ישראלית צבאית על הירדן – לפי תוכנית אלון המנוח. כל זאת תוך הסתייעות בנדיבותו יוצאת הדופן של נשיא מצרים עבד אל-פאתח סיסי, מנהיג פורץ דרך משכמו ומעלה בסגנון אנואר סאדאת המנוח, שמציע שטחים בסיני עבור הישות הפלסטינית. דבר זה יתן לישראל בטחון מול ההקצנות האסלמיות הרדיקליות של ארגונים כמו דע"ש. גם התוכנית הסעודית שאומצה על ידי הליגה הערבית – היא פקטור בתהליך המו"מ, זאת בנוסף לעקרונות שנוסחו בהצעת ה"גישור" של הנשיא האמריקאי קלינטון בשנת 2000.

ונשאלת השאלה החשובה והמשמעותית שהתשובה עליה רטורית: האם בנימין נתניהו הוא אהוד אולמרט מבחינת מסוגלותו, נחישותו ובשלותו לפעול בדינמיות, ביצירתיות ובנחישות מנהיגותית הנדרשים להזזת הקטר התקוע מאז ראשית כהונתו בקדנציה השניה, תוך שינוי מעמדה וגורלה של מדינת ישראל, באיבחת הסדר עם הפלסטינים והעמדתם של נקודת ארכימדס חדשה.
מכיוון שנתניהו לא מסוגל להשתנות באופן אמיתי תוך "שינוי הדיסקט" המהותי הנדרש, יש לפעול לבחירת קברניט ומנהיגות קואליציוניים פרגמטיים חלופיים בישראל, שיחלצו אותה מהדשדוש בביצה שבה היא תקועה במבוי סתום. לצערנו הרב היא ממשיכה לבוסס בה ולשקוע בה יותר ויותר, באופן שמסכן את קיימותה, שרידותה ובטחונה וחוסנה הלאומיים. קואליציה ומנהיגות חלופיות צריכות לקום בכנסת הנוכחית, ללא בחירות, כפי שטוען בצדק הנשיא ראובן ריבלין.

במקביל, גם בתחום הכלכלי-חברתי יש לחזק את מימד ההתייחסות למרקמים ולצרכים החברתיים, מה שאמור להביא לאימוץ מודל "דרך שלישית" של כלכלת שוק מעורבת כלכלית-חברתית מתונה שתכלול: קפיטליזם מתקדם עם רווחה חברתית, זאת כמו באיחוד האירופאי ובעיקר בצרפת ובסקנדינביה. מודל כזה היה קיים בישראל של אשכול וספיר ויש לחדשו ולהתאימו לנסיבות 2014-2015. הכל כדי להביא לצמיחה כלכלית-חברתית אמיתית תוך העצמה אמיתית של הביטחון והחוסן הלאומי-הישראלי.
כאשר יבוצע האמור במאמר זה תוסר "העננה" המרחפת מעל עתידה של מדינת ישראל – והיא תוכנס לעידן אופטימי של "חזרה לעצמה" ואיתחול מחדש. זה יקל מנטלית את החיים בישראל. בפרוס תשע"ה ובהמשכה 2015 – נאחל לעצמנו שכך אכן יקרה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל