הפילוסוף שרצה למכור את הפרארי שלו לפראירים שלא רצו לקנות את ספריו

כשאני קורא את מודעות צומת ספרים: "ארבע במאה!" בא לי לשאול: "באימא שלך?!" "על השחיטה!" ביאליק היה צועק על מצב שוק הספרים, אם היה קם לתחייה... שוק הספרים הפך להיות "על הסכין על הסכין", כי את המחירים חותכים. אז מה נשאר לו לסופר – שבוע לכל היותר – ותקראו לזה שבוע הספר אם תרצו – אבל למעשה כמו פרפר לשבוע חייו התקצרו...

אחרי 20 שנות מחקר ושני דוקטורטים שכתבתי החלטתי להוציא את דבר הפילוסופיה שלי לאור אצל מו"ל שהיה גם חבר.
הספר התקבל בהתלהבות בקרב החוג המשפחתי שלי, להם חילקתי את הספר בחינם, שם הוא כיכב ברשימת רבי המכר לצד ספרי בישול משפחתיים שעברו אצלנו מדור לדור.
הבעיה הייתה שבחנויות, שם נכנסו כל מני אנשים שלא הכירו אותי, המצב היה שונה. למעשה 11 מכרים שלי סיפרו לי שהם קנו את הספר, אך המוציא לאור אמר לי שרק 7 עותקים מספרי נמכרו. כך שנראה שקהל הקוראים קיבל את הספר בקרירות מסוימת. ניצבתי בפני דילמה: האם עליי לשנות את התפיסה הפילוסופית האופטימית שהנחתה אותי בכתיבת הספר, ולהגיע למסקנה שהציבור איבד את טעמו הטוב?
בת הדודה שלי, אסתר, שהתלהבה כמו כל המשפחה מספרי, דחתה את האפשרות הזאת מכל וכל.
"הבעיה היא", אמרה, "שאף אחד לא שמע עדיין עליך ואלו ששמעו, כלומר תלמידיך, לא רוצים לשמוע עליך שוב... מה שאתה צריך זה קצת פרסום בקרב הציבור הרחב. תן לאנשים לדעת שאתה קיים ואתה כותב על פילוסופיית חיים ואז כולם ירוצו לחנויות לבקש את ספרך! פרסם משהו בנוסח: ספר פילוסופיה של החיים במבצע – חי ספרים ראשונים בחי שקלים, או פנה למצפון של הקורא בנוסח: גם פילוסוף צריך לחיות ממשהו!"
"אך איני יכול לשים מודעה בעיתון שאני סופר", אמרתי, "בשביל זה הספר שלי נמצא בחנויות."
אסתר חשבה לרגע על המלכוד הזה, שהוא נחלת רוב היוצרים ואחר אמרה שיש לה רעיון נהדר.
"מדוע שלא תשים מודעה בעיתון," הציעה, "בה תכתוב שאתה מוכר את הפרארי שלך?"
"אבל אין לי שום פרארי", אמרתי, "ואיך אני יכול למכור יותר עותקים מספרי על ידי העמדת פנים כאילו כן יש לי פרארי?"
"אינך מבריק ביותר הבוקר", אמרה אסתר, "אינך מבין שזה מסוג הפרסומות שאינן נראות כפרסומת והמצליחות ביותר?! כל מה שעליך לעשות הוא לנסח את המודעה בצורה כזאת: מר א. פלוני, הפילוסוף, מחבר הספר הפילוסופי האולטימטיבי כך וכך, מעוניין למכור את הפרארי שלו לכל המרבה במחיר."
"הרעיון הוא לא רע," אמרתי, "אך אני מסרב לעשות דבר כה בלתי ישר."
למעשה בתוך לבי הרעיון מצא חן וקיוויתי שמכיוון שאסרתי על אסתר להוציאו לפועל, היא תפרסם את המודעה על חשבונה. כך אמנע מלהשפיל את עצמי וגם אחסוך כסף.
זמן מה, מכל מקום, היא לא עשתה דבר בנדון. למרות שחזרתי והזכרתי באוזניה את איסורי הנ"ל. בדרך כלל איסורים כאלו גרמו לה לבצע את הדבר, אך אינך יכול לסמוך על אישה...
למרות שהצצתי בעיתון כל בוקר, המודעה לא הופיעה. אמנם היו שם אזכורים על פילוסוף שמכר את הפרארי שלו, אבל הדברים הופיעו במדור הספרותי דווקא...
בנוסף לכך, לא שמעתי תקופה ארוכה מבת דודתי, ואני שכחתי מכל העניין.
ואז בא הבריון עם הכלב. למעשה גם הכלב היה כלב גדול ושניהם עמדו בחוץ ליד הדלת והטרידוני ברטינות.
"אקח את הכסף עכשיו!" אמר האיש בקול רתיחה. "באיזה כסף מדובר?" שאלתי בנימוס. "מאה השקל בשביל הכלב." ענה הלה.
"איני רוצה כלב..." אמרתי בחוסר ביטחון. היה אצלי איזה כלב קטן והאדם היה באמת גדול והיה אולי יותר נבון מצדי לקנות את הכלב שהביא...
"אינך רוצה את הכלב?!" צעק האיש. "אתה גורם לי לבוא כל הדרך מהצפון עם הכלב הארור הזה ואחר כך אתה מספר לי שאינך רוצה אותו?!"
לבסוף קניתי את הכלב במחיר שרצה. סגרתי את הכלב במחסן ורציתי לחזור לסיים את ספרי החדש, כשהפעמון צלצל שוב ומצאתי שני אנשים נוספים עם כלבים בפתח ביתי. הלכתי והבטתי על עצמי בראי. האם המשקה ששתיתי בבוקר השפיע עליי כל כך?
אחר כך עליתי לקומה העליונה והבטתי דרך החלון. שישה אנשים היו הולכים בשביל לביתי, כולם עם כלבים קשורים אליהם ברצועות.
ואז מצאתי את הפתרון לתעלומה בעיתון הערב: במדור אבדות ומציאות קראתי: "מר א. פלוני, מציע פרס של מאה שקל על החזרת כלבו הנאמן רקסי, שנתן לו את העידוד ושמחת החיים לחיבור הספר הפילוסופי שלו, כך וכך."
אסתר אמרה אחר כך שאני לא אסרתי עליה לפרסם מודעה בעיתון על כלב...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל