משמעות שמותיהם של חודשי-השנה

לשם "כסלו" אין משמעות בעברית. מנין הוא נובע? מנין מגיע ה"תמוז", שהנשים היו מבכות אותו? מדוע נקרא חודש האביב "ניסן"? ועל שם מי נקרא חודש יוני?

כשחזרו בני-ישראל מגלות-בבל הם הביאו איתם שמות חדשים לחודשי-השנה.
שמות אלה נובעים מן השפה האכדית שנכתבה בכתב-יתדות,
והיתה השפה הבינלאומית בעולם העתיק, ממש כמו האנגלית בימינו.
רוב כתביה של האכדית תורגמו ועובדו מן השפה השומרית שקדמה לה,
שנקראה "אמא-גיר" EME-GIR. שפה עתיקה זו לא היתה שפה שמית,
אך האכדית, שצמחה אחריה באותו האזור - דרום-עירק ואירן של היום,
ונקראה "ליסאנום אקאדום" - לשון אכדית, היתה השפה השמית שממנה
נבעו אחר-כך בין היתר הארמית, האשורית והעברית.
 

 
 
השנה העתיקה התחילה ברוב העולם העתיק בתקופת-האביב, וחודש ניסן היה הראשון. כך גם היה אפריל החודש הראשון ברומא, ו"אפריל" פירושו "הפותח". אך השנה הרומאית התחילה כבר בסוף מרץ - ביום השוויון בין היום והלילה, VERNAL EQUINOX או SPRING EQUINOX. תאריך זה זז ממקומו מבחינה אסטרונומית במעלה אחת כל 72 שנה, בגלל תנועת כדור-הארץ הנטוי על צירו וכיום הוא ניצב על ה-21 למרץ.
 

לגל-המזלות הקשור לחודשי-השנה

לפי ספירה זו החל מחודש מרץ, החודש הלועזי השביעי היה ספטמבר, ואכן, "ספט" הוא בלטינית "שבע" כמו באנגלית SEVEN.
אחריו בא אוקטובר, מן המילה "אוקט" - "שמונה", כמו EIGHT באנגלית.
נובמבר בא מ"נונה" - NINE, תשע.
דצמבר בא מ"דקה" - עשר - החודש העשירי.
ינואר נקרא ע"ש האל יאנוס בעל שני הראשים - אחד מלפנים והשני מאחור.
פברואר נקרא ע"ש פברוס, אל ההיטהרות וההתעלות מן השאול, ובתקופה זו היו נערכים ברומא טקסים מקודשים שכללו הקרבת קורבנות לכפרה על חטאים,
בסגנון טקס-הכפרות היהודי.
מרץ נקרא ע"ש מרס, אל המלחמה הרומי,
מאי נקרא ע"ש מאיה - אלת הצמיחה והפריחה, שנמצאת בשיאה בתקופה זו.
יוני נקרא ע"ש אלת-הנישואין הרומאית יונו, אשתו של "אבי-האלים" יופיטר, שהיה אל הברקים והרעמים, כמו ה"בעל" השמי.
לכן גם נחשב חודש יוני במסורת הנוצרית לחודש החתונות, במקביל לל"ג בעומר.
יולי נקרא ע"ש יוליוס קיסר - הקיסר הראשון.
אוגוסט נקרא ע"ש הקיסר אוגוסטוס - "הנעלה".

 

 

גם הלוח העברי העתיק התחיל באביב,
אך כיום אנו מתחילים את השנה בחודש השביעי דאז -
חודש תשרי. השם "תשרי" נובע מן המילה האכדית "תישרתום" -
"התחלה, ראשית". ואכן, אם נכתוב מילה זו משמאל לימין נקבל
"ירשת", או "ראשית". חודש זה נקרא בתנ"ך "ירח האיתנים".
אחריו בא חודש חשוון, או "מרחשוון", שבמקור האכדי

נקרא פשוט "ירחו-שמנו" - הירח השמיני או החודש השמיני,
ממש כמו החודש אוקטובר שלפעמים חופף לו.

 

 

אחרי שני חודשים אלה, חודשי הסתיו, מגיעים שלושת חודשי-החורף,
הנקראים לפי סוגי הגשם השונים שבתקופה זו. הגשם היה חשוב בימי-קדם אף יותר מאשר כיום, בתקופת הצינורות וההתפלה.

השם "כסלו" נובע מן המילה האשורית "כיסילימו" - שפירושה "מעובה, עבה-בשר, שמן".הוא מתייחס לטיפות הגשם הגדולות הנופלות בנחת בממטרים שאורכים זמן רב.
אחרי הגשמים המרובים האלה נוצרות כמובן שלוליות, וסביבן מצטבר בוץ רב.השם "טבת" נובע מן ה"טביעה בבוץ", כלומר מן הדשדוש בתוך השלוליות של חודש טבת.
בחודש שבט, כשהאויר מתחמם מעט והבדלי הטמפרטורות גדלים, הרוחות מתחזקות, והממטרים מתקצרים, אך הם ניתכים בכוח רב, ממש כאילו היו מכים בשבט - מקל רך.

 

 

אדר הוא כבר חודש אביבי למחצה, אך הוא עדיין מעונן. לכן שמו נובע, כנראה, מן המילה האכדית "מעונן".
החודש הבא הוא חודש האביב, שבו "ניצנים נראו בארץ", ואכן, השם "ניסן" נובע מן המילה האכדית "ניצן".
השם "אייר" נובע מן המילה האכדית "אור", ואכן, חודש זה הוא מלא אור, ששופע מן השמש המתחזקת.
השם "סיוון" פירושו "סימן", והוא מתייחס ליום הארוך ביותר בשנה, שהוא כיום ה-21 ביוני.


בתקופה זו התחיל גם לוח-השנה המצרי העתיק, שקדם ללוח-העברי בכמה אלפי שנים. השנה המצרית כללה רק שלוש עונות, והעונה הראשונה היתה עונת ההצפה,
שבה הגיעו מי-הגשמים שנפלו בחורף באזור מוצא הנילוס למצריים, הציפו את גדותיה במים ובבוץ שחור, והחיו את חולותיה הצחיחים. עונת ההצפה של הנילוס, שנקראה "אחאת", ובה נכלל במקרה גם היום הארוך בשנה, התחילה בתקופה המקבילה לחודש סיוון, וכך צויין חודש מיוחד זה בשם האכדי "סימן". תאריך היום הארוך ביותר בשנה, SUMMER SOLSTICE, היה חשוב מאד בימי-קדם, ולפי המסורת הנוצרית נולד בו יוחנן המטביל, שטען, ש"כוחו ילך ויתקצר, בעוד כוחו של הבא אחריו - הוא המשיח - ילך ויגדל".


כך נולד ישוע המשיח לפי המסורת הנוצרית כחצי שנה אחרי יוחנן המטביל - ב-25 בדצמבר, WINTER SOLSTICE, שהיה אז היום הקצר ביותר בשנה, ומסיבה זו עתיד היה, כמובן, רק לגדול. בסוף האביב החום ממית את הפרחים, והלבלוב הקצר מתחיל לדעוך. תהליכי הקמילה והנבילה השפיעו על הנפשות הרגישות, והנשים אמצו לעצמן את המנהג "לבכות את התמוז", ככתוב בספר יחזקאל פרק ח':" וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז."

 

 

תמוז נקרא במקורו השומרי - עוד לפני הבבלים - לפי כ-6000 שנה ויותר - דומו-זו. "דומו" בשומרית עתיקה פירושו "בן", והוא היה, אכן, בן-אלים, אך רק חצי-אל.
המיתולוגיה השומרית מספרת על אלים שהגיעו מן השמיים, על בני-אדם שנבראו על-ידיהם בצלמם, ועל חצי-אלים, שהיו בני-תערובת - בנים לאב שמיימי ואם ארצית, או לאם שמיימית ואב ארצי. ממש כך כתוב גם בספר בראשית פרק ו: "א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם."


האלה השומרית אינאנה - שתוארה כאישה בעלת כפות רגליים של עוף, שהיתה רוכבת על אריה - התאהבה בעלם דומוזו יפה-התואר, למרות שהיה רק חצי-אל, ולכן בן-תמותה כמו בני-האדם. היא דבקה בו עד-כדי-כך, שברצונו להשתחרר ממנה נפל לבור-מים וטבע. סיפור זה תורגם לאכדית ע"י הבבלים, שירשו מן השומרים את ארץ שנער והתיישבו בעריהם.


בבל נקראה במקור "באב-אילו" - "שער-האלים", ממש כמו "ש(נ)ער", שקדמה לה, אשר נקראה במקור "קי-אן-גיר" - "ארץ-האדונים". האלה השומרית אינאנה הפכה ב-בבל לאשתר, אלת-האהבה ואשתו של מרדוק. על-שמה נקראה אסתר המלכה, ומרדכי דודה נקרא ע"ש מרדוק, האל הבבלי שהרג את הדרקונית תיאמת, והיה אל-מלחמה ממש כמו ארס היווני ומרס הרומאי. אשתר הפכה בכנען ובסביבותיה לעשתורת, ובסיכול אותיות לאפרודת, ולבסוף לאפרודיטי היווניה. והנה, הסיפור העתיק על אהבתה של אלה זו לנער בן-תמותה מופיע גם במיתולוגיה היוונית,.


אדוניס היה רועה-צאן אנושי יפה-תואר, ואפרודיטי אלת-האהבה התאהבה בו נואשות, וחיתה אתו במערה נסתרת בהרים. אך אדוניס אהב את החופש. למרות תחינותיה של האלה אהובתו, שחששה לחייו, הוא יצא לצייד, אך לא חזר. חזיר-הבר הרג אותו, ומאז הוא נחשב לחיה קדושה ברחבי האזור, עד-כדי-כך, שציד-החזיר ואכילת בשרו נאסרה במצווה דתית. אפרודיטי האבלה התיזה על טיפות הדם של אדוניס נקטר שמיימי, וכך הן הפכו לכלניות. אחרי שמת בזרועותיה היא גם העלתה נשמתו של אדוניס השמיימה, וכך זיהו אותו האנשים כאל-האביב הנידון לכלייה טבעית בתחילת הקיץ, אך קם לתחיה עם הגשם הראשון.הנוצרים שילבו מיתוס זה עם סיפור מותו ותחייתו של ישוע משיחם.

 

כך הפכו הנשים את האבל על אדוניס-דומוזו-תמוז -האביב שנובל בחודש תמוז - ראשית תקופת היובש הקייצי - לפולחן קבוע. בחודש תמוז, כמסופר בתנ"ך, הן היו יוצאות בהמוניהן לבכות על מותו, כמו גם על נבילת הפרחים היפים, לזכר אותו עלם קדמוני שומרי במקורו, שאומץ ע"י עמי האזור, ולפי היוונים נהרג ע"י חזיר-הבר, ודמו הפך לכלניות.

 

 

חודש אב נקרא כך ע"ש ה"אבו" שהיו חותכים בו. בשפה האכדית "אבו" הם קנים, והם מסמלים את קני הדגנים השונים - חיטה, שעורה ותירס, שהיו קוצרים באותה התקופה - באמצע הקיץ.
השם "אלול" נובע מן המילה האכדית לתהליך הקציר בכללותו, שהוא גם הטיהור של השיבולים מן המוץ והתבן, והפרדתן לחציר, לקש, ולזרעים פוריים ואכילים. כך הפך חודש זה, ראשית הסתיו, שבו השמש הולכת ונחלשת, לחודש נוסטלגי של געגועים לאור רוחני והרהורי חזרה בתשובה. וכך מסתיימת לה השנה, כדי להתחיל מחזור חדש,
וחוזר חלילה...
 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל