תכנית ההתנתקות ממדינת ישראל

שמא עלינו להתנתק מבית המדרש הממלכתי וממדינת ישראל ומוסדותיה

לכאורה ענייני מדינתנו האהובה, מדינת ישראל, הולכים מדחי אל דחי. נערים אזרחים וחיילים, נפגעים נחטפים ונרצחים באכזריות נוראה. מאז ה"התנתקות" מגוש קטיף ועתה במלחמת 'צוק איתן' ירו הערבים עשרות אלפיי רקטות ופצמ"רים נגד יעדים ישראליים. נשק טרור אסטרטגי חדש של מנהרות טרור הופעל נגד יהודים במדינת היהודים. רק בנס לא היו הרוגים ופצועים רבים. צה"ל נמנע מלהשמיד את האויב. כנראה מפני חשש תגובה שלילית של האמריקנים. השיקול של פיקוח נפש ונזק כלכלי גם הם תופסים מקום חשוב בהחלטות הדרג הבטחוני, כאשר השלטון מעוניין למעט בנפגעים ובנזקים אלה ככל הניתן.

אמנם, אותם פושעים חסרי הבושה וחסרי המוסר, אשר הביאו לעולם את הסכמי אוסלו ולבסוף השליכו עשרת אלפים אזרחי עמם מבתיהם, משלמים את מחיר פשעיהם, אך עדיין רבים משותפיהם עוד לא חזרו בהם. כת הליצנים עדיין אוחזת ברעיון האיוולת של שתי מדינות לשני עמים וחותרת להקמת מדינת טרור ערבית בלב מדינת ישראל ובשכנותה. הא כיצד מתפתה עם ישראל עדיין לתמוך במי שמאמין ברעיון זה וברשעים הערבים ? יש עדיין שונאי ישראל ומזימתם להמשיך במסירת ארץ התנ"ך, למסור את יהודה ושומרון לידי אויב, וזאת למרות התפרעותו של פרא האדם הישמעאלי ורצונו להשתלט על העולם כולו, בכח החרב והרצח והשמדת עמים. איפה השכל והתבונה של אלה המסייעים לאויב הטרור?

ראינו בעבר רודנות פוליטית, ראינו טרור משפטי, נוסף על ברוטאליות משטרתית, בדומה למשטרים אפלים. עד כה לא נשמעה מהציבור הרחב מחאה נמרצת כנגד גירוש ורדיפת יהודים נאמני תורה ומדינה והחרבת יישובים יהודיים. לנוכח תופעות מבישות כאלו, לכאורה הנאמנים לתורה ולמדינה ולצה"ל, המכונים "ממלכתיים" הינם אופטימיים מדאי. בעלי השיטה הממלכתית, ביניהם אנשי חכמת המסתורין (כגון: "החלבן"), לכאורה מדברים וכותבים מתוך אופוריה ורודה, מתוך הסתגרותם בעולם בית המדרש. אבל המציאות הקשה בדורנו לכאורה "טופחת" על פניהם. כלום לזאת תיקרא "ראשית צמיחת גאולתנו"? שמא עלינו להתנתק מבית המדרש הממלכתי וממדינת ישראל ומוסדותיה?

אחרי שתנועות פוליטיות חילוניות קשרו שוב "מלחמה" נגד מוסדות התורה ומנהיגים חילונים מכנסים מסיבות עיתונאים בשבת קודש ומחללים אותה בפרהסיה; כלום זהו הנקרא "אתחלתא דגאולה"?

מפלגת "שינוי" חרתה על דגלה מצע חצוף להילחם נגד עולם התורה, ובכל זאת הם זכו ע"י הציבור לחמישה עשר מנדטים (!). כעת ממשיכה מפלגה זו בשמה החדש "יש עתיד" כאשר זכתה ב-19 מנדטים והפכה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. מה נאמר ומה נדבר? ראשי מפלגת ה"ליכוד" נכנעו ללחץ הפוליטי של "יש עתיד", "העבודה" ו"מרץ" ולאיומי אירופה ואמריקה להסכים לפשרה טריטוריאלית, בתת לעמנו מס שפתיים של "ויתורים כואבים". בני הציבור החרדי כשלעצמם עדיין מסתגרים בתוך ענייניהם, בסוג של "מה לנו ולכם" לכל מצבנו הלאומי, וכל דאגתם לבל יגויסו לצה"ל ולבל ייפגעו התקציבים הייחודיים לסקטור המצומצם שלהם. הציבור הדתי לאומי מפולג בינו לבין עצמו, בוויכוח סרק אם השלטון הוא "ממלכתיות קדושה" או "שלטון ערב רב". רבתה השנאה בין אלו לאלו, ומפני ויכוח ערירי זה אינם מתאחדים לפעול מה שצריכים לפעול. מה נעשה ומה נאמר וכיצד עלינו לנהוג ולהנהיג?

כלום לא ננהג בתבונה וביישוב הדעת אם נסיק מסקנה כי עלינו להתנתק מהמדינה ומצה"ל? למה לא נהיה "אמתיים" עם עצמנו ונחליט "אחורה פנה", נבין כי מדינת ישראל היא בעוכרי ישראל ומעכבת הגאולה. שמא אנו בניסיון נורא, המחייב אותנו לנתק כל מגע משלטונות ישראל. למה "נרמה" את עצמנו בהטעיה עצמית שזאת המדינה היא "ראשית צמיחת גאולתנו"?

חז"ל הודיעו על קטסטרופה לפני ביאת המשיח
הבה ונפנה למאמרי חז"ל אודות תקופה טרום-משיחית. בשני מקומות דנו חז"ל על כך (סנהדרין צז-צח) ובסוטה (דף מט). כמעט כל מי מהם שדיבר על כך, ניבא שעת משבר. כך למדתי מהרב הגאון משה צוריאל שליט"א ומרבותיי הגאונים מבית מדרשה של תורת הגאולה.
(בדף צז) אמר ר' יוחנן, דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות וכו'. ר' יהודה אומר, דור שבן דוד בא בו, בית הוועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת וכו'. ר' נהוראי אומר דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים וכו'. ר' נחמיה אומר דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה, והיוקר יעות וכו' ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה. תנו רבנן, אין בן דוד בא עד שירבו המסורות, עד שיתמעטו התלמידים וכו' עד שיתייאשו מן הגאולה (!). כביכול אין סומך ועוזר לישראל.
(ובדף צח) ר' אלעזר אומר וכו' וליוצא ולבא אין שלום. אף תלמידי חכמים, אין (להם) שלום מפני הצר. רב חנינא אומר אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא. ר' חמא אומר עד שתכלה מלכות הזלה מישראל (פירש רש"י, "אפילו שלטונות קלה ודלה". הערת המעתיק: שמא יש בזה רמז לתלותינו בנשיאי ארצות הברית, הכובלים את ידינו מלפעול נגד הטרור. ע"כ), עם ממושך וממורט. אמר זעירי, עד שיכלו גסי הרוח מישראל. ר' אלעזר בן רשב"י אומר עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל (במסכת שבת דף קלט. הגירסא "שופטים ושוטרים רעים"). אמר ר' יוחנן אם ראית דוד שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו. ואמר ר' יוחנן, אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב (ואמר הגר"א בביאורו לתיקוני זהר, בנדפס דף 251: "וודאי אופן השני"). וסוף דבר (דף צח ע"ב) התחננו שלשה אמוראים (עולא, רבה, ר' יוחנן) "ייתי ולא אחמיניה" (כלומר, יבוא והלואי לא אהיה נוכח לראות אותו).

דברי מהר"ל
ודאי כי הדבר מפתיע. אם רצונו של הקב"ה להיטיב אתנו, משום מה לו להכביד עול עלינו ולהרבות לפני זה בקושי צרותינו? מגדולי המעמיקים בהגות ישראל היה מהר"ל, ואף הוא הרחיב ביאור בסוגיה זו. היסוד שעליו מעמיד מהר"ל לכל ענין הגאולה הוא כי "ההיעדר קודם אל ההוויה". "כי מלכות ישראל הקדושה שיש לה מדריגה אלוהית פנימית היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה וכו'. וכן תמצא שהפרי כאשר הוא בלתי נשלם הוא בתוך הקליפה" ("גבורות השם", פרק יח). וממשיך מהר"ל:
"הארכנו בזה מאד כי הוא דבר גדול מאד, להבין הסיבה למה נתגדל משה רבנו בבית פרעה. שקודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שיהיה הוויה חדשה כמו עולם חדש. שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר, ועתה ירום קרנם עד שמי שמים" ("נצח ישראל", פרק ל"ה, עיי"ש שמבאר רוב מאמרי חז"ל שהובאו לעיל). ועוד אומר: "כי המשיח יהיה משלים כל העולם וכו'. ואם הדור כולו חייב והם בעלי היעדר והפסד, וההיעדר הוא קודם ההוויה וכו'. כי הדור אשר יבוא בו המשיח הוא דור שפל יותר מכל הדורות" ("נצח ישראל", פרק לט, עמ' קסז). ובספרו "חידושי אגדות" (ח"ג עמ' רו-רח) מבאר המאמרים, ומתחיל בלשון זו: "שקודם שיבוא המשיח ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שתהיה הויה חדשה ויהיה כמו עולם חדש. שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר, ועתה ירום קרנם ויינשאו עד שמי שמים" עכ"ל.
ובכן לא רק שאין בצרות הנוכחיות שום אכזבה והפתעה לשוקדים בנאמנות על דברי חז"ל, אלא שהצרות עצמן הן משמשות מקור עידוד, כי הנה בקרוב מאד ה' בא לגאול את עמו מכל צורריו. למה הדבר דומה? לאישה המתקרבת ללדת, ככל שהצירים מתחזקים בעוצמתם, וככל שההפסקות שבין צירי לידה הן קצרות יותר, כך מתחזקת רוחה ושמחתה לקראת הישועה הקרובה. האם נעזבנה לעת לידתה?

דעת רמח"ל והגר"א
גם רמח"ל כתב: "כך היא המדה ודאי, שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כוונתו לתיקון השלם וכענין שאמרו 'כל דעביד רחמנא, לטב עביד' (ברכות ס ע"ב) וכו' כי יודיע דרכיו הקב"ה לעתיד לעיני כל ישראל, איך אפילו התוכחות והייסורים לא היו אלא הזמנות לטובה, והכנה ממש לברכה" ("דעת תבונות", פסקא נד).
ועוד כתב: "אמנם הודיענו, שבזמן תקף עקבות משיחא לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני אדם צועקים ואינם נענים, וכל שאר הדברים שאמרו רז"ל 'בעקבות משיחא חוצפא יסגא' (סוטה מ"ט:). כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת לכך, וכדי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אח"כ בגילוי יחודו ית'" (שם, פסקא קע, עמ' קצג).
וגם הגר"א כתב על הגמרא (חגיגה יד ע"א): "דכל דוחקין דעבדין לישראל בגלותא מקרב פורקנא וכו' ולכן כל הקללות הן לטובתן לקרב הגאולה. 'ירהבו הנער בזקן', שאז ודאי אתי משיחא דבעקבות משיחא חוצפא יסגא. והענין של החוצפא ההיא כי מעמידין דיין ופרנס שאינו הגון. אבל 'זקנים יעמדו מפני נערים'. מי הכריחן לכך? אלא שגברה החנופה והוא אף בזקנים, ובכולם, גם בגדולי הדור. ואמרו (סוטה מא ע"ב) בשעה שהחניפו לאגריפס המלך נתחייבו וכו' כליה" (ביאור הגר"א למגילת אסתר, ע"ד הרמז, פרק א, פסוק ה).
ושם (אסתר א' פסוק א') כתב: "כי בכל בריה שבעולם הקליפה קדמה לפרי, כמו יעקב ועשו, ועשו יצא הראשון וכו'. וידו (של יעקב) אוחזת בעקב עשו, כי אף בעוה"ז יטול יעקב (שררה רק) בסופו והוא לימות המשיח, ולכן נקרא 'בעקבות משיחא' עכ"ל. וחזר על זה בביאורו לספרא דצניעותא "עקבות דמשיחא שאז קליפה קדמה לפרי והוא סוד ערלה שעל פום אמה, יתגברו הקליפות" (פ"א ד"ה וכאן נשלמו המלכים, דף 12).

דעת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
נאמן לתורתם של הראשונים, כתב הראי"ה קוק זצ"ל: "וכל הרעות שלנו, הם מתדמים לרעות, אינם נראים (רעות) כי אם לפי קוצר הקפתינו את הידיעה האמתית. אבל באמת הכל הם טובות גמורות, תתגלינה לעתיד בכל הדרם. וכו' לפי הדיעה הנכונה התוריית, שכל אשר חפץ ה' עשה, אנו יודעים שכל הרעות הם מיועדים ממש לטוב" ("עין איה", ברכות, פ"ז פסקא לו, דף 221 והוסיף בזה שם בפסקא ב, דף 201 "וימצא שגם המעשים הטפלים" וכו').
וכתב עוד: "כי הסובר שיש בבריאה חסרון מוחלט, כבר הוא רחוק מהשגת דרכי ה' ית' העליונים, איך שפועלו (ו' מנוקדת חולם) תמים הוא. ואין לך רעה בעולם שהוכנה כי אם שיצא ממנו תכלית טובה. וציור הרעה אינו מושקף כי אם ע"פ השקפה קצרה פרטית, אבל בכללות הזמן והמציאות הכל מצטרף לטובה". ("עין איה" על מסכת פאה, פ"א פסקא ב', כרך על ברכות ח"ב עמ' 400).
בעניין תכונת דורו של משיח האריך הרב בספר "אורות". נמצאו שם שבעים וארבעה אזכורים על משיח ודורו (ובכלל ספריו, פרט ל"שמונה קבצים", נמצאו כחמש מאות אזכורים). ושם ("אורות", עמ' ל"א) מלמדנו הרב: "הכל כלול, הכל פועל, לא יחסרו גם כל כוחות השוללים, שגם הם מצטרפים להוציא כלי למעשהו כמו הכוחות החיוביים". עכ"ל. נ"ל כי הרב מרמז כאן לדברי "מצודות" על משלי (טז, ד). כלומר מהרעות עצמן יצמחו לנו תועליות גדולות. יחד עם המהפכה האמונית והדתית המתעצמת בעמנו ובמדינתנו, אין בכך להימנע ממצוות ההשתדלות, להילחם נגד הרע המכלה את עצמו, בחכמה ותבונה.

לא פחות מעשר פעמים קורא הרב לתקופתנו "אתחלתא דגאולה". הרי הם ב"אגרות" (ח"א עמ' עד; ח"ב עמ' קעו; ח"ג עמ' קנה, קסט, קצט, רכו; ח"ד עמ' סב, קכט) "גנזי הראי"ה, עמ' 74 "ברכה ועידוד לישוב א"י על טהרת הקודש"; "מאורות הראי"ה" (חנוכה, עמ' רנג). וב"מאמרי הראי"ה" (ח"א עמ' 153).
זיהוי מפורש על תקופתנו כתקופת משיח, כתב הרב בשנת תרנ"ח (1898) במאמר על חידוש הסנהדרין. "ומשיחא נקרא ג"כ מעת שישובו ישראל לבצרון (הערה: ביטוי ע"פ זכריה ט, יב) שהוא שורש ביאת המשיח. אע"פ שלא תהיה עדיין הגאולה בשלימותה, הכל הולך אחר העיקר, שהוא דורו של משיח שהוא חותם מעלתן וגדולתן של ישראל" (מאמר מובא ב"אוצרות הראי"ה", מהד' שנת תשס"ב, ח"ב עמ' 236. והאריך בזה הרב ב"עין איה", פ"ט פסקא רפט, דף 372 בנדפס, ומקורו ב"קול התור" המיוחס לגר"א).
אם נעיין בלשונו בשנת תרע"ח (1918) נשמח לקראת דבריו: "כן, אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו. אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה (סנהדרין צח ע"א) להיגלות, מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא, התחילה אתחלתא זו. ועיני כל חודר ברוח דעת היו תמיד נשואות כי יד ה' הנוהגת כל מסיבות (דורים) (דורות) תפליא פלאותיה להביא את ההתחלה הזאת למעלה יותר רוממה. והפלא הזה קם ויתא (תרגום: ובא) בימינו לעינינו, לא ע"י מעשה אדם ותחבולותיו, כי אם ע"י נפלאות תמים דעים, 'בעל מלחמות ומצמיח ישועות'. ודאי קול דודי דופק (הערת רצי"ה: עיין שיר השירים ה, ב. וספר הכוזרי, ח"ב פסקא כד). ואור ה' אחד, המנהל בחכמתו חסדו וגבורתו את גלגלי התולדה (תרגום: ההיסטוריה), כשם שהוא מנהל את הליכות כל צבאות עולמים וכל סדרי היקום כולו" ("אגרות" ח"ג עמ' קנה).
ואמנם יש מקומות שם הרב מסתייג ומכנה למצבנו (באדר, שנת תרצ"ה): "אתחלתא כל שהיא לאתחלתא דאתחלתא לגאולה" ("מאמרי הראי"ה", ח"א עמ' 153). אבל הבדלי ביטוי אינם משנים את עצם העניין, שאנו כעת בשלהי הגאולה כפי שלימדונו רבותינו. ולכן, גם כאשר הרב ראה בדורו ירידות רוחניות קשות, הוא לא נרתע מקביעתו הנ"ל. וכך כתב על המורדים בתורה שבדורו:
"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שבהתחלת תחיית האומה תתעורר לבוא. השלווה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה. ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבוא סער וייהפך מהפיכה וכו' וכו'. וזאת הנטייה כשתיוולד, תדרוך בזעם ותחולל סופות. והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם" ("אורות", עמ' פד). (והרצי"ה ציין מקור לדברים אלו בספרי, פרשת האזינו, פסוק "שמנת עבית כשית").

הרב אברהם קוק כתב מאמר מלא חן בשם "להוסיף אומץ" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 72-73) בו ממשיל משל על כורים באדמה למצוא מעיין מים. ובתחילת מלאכת החפירה מוצאים שפורץ שטף מים דלוחים, מעורבים ברפש וחול. חלק של המתייאשים פורשים ממלאכת החפירה בטענה "כל יגיעתנו לריק, ומה בצע בעמלנו?" ולעומתם, באו המתחזקים במלאכתם, המעוררים את הנרפים ומעודדים אותם: "מדוע אינכם שמים על לב כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, אשר שם המים הצחים משיבי נפש זורמים, בשביל כך הננו רואים כעת עדיין המים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר, בכוחות כבירים יותר, נחדש את מפעלנו הגדול" . הנה הוראה מפורשת כיצד לפעול. הבה נעמיק בה.
כאשר בא הרב במאמר ההוא לפרט את הנמשל לעניין הליקויים הרוחניים שאנו מוצאים בדרכנו הלאומית, הוא מנמק: "לא נכחיש את החוש, לא נאמר שכל מי הבאר אשר חפרנו מים צלולים הם גם כעת. אבל בשום אופן לא יקשיב ישראל לקול מייאשיו, לקול מהירי לב, הבאים כעת להחליש ידיים רפות, במקום שחובת קודש קדשים הוא לחזקן. אם הזרם התחתיתי של העבודה הבנינית אשר לארץ ישראל, עדיין לא כולם מראה טהור להם, מה היא התשובה אשר אנחנו חייבים להשיב על השאלה הזאת? רק אחת היא אמרתנו עליה: התחזקו הכורים, הוסיפו להעמיק. כל החיל אשר נגע ה' בלבו, כל אשר לא קרב עדיין אל מלאכת הקודש של בנין הארץ ותחיית האומה וראשית מצעדי גאולתה, ירוץ כגיבור אורח, ויבוא אלינו לעמוד כל אחד במקצועו וכשרונו בשורת העובדים וכו' וכו'. ובת קול עתידה להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת "כל מי שפעל עם אל יבוא וייטול שכרו" (מדרש ויק"ר כז, ב). נוסיף להעמיק את באר התחייה ברוח ובחומר" וכו' וכו'. והרב מסיים דברים בעניין הרחבת ההתנחלויות, והרחבת חיי תורה: "נעסוק במרץ מלא חיים, בגבורת נשמה, בהקמת השוממות, בהרחבת הגבולים, בבניין הערים והכפרים, ויחד עם זה נתאמץ להרבות אור תורה בארץ חיינו להגדילה ולהאדירה וכו'. והתנועה הלאומית כולה תצא על ידינו מידי עבי טיט של המעטפה החילונית שלה" (מאמר זה שנכתב בשנת תרצ"ב, הובא ב"מאמרי הראי"ה", עמ' 72-73).

בניגוד לכל אלה הרוצים תוצאות מבריקות ומהר, שיטת הרב קוק זצוק"ל זיע"א היתה "קמעא קמעא". כלומר, עלינו לנהוג באופן מתון ומחושב ונדע כי המהפכה האמונית והתורנית במדינת ישראל ומוסדותיה, מתעצמת ומתקבלת על העם היהודי, יותר ויותר. על התופעות השליליות אשר אח"כ ועל ידיהן באה האורה, הרי כתב הרב בעשרות מקומות (עיין רשימה "אוצרות הראי"ה", מהד' תשס"ב, חלק חמישי, עמ' 70, ערך "כפירה"). דווקא תלמידי חכמים, ובמיוחד מי שהם תלמידי חכמים גדולים, המכירים כל מקורות שהובאו בחז"ל בנידון זה, עליהם דווקא להתעודד ממה שרואים דברי חז"ל מתקיימים. יש בזה מעין תגובת רבי עקיבא כאשר ראה שועל יוצא מבית קודש הקדשים (מכות כד ע"ב). וגם מה שהוגד מראש בזוהר (ח"ג דף קכה ע"ב) בעניין נשמות פגומות שהם מסיטרא דערב רב, ויש שהם שופטים ומנהיגים השליטים על ישראל ומוליכים לישראל שולל, כפי שהזכיר הרב מושג זה ב"אורות הקודש" (ח"ג דף לד). זוהי רוח הקודש של מחבר הזוהר, שמאורעות דורנו מוכיחים שרוח ה' כוננה בו. והא כיצד יבוא מי שאיננו מבין במקורות ויכחיש את תכניתו של הקב"ה?

סיכום
הצל הנורא המכסה לפרקים לא צריך לייאש אותנו. כאשר הקב"ה רצה להמתיק את המים המרים, הוא ציווה למשה להטיל שם עץ הרדופני כי ה' ממתיק המר ע"י מר (תנחומא, בשלח, פסקא כד). כאשר חזקיה היה חולה, אמר ישעיה למרוח שם דבש תאנים, שהוא בדרך כלל מזיק לשחין (שם). אלא כך דרכו של הקב"ה. כך הם דברי הרב מאירי העיניים שנכתבו בשנת תרצ"ד (גם אחרי רשעות של ריב אחים במשפט סטבסקי): "כל דבר שכוח האלוהי העליון מופיע בו יותר, הרי הוא צריך הסתרה יותר גדולה, כדי שהמצב יביא שיוכלו עיני האדם להיות נהנים מזיו האורה ולא יכהו העיניים מרוב ההשפעה האורית. אחת מההופעות שהאורה העליונה השמימית מופיעה בהן על הארץ קשורה באורו של משיח, שהוא אור הגאולה. מראשית צמיחתה של אורה זו היא היתה לוטה מאפלים עד בלי להכיר איזה אור מתנוצץ ממנה. (מביא הרב זצ"ל דוגמא ממשיחיותו של המלך כורש, המלך שהחמיץ, עיין ראש השנה ג ע"ב, ד ע"א בעניין כלבתא) וכו'. ובימינו אלה אין שום ספק שעוד הפעם אורו של משיח, אור של גאולה בבחינת תעלומה מופיע ומתנוצץ לפנינו, ומרוב הזוהר המעולף בעיקרו בעובי החושך, עד כדי הסתרה נוראה, שהיא הולכת ונמשכת מאז אשר דיבר ה' אל (משה) הרועה הנאמן (בהר סיני, שמות יט, ט) ללמד לדורות, כי העב הענן המסתיר את האור העליון הרי הוא הוא הענן המכין את ההתגלות של אורו. וכל הקשורים בקדושת ישראל, וקדושתה של תורה, שהיא לעד (ע' מנוקדת פתח) ולעולם מקור הגאולה, יבינו וידעו כי מעב הענן המסתיר את האור האלוהי, תצא אורה אשר תופיע על הנשמות כולן, על כל ישראל, ומהם על כל העמים". (ומאריך שם, ומסיים דבריו:) "ומאופל וממסתור, 'עיני עיוורים תראינה' (ישעיה כט, יח) באור החדש אשר יופיע על ציון ועל מקראיה" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 170-171).


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל