סיפור הריפוי שלי

הלכתי למטפל בשיטה הסינית, שמישהו המליץ לי כבר זמן רב לפני, אבל לא הייתי זקוק לו. למען האמת לא ממש תליתי תקוות במטפל הזה, למרות שלפי מה שסיפרו לי הוא ממש ממש עושה נפלאות. הייתי מדוכדך ותפוס חזק בהרגשה פסימית. מכות ניתכו עליי אחת אחרי השנייה, והאור לא נראה לי בקצה המנהרה.

כאשר יום בהיר אחד (או בעצם לילה בהיר) נוכחתי לדעת שאני לא מצליח להירדם, ומאידך גם לא מתחשק לי לעשות שום דבר אחר, אלא שוכב בעיניים עצומות מחכה שהתנומה שלא באה תתרצה ותגיע, לא ייחסתי לעניין המאוד לא נעים הזה, עדיין, חשיבות רבה. רק מאוחר יותר הבנתי שהיה זה הסימן הראשון בדרך להידרדרות חמורה בבריאותי...
הדרך למטה היא סלולה לא פחות מאשר הדרך למעלה, ולנו, יצורי בשר ודם, נוח להידרדר איתה. הבריאות אשר אנו לוקחים אותה כל כך מובנת מאליה, כאילו היא כתובה בחוזה הלידה שלנו, יכולה בקלות רבה לחמוק מאיתנו ורק אז נבין כמה היא חשובה, אבל אז כל תחינותינו לא יואילו – הבריאות תהפוך למטרה לא פחות קלה מאשר הישגי החיים האחרים ששאפנו אליהם כאשר היינו בריאים. יתרה מזאת, במחלה לא נמצא בתוכנו את הכוחות לעשות ולתכנן את הדרך הטובה לבריאות, ונמצא שאנו פועלים על הצד הגרוע ביותר – כמי שנופל בנפילה חופשית ואין לו כוח לעצור.
עם חוסר השינה שהביא כמובן לירידה במצב הרוח ובאנרגיה ביום, באה גם צרה אחרת: כל בוקר התעוררתי עם כאבים איומים בשרירי הרגליים, כאבים שפגעו בעצבים שלי והתמתנו רק כעבור כשעה. למי שרגיל לחיות חיים חסרי כאב, למי שהדאגה היחידה שלו היא שיקום על צד ימין – קשה מאוד להתרגל לחיים חדשים אלו ותוך ימים אחדים הפכה שגרת הכאבים יחד עם חוסר השינה למעמסה כבדה על העצבים שלי ודכדכו אותי נפשית ופיזית כאחת.
נוסף על כך הרגשתי שאין לי כוח לעשות דברים ואני מתעייף בקלות רבה. ידעתי שאם אכנע לרצון לנוח, מצבי רק יחמיר, לכן הכרחתי את עצמי להמשיך בחיי היום יום השגרתיים – תוך ניסיון למצוא בהם נחמה ובריחה מהצרות שנפלו עליי. החיים נראו לי פתאום קשים, עצבי הפכו להיות מתוחים וידעתי שכל רגע אני עלול להתמוטט. גם חששתי שאקבל התקף לב או דבר דומה, ואגיע לבית חולים, שם עלולים לעולל לי כל מני דברים לא נעימים, כגון ניתוחים וניסויים אחרים.
חוסר השינה, הכאבים בבוקר והחולשה – כל אלו הפכו את חיי למעמסה שאני צריך לסבול ולגרור. שנת הצהריים שהייתי נוהג לישון בסופי שבוע ניטלה ממני עם הפרעות השינה הכלליות האחרות וכל יום שחלף הרגשתי שמצבי מחמיר.

הלכתי למטפל בשיטה הסינית, שמישהו המליץ לי כבר זמן רב לפני, אבל לא הייתי זקוק לו. למען האמת לא ממש תליתי תקוות במטפל הזה, למרות שלפי מה שסיפרו לי הוא ממש ממש עושה נפלאות. הייתי מדוכדך ותפוס חזק בהרגשה פסימית. מכות ניתכו עליי אחת אחרי השנייה, והאור לא נראה לי בקצה המנהרה.
המטפל, דוד קוניק, אכן השקיע רבות בטיפול שעשה לי, כולל עיסוי מעמיק ודיקור, כל זאת בליווי הסברים מפורטים והדרכה שנתן לי בעל פה. לומר את האמת, בתור מי שהיה כבר על מסלול המחלה, שהאמין שהתרופה היחידה למחלה שלי זה קודם כל איתור המחלה, מה שמחייב מסלול ארוך ארוך של תור לבדיקות שונות, תוצאות ועוד בדיקות, ציפיתי ללכת הביתה ולהמשיך בשגרת המחלה שלי. המטפל, דוד, די הפתיעה אותי כאשר בנוסף לשאלה השגרתית, איך אתה מרגיש אחרי הטיפול, ביקש ממני להתקשר אליו למחרת ולספר לו איך אני מרגיש. ההתעניינות הזאת שלו בי, המטופל, גם אחרי הטיפול, די הפתיעה אותי וגרמה לי להרהר בכך כל אותו היום. לא ציפיתי, כאמור, לשינוי אמיתי, אבל בתוכי הרגשתי מן מחויבות, שנרקמה ביני למטפל. אם הוא רוצה לדעת איך אני מרגיש למחרת, אחרי שהטיפול עצמו הסתיים ונגמר, כנראה שיש פה דברים מהותיים שאמורים לקרות לי, מעבר לשגרת טיפול חד פעמי חולף. גם זכרתי את דבריה של מי שהמליצה לי עליו, שאמרה שהיא הולכת אליו פעם אחד בחודש וזה מספק לה מרפא לכל החודש.
כאשר קמתי למחרת בבוקר, וציפיתי למסכת הכאבים הרגילה והמעצבנת, הרגשתי שינוי ממשי בכאבי שרירי הרגליים שכבר אפשרו לי קימה חלקה. אין ספק שמשהו קרה, הרהרתי, למרות שעדיין הפחד מהכאבים די שיתק אותי ועדיין הרגשתי עצבני ומוטרד. באותו יום, יכולתי להתקשר כמקווה למטפל ולבשר לו על שיפור. "זה יילך וישתפר עוד", הייתה תשובתו המפתיעה, "תתקשר אליי עוד פעם מחר". נדהמתי ואכן גם למחרת יכולתי להתקשר אליו ולבשר לו על שיפור נוסף!
למרות שהטיפול הבודד לא פתר את בעייתי, שהייתה לפי הבנתי תלויה בפתירת בעיית הדימום שלי, קבעתי טיפול נוסף כעבור שבוע עם המטפל. הטיפול הנוסף הניב עוד פעם תוצאות, שיכולתי לספר לו עליהם למחרת בטלפון. אמנם עדיין הרגשתי חולשה, אבל הבעיות של הכאבים ברגליים ממש פחתו למידה מזערית! יכולתי לדווח גם לקרובי משפחתי על שאני מרגיש מאושש ואני יכול בזכות הטיפולים להמשיך לעבוד, גם אם תוך קשיים לא מעטים. מצד שני, קצת הרגשתי מן תלות שאני מפתח כלפי המטפל, תלות שדי חששתי ממנה – מה שיתברר בהמשך כהבל הבלים וכתגובה של פחדים של אדם חולה.
בספר "מדוע אנשים אינם נרפאים וכיצד יוכלו לעשות זאת", כותבת ד"ר קארולין מיס שהריפוי האמיתי הוא תולדה של תפיסת המחלה כמשהו חיובי, שבא ללמד אותנו ושבעצם הגישה הנכונה לכל מחלה היא שהריפוי יכול לבוא פתאום ומיד. זה תואם לאמונה הדתית: רפואת השם כהרף עין. הלקח החשוב ביותר מכל זה, הוא שאין להתייאש ויש לחפש תמיד את הריפוי ולא להקשיב לדעת המומחים שאומרים שאין תרופה ועלינו לחיות עם הסבל.
לא אלאה אתכם בפירוט המשך התנהלות המחלה שלי והטיפול האלטרנטיבי שקבלתי. הסוף היה טוב באופן מפתיע – כי המחלה פשוט נעלמה לה, והסיבה המבשרת רעות "דימום פנימי", (אותה העלתה הרופאה המטפלת שלי בכל ההפניות שנתנה לי לבדיקות) שהיה מחייב כמובן התערבות רפואית ואפילו אגרסיבית, התבררה כשגויה!
הפרשה האישית הכואבת הזאת הוכיחה לי שוב שהחיים שלנו הם גמישים ומשתנים תמידית – מה שהיה נכון בהתחלה (דימום פנימי שרק התערבות רפואית יכולה לרפא אותה) הפך למשהו אחר בסוף. בסופו של דבר המחלה שלי הפכה למחלה שמבחינתי היא קלאסית. מדובר במחלות שהגוף יכול לרפא אותם. יש תיאוריה של הרפואה האלטרנטיבית שהגוף הוא הרופא היחיד שלנו ורק הוא יכול לרפא אותנו.

הטיפול האלטרנטיבי, למרות הפופולאריות שנדמה שצבר בשנים האחרונות, עדיין לא זכה להכרה לה הוא ראוי. מספיק לעשות סטטיסטיקה על האחוז הענק של בוגרי ההכשרה לרפואה אלטרנטיבית שאין להם עבודה, או שיש להם עבודה מזערית בלבד ובכל מקרה – לרובם קשה מאוד למלא מכסה של משרה שלמה. זאת לעומת בוגרי הכשרה רפואית קונבנציונלית שלמרות כל הקיטורים, תמיד יוכלו למצוא עבודה. החינוך לרפואה קונבנציונלית מושרש עמוק בתת המודע שלנו, ואנו תמיד נתייחס לרפואה כאל מדע מדויק, למרות שהרופאים בעצמם מודים שאין זה כך.
זה מזכיר לי את הבדיחה הבאה:
אלוהים שמע על הבעיות הרפואיות שהתרבו בעולם, והחליט לבדוק מה קורה פה. הוא התמקם בקליניקה מרכזית ונכנס אליו מטופל ראשון, על כיסא גלגלים.
"ממה אתה סובל", שאל אלוהים.
"יש לי בזמן האחרון חולשה כללית, וכל תזוזה גורמת לי כאבים חזקים".
אלוהים הניף את ידו והאיש קם מיד על רגליו ויצא זקוף מהחדר.
בחוץ, באולם ההמתנה שואלים אותו המטופלים, "נו איך הרופא החדש הזה?"
"לא משהו", עונה האיש, "אפילו לחץ דם הוא לא מדד לי!"


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל