למעלה מ 40 שנה חלפו - הסליחה עדיין מתבקשת

למרות הזמן שחלף, כל פעם שמתפרסם חומר רציני העוסק במלחמת יום הכיפורים אני נדרך מחדש. כזה הוא הראיון המרתק והמצוין של אבירם ברקאי עם אלי זעירא.

רק לדבר אחד לא נזכה: בקשת סליחה מגנרל שטעה בגדול

הזמן מתרחק אבל התחושות החבויות בתוכי כל העת ביחס למלחמת יום הכיפורים הן כאש גחלים רוחשת - כל הזמן שומרת על חום קבוע וכשאני קורא עוד חומרים חדשים היא מתלהטת מחדש. לא פעם חשבתי על התופעה הזו. הרי מאז עברתי לא מעט, בסדיר ובמילואים (כולל מלחמת לבנון הראשונה שאותה עברתי כאיש משפחה כבר וזה היה לא פחות קשה) אבל כל אלה נדחקים אצלי לשוליים. במה שקשור למלחמה ההיא - אין לי כנראה שליטה על זה. כל חומר חדש דורך אותי שוב. במיוחד כל מה שנוגע לקבעון המחשבה שהוביל ל"קונספציה" הידועה שהביאה מצידה את המחדל הכי גדול בתולדות מדינת ישראל.

לאבירם ברקאי מגיעות כל התשבוחות. לאחרונה, התפרסם ראיון מקיף מרתק וארוך (שחייב אותו למחקר של ממש) שערך עם ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים אלי זעירא. החלק השלישי, האחרון והנוקב מכולם התפרסם בסוף השבוע האחרון. אין ספק שאבירם עשה כאן עבודה מעולה הן בהכנה שלו והן בשאלות ששאל ובאופן הצגתן. במשך השנים, אלי זעירא התראיין. באופן טבעי בשנים הראשונות לאחר המלחמה דיבר מעט יחסית וככל שנקפו השנים יותר ויותר. דומה כי הראיון הזה, בפרספקטיבה של יותר מארבעים שנה מוציא ממנו את המיטב שמעבר לכך כנראה לא נקבל. מטבע הדברים חלקים גדולים ממנו עוסקים בקונספציה שהזכרתי קודם. מה גרם לה ומה קיבע אותה במוחות האנשים. וזה מה שמטריד אותי בכל פעם מחדש. כי כמו שאיכות כל ארגון נקבעת על פי איכות מנהליו גם מדינה מתנהלת על פי איכות מנהיגיה ואיכותו של הצבא נקבעת על פי רמת מפקדיו ויכולתם לחשוב באופן לא שגרתי (מחוץ לקופסה). בראיון הזה, הרבה יותר מכל אלה שקדמו לו במהלך השנים מודה זעירא בעוד ועוד טעויות שרשומות תחת אמ"ן, ושבעטיין נתקבעה הדעת. אבל התחושה היא שהוא נאחז בכל קש ולא הולך עד הסוף. נכון, עוד גורמים היו אחראיים לקונספציה המוטעית. עוד גורמים היו אחראיים לכך שבמשך שש וחצי שנים (הזמן שחלף ממלחת ששת הימים ועד למחמת יום הכיפורים) הרגשנו כאן כטווסים בעלי אגו אדיר, בלתי מנוצחים ששום דבר לא יכול לקרות לנו, בטח לא משכנינו.אני גם לא שוכח את סרובה של ההנהגה וגולדה בראשה להגיע להסכם שהוצע על ידי סאדאת בתיווך קיסינג'ר בשנתיים שקדמו למלחמה. אני לא שוכח כלום אבל אמ"ן הוביל את המגמה הזו וסיפק את הנתונים. וכשנשמעה לבסוף הצעקה " זאב, זאב" - אף אחד לא התרגש עד שהיה מאוחר מידי.

לא היה בראיון הזה משהו חדש שיגרום לי לשנות את מחשבותי ותחושתותי ביחס למחדל והאחראים לו, במיוחד כלפי אמ"ן. אבל שני דברים, האחד חיובי והשני פחות משכו את תשומת ליבי. מצד אחד, אלי זעירא היה מוכן להכיר באחריותו לעוד ועוד טעויות שבעבר הוא התחמק מללהתייחס אליהן. השני - יש לו רתיעה בלתי מוסברת לבקש סליחה. הוא מסביר זאת בכך שהוא שייך לדור לוחמי מלחמת העצמאות שמפקדיו טעו עשרות מונים ביחס לטעות של מלחמת יום הכיפורים ולא ראו לנכון להתנצל בבקשת סליחה כי עשו את הדבר הכי נכון מבחינתם כפי שהם ראו אז את המציאות ובכלל אנחנו דור מפונק ומתבכיין שרק רוצה ממנו בקשת סליחה וגם הוא כמו שאר המפקדים פעלו על פי שיקול דעתם וסברו שהם עושים הכי טוב למדינת ישראל - גם אם טעו. אבל תשובתו של אבירם ברקאי ממש מוחצת ורק בהתייחס אליה, זעירא היה צריך להתפכח סוף סוף ולבקש את הסליחה. היא ארוכה למדי ולא חזור עליה כאן , כדאי לקרוא את הראיון. השורה התחתונה בה היא ששתי המלחמות האלה כלל לא דומות משום בחינה ובכלל - מעולם לא היה כזה קבעון מחשבתי שהוביל למחדל הנורא כפי שזה קרה ביום הכיפורים.

בכל שנה, בנאומים שונים שנישאים בפיהם של אישי ציבור ביחס למלחמה ההיא עולה תמיד הלקח לא להיות שבוי באף קונספציה, תמיד לחשוב שונה. נכון, זמן רב חלף מאז והמון השתנה. צורות הקרב, אופי האויב, שיטות הקרב, כלי הנשק ועוד. הזירות הופכות להיות מורכבות וקשות ממערכה למערכה. היום צריכים לתת מענה לכל מיני דברים שלא היו אז. לגבי הטקטיקות הן בודאי שונות. אבל מה שמוסיף להטריד היא החשיבה הכוללת, דהיינו האסטרטגיה. האם יש בהנהגה ובצבא יכולת למנוע קיבעון מחשבתי ולעודד חשיבה יוצרת? אין לי על כך תשובה, רק נותר לי לקוות שכן.



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל