להמשיך הלאה או מדוע אני כותב?

לפעמים אינני יודע. אין ספק שזה פשוט מה שאני מרגיש שאני צריך לעשות. ולפעמים יש גם סיפוק. כמו כאשר פתאום משהו שכתבתי מקבל תפוצה, מקבל תנופה.

מדוע אני ממשיך לכתוב למרות כל התסכולים, למרות שמעמד הסופר היום הוא בשפל המדרגה? מדוע אני ממשיך לכתוב, למרות שאני לא התברגתי לכתיבה החדשה, שדורשת רשת חברתית של תגובות והפצת החומר הכתוב באמצעות פייסבוק ורשתות חברתיות.
לפעמים אינני יודע. אין ספק שזה פשוט מה שאני מרגיש שאני צריך לעשות. ולפעמים יש גם סיפוק. כמו כאשר פתאום משהו שכתבתי מקבל תפוצה, מקבל תנופה. ככה קורה לי, למרות שאינני מאשפי האינטרנט, שאני נתקל במשהו שכתבתי שמספר הציפיות בו עולה לכמה אלפים. כמה אלפים! אני מביט במספר, השיא היה יותר מששת אלפים. לרגע אני בשמיים, המשיח הגיע. אני מדמה את עצמי עומד מול אמפיתיאטרון שלם! כן תמיד ניזונתי מאשליות, מדמיונות שרוממו את רוחי. כשאתה כותב אתה חייב לדמיין, מפני שאתה לבד לבד, ואחר כך אתה צפוי לרגעים קשים של ספק, שמכרסם בך, אתה כבר לא בטוח בשום דבר, האדמה זזה והתהום נפערת....
מדעו אני כותב? מדוע אנחנו חיים! הרי החיים הם מאבק תמידי, הכול משתנה, הכול לא בטוח – ובכל זאת אתה קם ונופל, קם ונופל – קם כדי ליפול...
לפעמים אני אחוז אובססיה, יש לי הרבה חומר ופשוט אני מרגיש שאני חייב לשפוך את זה החוצה. לפעמים אני ממש מפוצץ מחומר ואני כותב כמו אחוז תזזית, עוד ועוד, ועוד... הכתיבה גורמת לי לפעמים לתענוג של ממש, אני נהנה ומתענג על מה שאני כותב, מרגיש סיפוק ואז אני רוצה עוד ועוד. אני מרגיש כמו נביא שלא יכול להפסיק לנבא...
קנאת סופרים תרבה חוכמה ואכן הקנה היא כוח מאוד מוביל בתחום הכתיבה, בלעדיו היינו יושבים על זרי דפנה בטלים....
למה הדבר דומה? לספורטאי – איזה ספורטאי זה שלא יכול להשוות את ביצועיו עם אלה של אחרים – ככה גם הסופר צריך מישהו לקנא בו כדי לנסות להשוות את עצמו אליו או להשתוות אליו ואף לעבור אותו...
תמיד הערצתי את הסופרים, את היוצרים. פעם אחת דיברתי בהתלהבות על אפרים קישון בפני מישהו והלה ביטל אותי בהינף יד – "תן לי בנקאי" הוא אמר, כרומז כמו שאומר הפתגם: "הכסף מדבר".
ואכן הדילמה היא רבה. היוצר לא יקבל בדרך כלל את התגמול שהוא חולם עליו וינחל לא רק אכזבות אישיות, אלא גם משבר כספי. כמעט כל יוצר, גם מפורסם מאוד, יספר לכם שהעניין התגלגל אצלו לא מתוך איזה שיקולי תועלת, אלא מתוך דחף שלא יכול היה לעצור אותו.
שנים כתבתי למגירה, סתם מצורך פנימי, משעמום, מתוך הרגשה טובה שעצם הכתיבה נתנה לי. לא משנה למה – פשוט להוכיח לעצמי שאני יכול. כתבתי בהתבססי על זיכרון ישן, שפעם כן פרסמו משהו שלי, או שהעריכו – כבר לא משנה, העיקר להמשיך, העיקר לא לתת לזה לדעוך...
גיליתי שאנשים מבינים התרוממות רוח, שההתלהבות מדבקת – שלא חשוב עד כמה אני מעריך מה שאני כותב – מה שחשוב זה הרגש שמאחורי הדברים – הרגש הוא החודר, הוא המשפיע.
שנים חיכיתי לפרוץ לתקשורת. כתבתי אין סוף פעמים לעיתונים וכל מני שבועונים ומקומונים. שנים שהתגוררתי באילת, שלחתי בדואר את מה שכתבתי לעיתונים הגדולים ולא הבנתי שבעצם אין לי שום סיכוי. אחר כך גם פרסמתי, על חשבוני כמה ספרים, הוצאה כספית שתליתי בה כל כך הרבה תקוות – שווא...
ואז יום אחד כתבתי מתוך התלהבות רבה על התקופה החדשה, המהפכה הטכנולוגית של הפלאפונים: "כולנו מיליונרים" ושלחתי (כן שוב ובכל זאת שלחתי) למקומון גל גפן בראשון לציון – ופתאום הכתבה התפרסמה. ממש כך, OUT OF THE BLUE כמו שאומרים באנגלית. יום בהיר אחד. ואז עליתי על הגל ושלחתי עוד ולעוד מקומות ונחלתי הצלחות....
ואחר כך בהמשך, יום בהיר אחד, שוב פעם, בא לי הרעיון הזה. עבדתי בהוצאת ספרים וראיתי שספרי הבדיחות הולכים שם נהדר. עמדנו על סף שנת אלפיים ואז צץ בי הרעיון, ספר בדיחות של שנות האלפיים. ככה יצא לאור הספר "בדיחות האלף החדש" – ספר ראשון שההוצאה מימנה ואף זכה להצלחה רבה!
פעם חשבתי שכשאתפרסם הכול יהיה טוב, השמיים יפתחו. כמו נער שחושב שברגע שיהיה לו מין הוא ישתנה והוא יהיה מישהו אחר לגמרי. ואחר כך הבנתי שהכול יחסי – שמאושר מי ששמח בחלקו, מי שחושב ששפר עליו מזלו – הוא באמת יהיה מאושר – ולא משנה עד כמה הדברים נכונים בצורה קונקרטית. הכול יחסי!
אל תשאלי אותי מדוע, אומר השיר. ואכן מי שכותב מונע על ידי היצירתיות. היצירתיות שהיא בעצם כוח היקום עצמו, שבעצמו יוצר כל הזמן, צומח ומצמיח. ככה יכול גם הכותב להתחבר לכוח המופלא הזה ולהתפלל שיוכל לשאוב ממנו כוח והשראה.
ובסופו של דבר יבוא יום אחד ואולי הכותב ירגיש שהוא והקורא אחד – חברים! ככה ייצא מבדידותו ויתחבר לא רק לכוח היצירה, אלא לכל מי שנברא!


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל