ייחודו של לוח-השנה העברי

כמה ראשי-שנה יש באמת בשנה העברית? במה לוח-השנה היהודי משוכלל יותר מן הלוח הכללי? למה ערב-סוכות נחגג תמיד תחת ירח מלא?

בצדו השני של כדור-הארץ היו לאינדיאנים הקדומים לוחות-שנה שונים לגמרי מאלה הנמצאים בשימוש כיום. הם היו מחזוריים, כלומר, מותאמים לא רק לשנה אחת אלא לכל שנה, והיו בהם כמה וכמה רבדים. כיוןן שסיבוב הירח סביב הארץ "נטו", בלי להתייחס למרחק שהוא עובר בינתיים יחד עם כדור-הארץ בתנועתו סביב השמש, הוא 27.3 יום בלבד, החלוקה של שנת-שמש - 365 יום, למספר זה נותנת את התוצאה של מעל 13. לכן האינדיאנים קידשו את המספר 13, ויצרו מחזור בסיסי של 13 חודשים. אך כל אחד היה בן 20 יום בלבד, ולכל יום היה מזל משלו, וכך היו להם 20 מזלות - על בסיס יומי ולא חודשי. כמו-כן היתה להם כמובן שנת-שמש של 365 יום, ושנת-וונוס, לפי כוכב השחר והשקיעה נוגה, שארכה 584 יום, ועוד מעגלים יותר גדולים.
הסינים וההודים משתמשים עד היום גם במחזור גדול של 60 שנה. המצרים קדשו את המספר 52 - 13 כפול 4 - מספרו של דחותי-תחות - אל התרבות בעל פני העגור, הסופר החכם.
13 כפול 2 הוא בגימטריה עברית "יהוה", אך קדמונינו הסתפקו במספר 50 לקביעת שנת-יובל, 7 כפול 7 שנות-שמיטה ועוד אחת.
 

 

אך בצד הזה של כדור-הארץ התפתח במשך השנים לוח-שנה
שהתבסס ברובו על סיבוב הירח סביב הארץ, וסיבוב הארץ - יחד עם הירח, כמובן - סביב השמש.
לוחות כאלה של 12 חודשים בשנה היו נהוגים בהודו, בסין, ובשומר כבר לפני 5000 שנים לפחות.
השומרים הורישו את הלוח שלהם לבבלים,
והיהודים הביאו אותו לארץ-ישראל כשחזרו מבבל.
כיום יש להודים ולסינים שיטות אסטרולוגיות משלהם, השונות מזו של המערב.
המוסלמים אמצו לוח-שנה שמתחשב רק בתנועת הירח,
והמערב אימץ בתקופת הרומאים את לוח-השנה היוליאני,
ששונה ב-1582 ללוח הגריגוריאני -
שניהם לוחות שמתייחסים רק לתנועת כדור-הארץ סביב השמש.
אך לוח-השנה העברי דבק במסורתו העתיקה ומתייחס גם לירח וגם לשמש,
וכך הוא יותר משוכלל.
 

 

כדור-הארץ מקיף את השמש בשנה אחת. הירח מקיף את כדור-הארץ בכ-27.3 יום, "נטו", אך בזמן שהוא משלים סיבוב זה גם הארץ ממשיכה לנוע, וכך יוצא שסיבוב מלא של הירח "ברוטו" אורך למעשה 29 וחצי יום. וכך יש בשנה קצת למעלה מ-12 הקפות ירח, שנקראות משום-כך ירחים, או חודשים. צירו של כדור-הארץ, הנטוי ביחס למישור של מערכת-השמש, יוצר את תנועת הנקיפה - פרסציה, PRECESSION. הציר הנטוי וגם התנועה האליפטית של הארץ סביב השמש גורמים לכך, שבחלקה של הארץ הקרוב יותר לשמש שורר קיץ, ובחלקה הרחוק יותר מן השמש שורר חורף. כך נוצרות עונות-השנה, שהן תופעות-טבע הקשורות לשנת-השמש. מבחינה אסטרולוגית התוצאה המעשית של תנועת-הנקיפה היא, שכל 72 שנה הארץ זזה אחרונית במעלה שלמה, לכן המזלות זזים בהדרגה ממקומם, ונוצרים עידנים כגון "עידן הדלי" המתקרב.
בשנת 46 לפנה"ס בחרו הרומאים העתיקים בלוח-שנה המבוסס רק על הקפת הארץ את השמש, בלי קשר לירח, וקראו לו לוח-השנה היוליאני, ע"ש יוליוס קיסר שהכניסו לשימוש. בשנת 1582 שמו האסטרונומים לב, שהיום הארוך ביותר בשנה והיום הקצר ביותר בשנה, וכמובן גם שני ימי השוויון - שנחגגו כולם כמועדים מקודשים - זזו ממקומם. הסיבה היתה חישוב לא מדוייק של רבע היום הנוסף ל-365 ימי-השנה, שגרם להצטברות של 10 ימים מיותרים מאז 46 לפנה"ס. הנוצרים הקאתולים בראשות האפיפיור גריגוריוס ה-13 הסירו מלוח-השנה היוליאני את 10 הימים העודפים, לפי חשבונם, וכך נוצר לוח-השנה הגריגוריאני המתוקן, גם הוא שמשי בלבד, שבו משתמשים כיום בכל העולם. הנוצרים האורתודוקסים לא קיבלו את השינוי הזה, והם חוגגים את חגיהם 13 ימים מאוחר יותר.
המוסלמים, לעומתם, דבקים בלוח-שנה של הירח בלבד. אורכה של שנתם כ-354 יום, וכך החגים והמועדים שלהם זזים בהדרגה אחורה בתוך שנת-השמש הקבועה, בכל שנה ב-11 יום. כך יוצא שכל חג מוסלמי חל פעם באביב, לאחר כעשר שנים בחורף, אחרי עוד כעשר שנים בסתיו, ואח"כ בקיץ, וחוזר חלילה. חג מוסלמי שחל באמצע הקיץ יחול כעבור כ-20 שנה באמצע החורף.
אך היהודים המשיכו לדבוק בלוח-השנה העתיק הנקרא LUNISOLAR - ירחי-שמשי גם יחד, שמאחד את שנת-הירח עם עונות-השנה.
 

 

את שלושת הרגלים אמצו היהודים ממצריים העתיקה. השנה המצרית כללה, אמנם, 12 חודשים, אך בכל חודש היו רק 3 שבועות שארכם 10 ימים כל אחד, והשנה כללה רק 360 יום. חמשת הימים העודפים היו ימי הולדתם של חמישה אלים חשובים, ונחגגו כתוספת אלוהית על השנה הארצית. למצרים היו רק שלוש עונות, ופתיחת כל עונה היתה מלווה בשבוע של חגיגות. בעונת ההצפה - "אחאת" - בחודשים יוני-יולי, היה פרעה מבצע את הטקס של קבלת השיטפון השנתי של הנילוס - המחייה את השממה. בעונת הזריעה - "פארת" - "יציאה" - "נביטה", באוקטובר, פרעה היה זורע את את הנבטים הראשונים של עונת השתילה, ובעונת הקציר - "שאמו", בפברואר, הוא היה הראשון שהיה קוצר שיבולת מן התבואה החדשה. בארץ-ישראל בעלת האקלים והתנאים השונים, התפתחו חג-הסוכות של הגשם הראשון - ה"שיטפון", חג-האביב של הגשם האחרון - גם הוא "יציאה" - יציאת-מצריים, כמובן, וחג הביכורים, בדומה ל"שאמו" המצרי, בחודשים אחרים לגמרי. אך כל החגים האלה היו חגי-טבע הקשורים לעונות-השנה, ועל-כן לשנת-השמש. יחד-עם-זאת, תנועת-הירח - המשפיעה על הגאות, השפל, מחזור-הביוץ הנשי ועוד - היתה גם היא חשובה לקדמונים. כך התפתח בשומר ואח"כ בבבל לוח-שנה מורכב, הכולל את שנת-השמש ואת שנת-הירח גם יחד - ולוח זה אומץ ע"י היהודים ושרד אצלנו בשימוש עד עצם היום הזה.
 

 

בהקפה אחת של הירח סביב כדור-הארץ הוא מתגלה בארבע פאזות בולטות - מולד-הירח, שבו הוא בקושי נראה, מחצית-הירח, ירח מלא, ומחציתו השניה. סיבוב אחד של הירח סביב כדור-הארץ אורך "נטו" כ-27.3 יום. אך "ברוטו", יחד עם כברת-הדרך שהארץ עושה באותו זמן במסלולה סביב השמש, הוא מגיע לנקודה שממנה יצא בכ- 29.5 יום. במשך תקופה זו - חודש - הארץ עוברת ממזל אסטרולוגי אחד לזה הבא אחריו. לכן, אם החודש הקודם התחיל כשהירח היה במזל גדי, למשל, החודש הבא יתחיל כשהירח כבר במזל הבא אחריו - במזל דלי, וכן הלאה. כך מתחיל כל חודש נוסף במזל אחר, העוקב אחרי קודמו. אך כל החודש כולו שייך גם הוא למזל מסויים - הלא הוא מזל-השמש. כך סדרו הקדמונים, שראש-חודש יחול תמיד ביום שבו הירח נמצא באותו מזל שבו נמצאת גם השמש ביחס לארץ. למשל, חודש אב הוא בעיקרו במזל אריה, מבחינת השמש. כך סדרו הקדמונים, שראש-חודש אב יחול ביום שבו גם הירח נמצא במזל אריה. רוב חודש אלול הבא אחריו הוא במזל בתולה, וכך, בראש-חודש אלול, נמצא גם הירח במזל בתולה. מבחינה אסטרונומית, בלי קשר לתארוך, בכל "מולד-ירח" נמצאים השמש והירח לגבי הארץ באותו כיוון, וכיוון שהירח קרוב לארץ יותר מן השמש, הוא "מסתיר" אותה מאתנו, ומפנה אלינו את צדו האפל, שלא זוכה לקבל מאורה. כך הירח במולדו הוא כמעט בלתי-נראה, אך הימצאו באותו המזל יחד עם השמש מחזק את המזל האסטרולוגי הזה, וכך אותו יום - ראש-חודש - מתאפיין ביתר עוצמה של אותו המזל, ובכלל. לעומת-זאת, באמצע החודש הירח נמצא בדיוק מול השמש - כלומר במזל ההפוך למזל השמש ב-180 מעלות, הנחשב כמזל מאזן. אם השמש היא במזל אריה, הירח באמצע החודש הוא במזל דלי. אך כיוון שהוא נמצא מול השמש, יחסית לארץ, הוא זוכה לשקף את מלוא אורה כמו מראה עגולה, וכך הוא מופיע כירח מלא וזוהר. הקדמונים האמינו, שירח מלא משפיע על הצמיחה ועל הפוריות, וכך נחגגים מספר חגים תמיד תחת ירח מלא. ביום הראשון של סוכות - חג האסיף, הירח המלא מציף את הסוכה מבעד לסכך. בסדר-פסח, ערב "יציאת-מצריים", הירח המלא מאיר לעברים הנמלטים על נפשם בחשיכת-הלילה. בטו' בשבט - חג האילנות, הירח המלא מברך את העצים בפוריות. יום טו' באב - שבו הרשו לקדמונינו לשאת גם בנות-שבטים זרים, מאהבה ולא משידוך - נחשב לכן ל"יום-האהבה" הרומנטי, ומתאים לו הירח המלא השורר בו. וכן נהנה מן הירח המלא חג פורים, שבו משתכרים עד-דלא-ידע, ממש כמו סהרוריים - מוכי-ירח.
 

 

בלוח-השנה העברי יש בעצם ארבעה ראשי-שנה.
א' בניסן הוא ראש-השנה האסטרולוגי, המקביל למזל הראשון- טלה.
בימי-קדם הוא היה ראש-השנה למלכים - כלומר, כל מלך חדש היה מתחיל לספור את שנותיו החל מחודש ניסן.
אם הוא עלה לשלטון בחודש סיוון, למשל, היה זה נחשב החודש השלישי לאותה השנה, כי הוא השלישי אחרי ניסן.
כמו-כן נחשב א' בניסן לראש-השנה לרגלים, והחג הראשון של השנה היה פסח.
בא' בשבט היו חוגגים את ראש-השנה לאילנות, לפי בית-שמאי, אך תאריך זה הועבר ע"י בית-הלל לטו' בשבט, כדי שיחגגו אותו תחת ירח מלא.
הימים יד', טו', וטז' בכל חודש עברי - הימים ה-14, ה-15 וה-16 - הם כמובן ימי אמצע החודש - ימי הירח המלא.
ואכן, ראוי לאילנות שיחגגו את חגם תחת ירח מלא ווהר, במיוחד באמצע החורף הגשום.
אך הסיבה המקורית לכך היתה, שבימי-קדם מדובר היה לא באילנות עצמם, כמו שנהוג כיום, אלא בפירותיהם, ובמצוות הקשורות בהם.
לפי תרבויות עתיקות רבות היתה קטיפה דתית, גם של פירות וגם של עשבים ותבלינים למיניהם, נערכת תחת ירח מלא, כהבטחה לפוריות בעתיד
 

 

בראש-חודש אלול היה נחגג בעבר ראש-השנה למעשר-בהמות.
כל חית-בית שנולדה באותה השנה החל מחודש אלול היתה נספרת,
ועשירית מכלל החיות היתה נמסרת לידי הכוהנים והלוויים המשרתים בקודש,
כפי שנעשה גם עם התוצרת החקלאית.
כך יוצא, שאם מלך מסוים הוכתר בחודש סיוון,
ובדיוק באותו היום נולד עגל,
המלך היה נחשב כמי שהוכתר בחודש השלישי - סיוון לעומת ניסן,
והעגל היה נחשב כמי שנולד בחודש העשירי - סיוון לעומת אלול.
אך ראש-השנה מלא-ההוד ביותר הוא א' בתשרי,
ראש-השנה לשנים, לשמיטין - שנות השמיטה, ליובלין - שנות היובל, לנטיעה ולירקות -
ראש-השנה שלפיו נספרו גם שנות העצים - הנטיעות.
בהיותו ראש-השנה לשנים, הוא נבחר להיות ראש-השנה היהודי הרשמי.
בחודש זה השמש נמצאת במזל-מאזניים,
ובראש-החודש של חודש זה, ביומו הראשון, גם הירח מצטרף למזל-מאזניים,
ו"נולד בו מחדש".
מזל-מאזניים הוא המזל המסמל, בין היתר, חוק, צדק, ומשפט.
 

 

במצריים העתיקה היה כל אדם שנפטר מגיע לעולם-מעבר שנקרא "דואת": שם היה פוגש במאעת, אלת האמת, המשמעת, הסדר והצדק. היא תוארה כאישה שנשאה על ראשה נוצה גדולה - נוצת-האמת. המת המגיע ל"דואת" היה מלווה באל-החניטה אנפו-אנוביס, בעל פני התן. אנפו היה מניח את לבו של האדם שזה עתה נפטר על אחת מכפות המאזניים הגדולים שצפו לו שם, ואלת-הצדק מאעת היתה מניחה את נוצת-האמת על הכף השנייה. דחותי-תחות - אל-התרבות, הסופר החכם בעל פני העגור, היה מחכה בצד ובודק את התוצאה, על-מנת לרשום אותה בפנקסו. אם היה הלב טהור ונקי מרבב, ולא הכביד עליו שום חטא, הוא שקל בקלילותו עוד פחות מן הנוצה, וכך היתה כף-המאזניים שלו עולה ומביאה אותו לעולם שכולו טוב - עולמו של האל יוסיר, או ביוונית אוזיריס. אך אם חלילה היה הלב ספוג בפשעים, הם היו גוררים אותו למטה לאבדון. שם המתינה המפלצת "אמית" - בעלת פני תנין, גוף נמר ורגלי סוס-יאור, והיא היתה טורפת את הלב החוטא בלי להשאיר לו זכר.
בספר-המתים המצרי העתיק ישנו ווידוי ארוך שעל המת לעשות לפני האלים, בעודו נמצא במעבר לעולם ה"דואת". ווידוי זה דומה לעשרת הדברות, וגם לוידויים הנעשים ביום-הכיפורים, אך הוא הרבה יותר מפורט. הוא כולל את הדברה "לא רצחתי" - כמובן, אך גם דברות כגון "לא ריכלתי על איש או על אישה מאחורי הגב, לא רימיתי במשקל, לא דרשתי יותר גמול ממה שהגיע לי, לא גזלתי מן השפחה את כמות הבד שהגיעה לה, לא עיניתי את השור בצמא וברעב, לא חפרתי את תעלות ההשקייה שלי באופן שטחי מדי, לא ניסיתי לעבור את הגבול לשדה שכני, לא השארתי לעצמי את המס שהיה מגיע לכוהן, לא זלזלתי במנחות-הקורבן לאלים, לא טעמתי ממה לא הגיע לי, לא לכלכתי, לא שכחתי להתרחץ," ועוד ועוד.
כך היהדות ממשיכה, למעשה , במסורת של מצריים העתיקה, כאלפיים שנים אחרי שקיעת תרבותה.
 

 

כדי לאחד את שנת-השמש שהיא בת כ- 365 היום עם שנת-הירח שהיא בת כ-354 יום,
המציאו קדמונינו את שיטת השנים המעוברות -
7 שנים בכל 19 שנה מקבלות חודש נוסף, הוא אדר א', ופורים נחגג בהן באדר ב'.
השנים המעוברות הן גו"ח אדז"ט - השנה השלישית, השישית, השמינית, האחת-עשרה, הארבע-עשרה, השבע-עשרה והתשע-עשרה בכל מחזור של 19 שנים.
מבחינה אסטרונומית, באופן מחזורי טבעי, השמש והירח חוזרים לאותו מצב - או אותם מזלות אסטרולוגיים של אותו היום - כל 19 שנה. אם מישהו נולד במזל אריה, למשל, עם ירח בדגים, כעבור שנה ביום הולדתו השמש תהיה כמובן במזל אריה, אך הירח כבר יהיה במזל אחר. אבל ביום-הולדתו ה- 19 השמש שוב תהיה במזל אריה והירח במזל דגים.
ולכן בכל רחבי-העולם, בלי קשר ללוח-שנה כלשהו, כל יום-הולדת 19, 38, 57, 76, 95, 114, וכו' - הוא כפול - גם שמשי וגם ירחי - כלומר גם לועזי וגם עברי.
אך ביתר השנים תאריכים אלה הם נפרדים, וכך יוצא שרק אנו היהודים בכל העולם יכולים ליהנות משני ימי הולדת בשנה -
אחד בתאריך הלועזי, לפי השמש, ואחד לפי התאריך העברי - לפי הירח.
כך אנו הולכים ונהיים תמיד צעירים יותר....
 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל