קפה ועוגה

מדויק כמו שאהבתי אותו פעם, לפני שהפניתי מבט

״אז איך הקפה?״ הוא שאל.

------------------------------------

אנחנו פותחים דף חדש; אני פותחת דף חדש, איתו ביחד. גם אם הוא לא רוצה, גם אם הוא כבר לא מעוניין. אני לוחצת לו יד ומציגה את עצמי מחדש. יש לו מבט מהוסס בעיניים לשניות קטנות, אבל הוא אפילו נראה לי קצת משועשע מהרעיון. ״בן״, הוא עונה לי בתגובה ומושיט יד ללחיצה חפוזה, ״אפשר להצטרף לישיבה בינך לבין העוגה?״ אני מחייכת בהסכמה ובוחנת אותו בקצרה; לרגע זה הרגיש כאילו מעולם לא ראיתי לו את הלבן שבעיניים, כאילו שהוא אף-פעם לא אהב חלקים מהלב שלי (או בכלל מהשדיים).
אני עונה לכל השאלות שלו המנומסות והקצרות שלו לאט ובקפידה, מסתירה את כל הטעויות שטרחתי לגלות לו פעם; כשהייתי טיפשה.

הוא מחייך אלי כל הזמן הזה עם זיפים לא-ברורים. זיפים שיכולים לתאר את כל-כולו. הזיפים האלו שלא מצליחים לשרטט דיוק מושלם של תווים; רק מנגינה רגועה ומילים חדות. כמעט קלאסיות, כמעט בועטות. הוא משלם את הדייט המקרי, הספונטני כמעט, ומוריד אותי ליד שער ביתי עם נשיקה דקה על הלחי. ממשיך ביחד איתי את תיקון העוולות.
אחרי שעה הוא כבר שלח הודעה; ״היה נפלא. דייט שני כבר ביום שישי הבא עלינו לטובה?״ חייכתי ביני לביני ונרמסתי מרוב מאושר לח בתוכי. יצאנו לסרט והתחבקנו קשות כשהגיע הסוף הרך שהחמיא רק לנו עכשיו, כל-כך.

בדייט השלישי הוא בישל לי אורז מלא בתוך בית ריק. נישק אותי בעדינות בזמן שהזיפים שלו חתכו לי את הפנים, מנסים להזכיר. שכבנו, התעלסנו, עשינו אהבה! הוא לא זיין אותי, לא קרע לי את הגרביון בחוזקה. הוא אהב אותי בשקט מהמם פתאום, שהפך עם כל שניה לשקט כבד; כבד עלי, כבד מדי.
התעוררתי לידו, הוא התעורר לידי. הוא חיבק אותי חזק, הכל היה נראה פתאום מדויק-מדויק. מדויק כמו העיניים החומות שלו, כמו האף המשורטט. מדויק כמו שאהבתי אותו פעם, לפני שהפניתי מבט.

--------------------------------

בעל הקפה חוזר ושואל, ״אז איך הקפה?״
״אתה בטוח שזה סויה?״ חייכתי למרות שידעתי את התשובה.
״אני הכנתי לך בעצמי, נשבע״.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל