לעבור ממצב "נח" ל"חן" - איך יוצרים שינוי?

כיצד "תיבת" נח עוזרת לנו לצאת מהרגלים

בס"ד
כולנו בתיבת נח, איך יוצאים ממנה?
תיבת נח היא ההרגלים הישנים שאינם משרתים אותנו עוד. מה נוכל לעשות כדי לשרש הרגלים אלו?

חיה אשה בשנות הארבעים, נעימה מאוד למראה, בעלת השכלה גבוהה, נשואה ואם לילדים, אמרה לי שהיא מבקשת את עזרתי בטיפול בנטייתה לדאגנות וחוסר שקט. לאחר שחלתה במחלה, חרדותיה ולחציה גברו ביתר שאת. לזכותה ייאמר שהיא מודעת ומבינה שיש לדבר קשר לאופייה ונטייתה להיכנס ללחץ. דמיונה מייצר תסריטים רעים ביותר, היא מוצפת פחדים כמו: מה יהיה על ילדיה, מה יקרה אם היא תהיה חסרת אונים ונזקקת לאחרים? איך בעלה יסתדר? הפחדים והחרדות משתקים את יכולתה לתפקד מתוך רוגע ויישוב הדעת. בכל רגע, כשהיא בפעולה כלשהי, היא חושבת למה היא לא עושה משהו אחר? אולי עדיף לעשות משהו אחר במקום מה שהיא עושה? התוצאה היא חוסר שמחה וחוסר שביעות רצון תמידיים, שום פעולה לא מתרחשת מתוך שלמות, היא חצויה בנפשה באופן תמידי, מלאה סתירות פנימיות, ומרגישה שהיא אינה במיטבה, היא חשה שהיא לא מספיק טובה, לא מספיק שווה, וממילא רגשי האשמה הולכים ונערמים, ממלאים אותה כעס ותסכול ואין מוצא מהסבך!
הקב"ה מעורר אותנו בכך שהוא מביא עלינו ניסיונות שונים כמו מחלה, אותיות חמלה. זהו מסר שהדרך בה האדם הולך אינה נכונה לו והוא אומר לו: עצור, התבונן בדרכך ותראה מה לשנות.
מדוע חיה מדמיינת דמיונות רעים ומייאשים? האם זה ניתן לשינוי? האם אדם המדמיין קטסטרופות, יכול להפוך את החשיבה שלו לאופטימית?
מסביר רבי נחמן על הפסוק: "כי יצר לב האדם רע מנעריו" שמפאת חטא אדם הראשון, כל הדברים יוצאים מלובשים בפסולת וקליפות, ועבודתנו היא לעשות בירור בין הפרי לקליפה. כיוון שהקליפה קודמת לפרי, בירור זה קשה מאוד והרבה נכשלים בו. היצר הרע, הכוח המדמה (דמיון) מתלבש באדם מנעוריו, מיום שננער ממעי אמו (רש"י). בגיל בגרות, האדם מקבל מערכת רציונאלית-שכלית המאפשרת לו לעשות בירור שכלי שעשוי להתגבר על הדמיון. דא עקא, שבשלב זה, הוא כבר גיבש דפוסים והרגלים וכפי שנאמר "הרגל על כל דבר שלטון". ההרגל מתקבע וכעת קשה מאוד לשרש אותו לחלוטין.
אם כך, כיצד נוכל בכל זאת ליצור שינוי?
יש לרְצות לצאת מהמצב של "נֹח"', לצאת מאזור הנוחות בו אנו נמצאים, מהמקום המוכר והידוע ולרְצות לחפש את האמת. זה דורש מאמץ, כמו אדם הרוכב על אופניים במדרון, ברור שזה קל, לא צריך לדווש כלל, הוא נישא על תנופת ההידרדרות. לעומת זאת, בעליה צריך להשקיע מאמץ, לדווש בכל הכוחות כדי להתקדם ולעלות.
כתוב בשיר השירים: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה", אנו נוטים להתחבא בתוך הרגלים והתנהגויות מוכרות ונוחות, כמו נעלי בית נוחות, ואין לנו חשק ואנרגיה להתחיל מחדש, נכנעים לעצלות, מוותרים לעצמנו.
שנזכה למצוא את ה"חן" שבחידוש ובהתחדשות, ולראות שיותר מפחיד לא לשנות מאשר להשתנות.

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל