פגישה לפני צליחה

יעקב (ג'אקו) ונטורה שירת בשטחים בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. (עליה כתב את הספר "בין ירושלים לחברון"). הוא עבר הסבה ליחידת חי"ר מיוחדת, באוגדה 143 והיה בין הראשונים שהשתתף בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. בתור מי שחווה מלחמות וקרבות עקובים מדם, מנסה עתה יעקב, אחרי שנים רבות, להשתחרר הטראומות ולהעלות את הזיכרון הכואב מכל: מלחמת יום כיפור.

לא מעט צער ואכזבה תקפו אותי בהישמע קוד הסיסמה הצבאית שלי מעל גלי האתר ברדיו, במשך מספר פעמים, ביום כיפור שבעים ושלוש. לא כך דימיתי את המלחמה הבאה: בהפתעה מוחלטת, ביום הקדוש ביותר ליהודים. בעיקר כעסתי על עצמי שלא מצאתי זמן להיפגש עם אחי הצעיר, שאותו לא פגשתי מאז גיוסו לצבא. ידעתי שהיה אמור להיות בטירונות, ואני חשתי דאגה כבדה שמא נשלח לחזית, לפני שהספקתי לראות אותו. בלבי חשתי ש"מדרום תיפתח הרעה", שמתרגש עלינו אסון צבאי בסיני. הכרתי היטב את הגזרה המצרית. לפני שנתיים עברנו גיבוש, קבוצת לוחמים עלומה, שאוחדו ממספר חיילים קרביים והפכה לפלוגה לוחמת. במשך שנתיים עברנו אימונים מפרכים אינטנסיביים במדבר. תוך זמן קצר תרגלנו הישרדות ולוחמת צליחה, לא האמנו שניתן בכלל לצלוח את התעלה. חלק מאתנו היו רווקים וחלק צעירים נשואים ובעלי משפחות והנה רגע האמת הגיע, בהפתעה מוחלטת מכעיסה ומפחידה כאחת. הרגשתי קוקטייל של פחד ואימה, מהולים באדרנלין מעורר, עולה בבטני, כאשר מצאתי את עצמי בסיני עם הפלוגה שלי.
היום הראשון למלחמת כיפור תפס אותנו מתהלכים סהרורים ואחוזי תזזית, סביב מחסני החירום, שהיו נעולים על בריח בפלומבה. המצב היה קטסטרופלי, ונראה כלקוח מסיפורי חלם. המחסנאי, בעל המפתחות, נעלם ואיננו. מצאנו עצמנו בסיפור קפקאי, בלתי נתפס, מעורב ב"ג'ינג'י עם המפתחות", מסיפורי אפרים קישון. בשנתיים האחרונות התייצבנו כמה וכמה פעמים, במהירות ובהתראה קצרה ותרגלנו עשרות פעמים מול מחסני החירום. כל חייל ידע את תפקידו בכוח ואת מקומו. הייתה זאת קבוצת לוחמים ממושמעת וזמינה מבצעית, ועתה ברגע האמת הדלתות נעולות, בגלל אחראי האספקה, שנרדם בשמירה ולא משחרר את הכלים. כל דקה חשובה ויקרה מפז, אבל הג'ינג'י נעלם עם המפתחות, וזה לא היה מצחיק. עוד ועוד חיילים מתוסכלים מגיעים לשדה תימן ורק לקראת לילה נפרצים בזה אחר זה מחסני החירום הסגורים ומתחילים בהצטיידות מהירה.
זה מזכיר לי בדיוק את קרב "לטרון", בו כל הלוחמים התייצבו לקרב הנוראי, פרט למחסנאי שנעל את מחסני הנשק וההצטיידות ונעלם. ואולי שיכורי ניצחון היינו ממלחמת ששת הימים וכולנו, ולא רק המחסנאי, נרדם בשמירה...
לקראת בוקר שיירות ארוכות עוזבות את באר שבע, בדרכם דרומה, לחזית, לקרב. יצאנו ללא נשק ותחמושת, שאמורה הייתה להגיע בהמשך. למרבה הפליאה, כשלושים שעות רצופות נהג מיכאל, נהג הזחל"ם, ללא הפסקה, עד שנרדם על ההגה. לקחנו סיכון ודחקנו, בלי לעצור את הרכב, את הנהג הצידה ואני תפסתי את מקומו של הנהג הישן. כולם נעו בלילה בתנועה על ציר אחד, באורות חתול (חנייה). התנועה קשה ומסובכת, מול אלפי כלי רכב שסתמו את הציר הראשי. כולם המתינו לפינויי הציר בעייפות נוראית, ללא אוכל ומים. הנסיעה הארוכה על דרגשי הברזל, מפרקת אותך, דומה כאילו הייתה בתוך מערבל בטון. אני עוצר את הכלי וממתין לתדלוק וחימוש. בפסק הזמן שנוצר, מצאתי זמן לנוח בשולי הציר, עייף ומותש. לפתע נראתה מרחוק להבת אור אדומה, סימן לקרבות המתחוללים.
מכל עבר נשמעות קריאות ופקודות עצבניות בחשכה והחול הצורב בפנים. "קיבינימאט, קום קום, אתם משוגעים" נשמעה קריאה מלווה בבעיטה מבהילה בחייל שנח מעט על החול הזהוב. מישהו מאיר עלי בפנס אור קלוש ואני, מבוהל, רואה שמעלי עומד טנק שכמעט דרס אותי. לא מעט חיילים נדרסו ע"י הטנקים ששעטו קדימה, ללא מלווה ולמזלי על הטנק הזה עמד טנקיסט שהתנדב לנתב את דרכי הטנקים, בדרך הפקוקה.
כל הלילה נשמעו קריאות העזרה והייאוש של חיילי המעוזים, שהתחננו לחילוץ, שלא הגיע. להפתעתי שמעתי בקשר גם פקודות בשפה הרוסית, שהרי רוב היועצים הרוסיים עמדו מאחורי הצבא המצרי. גשם הפגזים הנוחתים מסביבנו העמידנו מול המציאות, הנה אנו במערבולת המלחמה, בה נפתחו שערי הגיהינום. ההתקדמות איטית על הציר, שהפך למלכודת, בשעה שמטוסי קרב מצריים הגיעו ביעף והחלו לתקוף את השיירה בירי תותחים.
אנו נוטשים את הכלים ופותחים באש של נשק אישי, בלתי יעיל. המטוסים היו כה קרובים לשיירה המותקפת, עד שיכולנו לראות את פרצופו של הטייס התוקף. הפחד משתק, אין אפילו מקום להסתתר בו במדבר המישורי, שהפך לשדה קטל המוני. אפילו להשתין היה מפחיד. מדי פעם עמד מישהו והשתין בקשת החוצה, תוך כדי תנועה. פעם ההפגזה איומה ופעם דועכת. בין הפגזה להפגזה מצאתי לי רגע לרדת ולהשתין, כולי רועד מפחד, שהרי כל רגע נפגע עוד כלי ועוד זחל"ם. בעודי מפנה גבי לעבר יושבי הזחל"ם, נשמעת שריקת פגז שמשאירה אותי ממוסמר וקפוא במקומי. פגז 155 בא מול ביעף רצחני ונתקע במנשא בזיז ברזל קטן ולא מתפוצץ. אנשי הצוות, המומים, מושכים אותי פנימה ומסתלקים משם במהירות. כולנו מבולבלים ותועים אובדי עצות, משנים מקום וכל פעם נסוגים לאחור, מפני הפגזים המתפוצצים לפנינו. אני שומע הערכה שאלף תותחים, בסיוע רוסי, יורים עלינו, כולל קטיושות, שממש מרעידות את כל האדמה. רוב הלוחמים מסתתרים בתוך הכלים והטנקים מפני התופת
לפתע, משום מקום, מופיע קצין לא מוכר, שמצביע על מספר חיילים ובתוכם גם אני. הוא מבקש מאתנו לצאת לתצפית מול הר "חמוטל", גבעת חול מוזרה, שהופיעה לפתע במדבר המישורי. מצויד במקלעון אני צועד עם הקבוצה לעבר הגבעה, שמעברה השני מומטרות עלינו תמרות אש הגיהינום. מרחוק נראינו כנקודות שחורות בשק הקמח, כה ברורים, עד שהמצרים מעבר לגבעה, זיהו את ראשנו המבצבצים, מעל ההר החולי. לא חלפו אלא מספר דקות ומעבר להר מגיחים מספר מטוסי קרב, שמטילים לעברנו פצצה, מלווה בירי תותחים. אנו מתחפרים ומדי פעם מרימים ראשנו לעברו השני של ההר. אנו מדווחים בקשר על אלפי מצרים, השורצים כנמלים לרגלי ההר ומזהים אותם כארמיה שלמה, שצלחה את התעלה והתמקמה מתחת להר. ההוראה לא מאחרת להגיע: לברוח מההר המופגז.
בדילוגים אנו עוזבים בבהלה ואצים בחול הטובעני לעבר רכב הסיור הישראלי, שמגיע לעברנו, בנסיעה מהירה. אלא שכאן לא תמו צרותינו. המצרים שולחים ארבע טנקים לעברנו, ששוטפים אותנו בירי מקלעים. אך לשמחתנו היה זה מצב הכי נוח לטנקיסטים שלנו, שהטנקים ממש נכנסו למטרות הקנה שלהם. בזה אחר זה נדלקו כל הטנקים המצרים, כשאנו ממהרים לעזוב את הר חמוטל, נצמדנו בבטחה לצוות סוללת קטיושות ישראלית ותותחי 175 מ"מ, שהמטירה אש לעבר המצרים. בין לבין הצלחנו לעשן סיגריה עם אנשי צוות הסוללה, תוך כדי שהתרחקנו משם בנסיגה אחורנית. פתאום, מאי שם, הופיעה שלישיית מיגים מצרים, שהטילה פצצות על אנשי הסוללה הכבדה, שהפכה לאפר, כאילו לא הייתה קיימת. למעלה מעשרים ואחד אנשים נהרגו, רובם אנשי סדיר.
בלילה יצאנו רגלית, לעבר התעלה, מתוך ידיעה שהמצרים לא יפתחו בלילה באש תותחים, אלא ישתמשו רק בנשק קל. עם אור ראשון היינו קרובים למים, כשנפתחת מכת אש תותחים ופגזים, שחורשת את האדמה, שרעדה ובערה מקצב האש המצרית. מצב הרוח היה קודר, היינו לכודים ולא ניתן היה לצאת מהשטח. עיני כולם קרועות ואדומות ומאובקות, אבל ההפגזה המאסיבית הייתה ממש קטלנית. כולם נצמדו לתלולית עפר, מעין חצר, בה רוכזו כל השבויים, הפצועים וההרוגים שלנו, בחצי מעגל. הרגשנו כמו במחזה סוריאליסטי, שבו שבויים וחיילים ישראלים, מתחפרים ומתגוננים מפני ההפגזה המצרית, על פתח הגדה הצר, שהפך ל"חצר המוות". נותרתי החייל היחיד, אולי, שנשאר בחיים. זמן רב הייתי חסר הכרה, אחר כך התעוררתי מותש ולקראת ערב, הצינה עוררה אותי קצת לחיים.
והנה שם בחשיכה, כמו בחלום, מתוך החושך, מופיע טור טנקים ללא אורות. למרות שהייתי מותש לגמרי, אזרתי כוח וקמתי על רגלי, נחוש למות כמו גבר, אם אלו המצרים. אני נוטל את הנשק האישי ועומד ב"שלוף" מול הטנקים הלא מזוהים. השיירה עוצרת ממש מולי ומתוכה קופץ חייל צעיר, בנשק שלוף, ורץ לעברי. איני יודע אם זה חלום, אך היה זה אחי בכבודו ובעצמו! אני אחוז התרגשות עצומה ולבי פורץ בקריאה נרגשת: "יש אלוהים, הוא חי!"
הנסיגה לאחור מטווח התותחים המצרים לא עברה בשקט וספגנו עוד כמה וכמה הפגזות. בשעה אחת בלילה רוכזה כל הפלוגה לתדרוך. "חבר'ה, הלילה אתם חוצים את התעלה", הסביר הסמל והוסיף "לא בטוח שנחזור משם, תצטיידו בהרבה רימונים ". היינו כולנו בפנים נפולות. "אפילו לא הספקתי להתחתן", אמר אחד החיילים, אבי הירושלמי, שנכנס לחרדות.
עם ערב מתארגנת הפלוגה לנסיגה לאחור, לאחר שגשר הגלילים לא עמד בלחץ הגרירה ונשבר קרוב למים. הדבר עיכב מעט את הצליחה, וכולם נרתמו לתיקון הגשר השבור. לבסוף ביצענו את הצליחה, בכוח זעיר, שארית הפליטה ממש, הגענו לצד השני וחיכינו לפקודות מאריק שרון. הייתה זאת התחלה עלובה, למה שהפך בהמשך למיתוס של ניצחון צבאי מפואר שהשתלב בשבילי עם הנס של הישארותי בחיים ופגישתי עם אחי.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל