האם כדאי להביא ילדים לעולם?

ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה

בס"ד

ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה

האם כדאי להביא ילדים לעולם? אמת ושקר

מצד ההיגיון - ממש לא!
גידול ילדים דורש השקעה רבה של משאבים כמו זמן וכסף, כוחות מחשבתיים ופיזיים ובמבט חיצוני-שטחי אפשר בקלות לראות בהם מטרד, עול והגבלה על החיים.
נתונים המתפרסמים בעיתונות העולמית והארצית מספרים לנו על תופעה הולכת ורווחת בארץ ובעולם והיא: יותר ויותר נשים בוחרות לא ללדת ויתרה מכך: נשים רבות שילדו ילדים ואף זכו להיות סבתות – מתחרטות על כך. כשהן נשאלות אם היו יכולות להחזיר את הגלגל לאחור, האם היו מביאות ילדים לעולם? הן משיבות בשלילה. הנימוקים העיקריים שלהן:
- בשביל מה נולדתי? ליהנות. ילד דורש הרבה השקעה, במקום להשקיע בו, עדיף להשקיע בעצמי. אני יכולה להתפתח, ללמוד, לעשות קריירה, לטייל בעולם, בשביל מה לי לבזבז כ"כ זמן וכסף על ילד שכשיגדל יבנה לעצמו חיים משלו ויביא עוד ילדים לעולם שידרשו ממני תשומת לב ואנרגיה?
- העולם מפחיד, מלא סכנות והתמודדויות. אני בעצמי לא יכולה לפתור את כל הבעיות והקשיים שלי, אז להביא עוד בני אדם למציאות המפחידה הזו? זה חוסר אחריות.
האמת – יש נקודת אמת בכל אחד מהטיעונים הללו.
אלא שיש לזכור שאמת היא תפישה כוללת, תפישה שלוקחת בחשבון את כל הנתונים והשיקולים.
נוכל לראות זאת עפ"י אותיות לשון הקודש: א-מ-ת, אלו אותיות המייצגות התחלה, אמצע וסוף של כל הא-ב (כידוע, העולם נברא בעשרה מאמרות של הקב"ה, כלומר בדיבור ולכן אותיות אלף עד תו מייצגות את כל חלקי המציאות). לכל האותיות במילה "אמת" יש בסיס רחב. לעומת זאת, שקר נכתב באותיות צמודות אחת לשנייה, הן נמצאות בסוף הא-ב, הסדר מבולבל, ואין לאותיות בסיס רחב. מכאן, שתפישה שאינה כוללת ומקיפה את כל צדדי העניין, היא תפישה שגויה ושקרית.
מה חסר בתפישה השוללת הבאת ילדים לעולם
התפישה השוללת הבאת ילדים לעולם היא תפישה המשאירה את האדם בתוך עצמו. אדם שאינו מחויב לאדם אחר אינו יכול להתפתח כלל וכלל מבחינה רוחנית. רק זוגיות שיש בה מחויבות יכולה להיות זוגיות של אמת. מחויבות זה נישואים כדת משה וישראל, כיוון שבזמן החופה הקב"ה בכבודו ובעצמו מחבר את נשמות בני הזוג לנשמה אחת כפי שכתוב: "זכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם". היינו, אשה וגבר כשהם לא נשואים לא יכולים להיות במדרגה של "אדם", זוהי מדרגה רוחנית שיש בה שלמות, היא כוללת את שתי ההופעות האנושיות. מרגע שהם מתחברים ע"י חופה וקידושין כדת וכדין, מתחילה עבודה זוגית אמיתית שיוצרת חיבור מלא ביניהם. זו הסיבה שזוגות שחיו יחד שנים רבות ולא נישאו כהלכה, חודשים ספורים לאחר הנישואין, הם התגרשו. כל עוד אין מחויבות, אין התחברות אמיתית. זוגיות אמיתית מאפשרת בניית מרחב פנימי שהוא לא "אני" ולא "אתה", אלא "אנחנו". זהו מרחב חדש שנוצר משנינו יחד והוא מרחיב ומגדיל אותנו למקום שלא הייתי יכולה להגיע אליו לבד, רק עם בן-זוג.
הבאת ילדים לעולם מאירה באדם היבטים נוספים. היא מהווה השלמה נחוצה לאישיותו ולהתפתחותו הנפשית, הרוחנית והנשמתית.
כל ילד שאדם מביא לעולם ממחיש לו השתקפות שונה של עצמו ומאפשר לו התפתחות שונה. לדוגמא, אם לשני ילדים, אחד דומה לה ואחד לבעלה. עם כל ילד עליה לעשות עבודה אחרת. עם הילד שדומה לה, מאוד קל לה להסתדר. לעומת זאת, עם הילד שדומה לבעלה היא זקוקה ליותר סבלנות ואורך רוח. היא מרגישה שעם הילד הזה יש יותר "עבודה", הוא מאתגר אותה והיא נאלצת לחשוב על פתרונות יצירתיים להגיע אליו. כך היא יוצאת מעצמה ומאזור הנוחות שלה כדי לבנות גשר אליו. התרומה לאישיותה היא עצומה. לדוגמא, אשה שיש לה ילד בגיל ההתבגרות ויש לו קושי בויסות רגשי (סף הרגישות מאוד גבוה). זוהי הפרעה בתפקוד שגורמת לרגישות גבוהה לגירויים. כשאביו מחבק אותו הוא אומר לו: "אתה חונק אותי". כשאמו מדברת אתו הוא אומר לה: "את צועקת". הכל מוקצן והוא מתקשה מאוד להסתדר עם אנשים, לכן הוא חווה ריחוק ודחייה, דבר שמעצים ביתר שאת את הקושי. היא אובדת עצות, כיוון שעם ילדיה האחרים זה לא כך. בתהליך אימון היא לומדת איך לעדן את עצמה ולהתאים את התנהגותה לילד הרגיש יותר. הוא מוציא ממנה יותר עדינות ורגישות ממה שהיתה יכולה לפתח אילולא ילד זה היה בחייה. ברור כשמש שהקב"ה נתן לה את הילד הזה כדי לאפשר לה לשדרג את עצמה ואת מידותיה.
נותן או נוטל?
התפישה המובאת לעיל הטוענת שהבאת ילדים שוללת מהאשה את חופש הביטוי שלה, מגבילה את חירותה וגוזלת ממנה את כספה, דווקא היא זו שמגבילה ומצמצמת אותה. היא לא מאפשרת לה להתרחב בכלל! היא נשארת בבועה של עצמה, באזור הנוחות שלה. זו תפישה שמשאירה אותה ברובד האינטרס הצר, הנמוך והלוקה בחסר.
הבאת ילד לעולם היא מחויבות לכל החיים. לגדל ולטפח אותו, לדאוג לשלמותו ולרווחתו הפיזית, הנפשית והרוחנית, להיות אתו ברגעים של שמחה וגם של קושי. הילד שלי הוא החותם שלי, הוא משאיר אותי בעולם, אחרת אני הופכת להיות "נעלם". הוא "אני" עם פנים אחרות במידה מסוימת, הוא קצת אני וקצת לו, הוא מגוון אותי.
להביא ילד לעולם זה זכות והזדמנות לגדילה של עצמי, ליציאה מהגבולות של עצמי למרחב שאין לו גבול. הוא ההזדמנות היחידה לאהוב באמת אדם שהוא אני אבל לא לגמרי כי יש לו אישיות משלו.
מול האינטרס הנמוך והצר, שהוא שקרי וקיצוני, יש את התפישה המקיפה והכוללת של החסד. הגעתי לעולם מוכן ומשוכלל שיש בו הכל: בתים, מכוניות, מכשירים, עצים, שדות וכל מה שדרוש לי לחיים מתוקנים. אם אני מוותרת על הבאת ילדים, מה התרומה שלי לעולם?
הקב"ה ברא את העולם במידת החסד. מצד עצמו, הוא אינסופי, ואינו זקוק לדבר. מטרתו בבריאת העולם היא להיטיב לעולם ולכן ברא אותנו הנבראים. הקב"ה מחויב לנו באופן מלא, ונותן לנו את כל צרכינו בכל רגע ורגע. הוא ברא אותנו כדי שנהיה כמוהו, נותנים ולא נוטלים. עשרים וששה דורות מבריאת העולם ועד מתן תורה, שהם כאלפיים שנה הקרויים "תוהו" לא היה די חסד בעולם. היה מבול שהחריב את העולם והותיר שמונה אנשים בלבד – נח, אשתו, שלושת בניו ונשותיהם ומהם העולם התפתח בשנית. אלא שבלי תורה, שוב הופיע הרשע בעולם, מגדל בבל, דור הפלגה ועוד, עד שהופיעו על במת ההיסטוריה אברהם ושרה ע"ה שהדגימו וייצגו את מידת החסד והנתינה, והיו צלם אלוקי ממש. הקב"ה נותן לאברהם אבינו ע"ה את הכינוי "אברהם אוהבי", כינוי שאיש בעולם לא זכה לו. כל הבריאה היא עבור החסד, הנתינה, הגדילה. מצוות "פרו ורבו" היא המצווה הראשונה בתורה. החסד של אברהם ושרה היה יוצא דופן ולכן זכו להיות ההורים הראשונים של עם ישראל שמטרתו ללמד את כל העולם שיש בורא כל יכול, אוהב ומעניק ועלינו להיות כמוהו.
פרשת "חיי שרה" פותחת במילה בפסוק: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". המילה הראשונה "ויהיו" היא מילה אותה ניתן לקרוא מימין לשמאל ומשמאל לימין, מכאן שהיא מקיפה את כל המציאות, זו אמת. כל חייה היו למען התכלית של מתן חסד ובניין העולם. הערך המספרי של המילה "ויהיו" הוא שלושים ושבע – הגיל בו יצחק נעקד על המזבח. שרה אמנו ילדה אותו לתשעים שנה וביום העקידה פרחה נשמתה כששמעה שהוא נעקד. כל מהותה היתה אימהותה, תשעים שנות הכנה לאימהות היקרה מכל ממנה נולד כל עם ישראל. אם יצחק נעקד, אין לה עוד בשביל מה לחיות והיא מוסרת את נשמתה הטהורה לבוראה.
בלי אמונה ובטחון בבורא אי אפשר לגדל ילדים. ילדים גדלים בנסים גדולים. יש מישהו שיש לו פוליסת ביטוח על משהו בעולם? ודאי לא על רווחתם ושלומם של ילדיו. האם מישהו יודע אם בכלל יזכה להוליד? לגדל? לראות את ילדיו מקימים בתים משלהם?
האדם המאמין ובוטח בהשם "חסד יסובבנו". עצם האמונה והביטחון בבורא יתברך מושך אל האדם תוספת של חסד וברכה. הקב"ה מסתכל עליו ואומר: בני/בתי, כיוון שאתה מאמין בי, אני אתן לך עוד ועוד. אמונה ובטחון יוצרים כלי לברכה ולשפע נוסף ובלתי מוגבל מהבורא הכל יכול והבלתי מוגבל.
מכאן נראה שעם אמונה וביטחון שני הטיעונים לעיל מאבדים את הבסיס הרעיוני שלהם. העולם לא נברא כדי ליהנות, אלא כדי שנוכל לצאת מעצמנו, לעצב את אישיותנו ולהיות דומים לקב"ה במידותינו. הילדים ניתנים לנו כדי לבנות את העולם, כשם שהבורא ברא את העולם יש מאין, הוא נותן לנו כלים להמשיך את בניין העולם יש מיש. הוא נותן את המשאבים ואנחנו בונים מהם, כפי שכתוב: "אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית), עלינו לעשות. תינוק נולד וכבר בגיל שמונה ימים עובר ברית מילה, ובכך כבר עושה מצווה אחת מתוך התרי"ג, נשארו לו עוד תרי"ב (ברית בהיפוך אותיות!).
כפי שראינו, דווקא מניעת הולדה היא זו שמצמצמת את האדם ומותירה אותו בתוך הבועה של עצמו כיוון שהיא מונעת ממנו את הנתינה האמיתית, נתינה מתוך מחויבות. כשאדם מתנדב, הוא יכול בכל רגע להפסיק את ההתנדבות. דווקא מחויבות קבועה ומתמדת בונה את כוחות הנפש של האדם ובפרט יהודי. יעקב אבינו מכונה "יעקב עבדי" ובכך נרמז לנו שעלינו לפעול מתוך עקביות ועבודה במישור הרוחני שלנו.
הבאת ילדים לעולם מחברת אותנו לתכלית קיומנו. מאפשרת לנו לחבר את הרובד הגשמי לרובד הרוחני שלנו ולחיות מתוך שלמות. שלמות היא שמחה, שמחה היא בריאות הגוף והנפש.
לכן, ילדים הם ברכה, ילדים הם שמחה.
עם ישראל חי!


נכתב ע"י ד"ר אהובה ניסן פסיכו-כירולוגית ומאמנת להעצמה אישית-זוגית-משפחתית



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל