גישה בריאה: לצמוח במקום לצנוח

ללמוד מאברהם אבינו איך לעשות "לך לך" מכל מה שלא משרת אותנו עוד

בס"ד

מסופר על שני אנשי מכירות של מפעל נעליים שנשלחו לאפריקה לבדוק את השוק. לאחר סיורם, שלחו שניהם עליהם, האחד כתב: "אין סיכוי לשווק כאן נעליים, כולם הולכים יחפים", ואילו השני כתב: "נא לשלוח דחוף מכולה עם נעליים, כולם פה יחפים!".
אז מהי המציאות? האם לפני בעיה או הזדמנות להנביע ולהביע??
הילה, אשה בשנות השלושים הגיעה אלי עקב חרדות מהן היא סובלת שנים רבות. הביטוי "לפעמים קורים נסים" בהחלט מתאים להיאמר במקרה זה. חוויתי הפתעה עצומה ממהירות השיפור בחייה. היא עשתה פריצת דרך מדהימה בתוך שבועות ספורים בלבד. כיצד? חרדות נובעות מחסכים רגשיים היוצרים תחושת ריק פנימי. הכלים שקיבלה סיפקו לה מילוי (אם כי עדיין יש דרך..), ותרמו ליצירת שיפור מיידי בזוגיות ובתפקוד בבית ובעבודה.
בכל פעם שאנו קוראים את פרשת השבוע, היא מאירה בנו פן חדש והבנות חדשות בחיינו. אברהם אבינו ע"ה מצטווה לעשות "לך לך" ומבאר רבי אלעזר בנו של הרשב"י: לך לך לעצמך, תקן את עצמך. אכן, אאע"ה הלך הרבה, מחרן לארץ, מהארץ למצרים, לארץ הנגב "הלוך ונסוע הנגבה" וכל הליכה וניסיון היא התקדמות רוחנית ולכן, כאשר הגיע לניסיון הרעב בארץ וירד מצרימה, הוא ירד מבחינה רוחנית. מבאר הבעש"ט הקדוש שמחשבתו של אאע"ה היתה כל העת במקומות רוחניים עליונים והוא היה בטל לקב"ה ולא שם ליבו לדברים גשמיים. אולם כשהתקרב למצרים, הוא ירד ממדרגתו הרוחנית, ביטוי לכך הוא האמירה לשרה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". וכי לא הבחין ביופיה קודם? אלא רק עכשיו שם לב לכך. הזוה"ק אומר שגלות מצרים של בנ"י נגרמה כתוצאה מירידת אברהם למצרים. גלות מצרים מייצגת את כל הגלויות של כל יהודי בפרט ובכלל, כל המיצרים והקשיים שאנו חווים הם "גלות מצרים". לאחר שאברהם ירד למצרים, הוא יצא ממנה "ברכוש גדול", וכיוון ש"מעשי אבות סימן לבנים", מעשי האבות ממש משפיעים וגורמים לאירועים שיקרו לצאצאיהם (הרבי מלובביץ' בשיחות על התורה), כל אחד מאתנו יכול לצאת מהמצרים שלו ברכוש גדול! מה אברהם אבינו ע"ה יצא מחר-ן, חרון אף של עולם, מקום שמכעיס את השם, הוא יצא להשפיע על סביבתו, להעצים אותה ולגדל את שמו יתברך, כך מי שיש לו חר-דות, שהן ביטוי של חוסר אמונה, יש בכוחו להתחזק באמונה ואף לחזק אחרים.
כמו בסיפור בו פתחנו, יש לפנינו תמיד שתי גישות: האחת של יאוש ולפיה "מה שהיה הוא שיהיה", אין מה לעשות, כך נולדתי וכך אשאר. גישה זו נובעת מעצ-לות. השניה היא, "דווקא מנקודת המינוס הזו אני יכולה לזנק קדימה כמו חץ", כמו עץ המתחיל מזרע קטנטן ומגיע לגובה.
כך למעשה, החרדות מהן אנו סובלים עשויות לשמש כמנוף לפריצת דרך, והכל באמת עושה השי"ת לטובה.

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל