בריחת גאולה כהן מהכלא בעזרת ערבים

נזכרתי בארוע שסופר לי עת הייתי ילד- גאולה כהן, נכלאה בכלא בית לחם עקב היותה חברת לח"י, וערביי אבו גוש סייעו לה להימלט משם.



המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור

לחיזוק השורשים הלאומיים
העצמת ההזדהות עם הערכים, המורשת וגיבורי עמנו
חיזוק ההכרה בצדקת המאבק להקמת מדינה יהודית ברת קיימא



שני ניסיונות בריחה מבית-הסוהר לנשים בבית-לחם ביצעה גאולה כהן, קריינית לח"י. הראשון נכשל. השני הצליח - ביום כ"ג בניסן תש"ז (17.4.1947), בעזרתם של חבריה למחתרת ושל משפחת אבו-גוש חמקה גאולה כהן מכבלי המשעבד הזר. הרי עדותה של גאולה כהן:



לדף גאולה כהן | לדף תוכנית הלימוד לנושא מאבק המחתרות לעצמאות ישראל


בבית הסוהר בבית לחם לא מצאתי פריצה. אבל יום אחד חזרה מלכה גרנביץ מפצועי פעולת לח"י בבתי המלאכה של הרכבות בחיפה. מאחד מביקוריה בבית החולים הממשלתי שבבית הסוהר המרכזי בירושלים, בידיה תרשים של בית החולים, והיא אומרת לי "זהו בית החולים את תברחי מבית החולים".
בדואר הראשון שיצא מבית לחם, שלחנו את הרעיון החוצה, ואדם (עמנואל הנגבי) נדלק; וזהו!
… צריך להיות חולה כדי להגיע לבית החולים. רק שלא מספיק להתאונן על נזלת או כאבי בטן – לאלו יש כאן ד"ר פרלמן. צריך להיות חולה מסוכן. כל ההתחלויות שניסיתי עדיין לא עשו אותי מסוכנת. בלעתי טבק סיגריות – "זה מעלה את החום", כתב אדם ד"ר פרלמן נתנה לי לבלוע גלולות, החום ירד. התלוננתי על מחושי סינוסיטיס שהטרידו אותי פעם בחוץ והצריכו אז צילום רנטגן – "נצלם אותה פה", אמרה שית ג'מילה לד"ר פרלמן, רטנתי על דקירות מוזרות בחזה, על רחש משונה בגב, על כאבי ראש מלווי בחילה הקאה – הקיזו לי דם מן האצבע, שאבו לי דם מן הווריד, אבל המיקרוסקופ לא גילה את החיידק שהיה לי בראש. ד"ר פרלמן הטובה רשמה לי, ליתר בטחון , זריקות כבד.
"עדיין לא חולה"? כתב לי אדם, "אנחנו פה כבר מוכנים לעזרה ראשונה".
יום אחד לא בלעתי עלי טבק, אבל חומי עלה מעלה מעלה. בלעתי את הגלולות של ד"ר פרלמן – החום לא ירד.
"דלקת ריאות קשה" קבעה הרופאה, "צריך בית חולים".
מיסטר תומס רתח: "נעשה לה בית חולים פה, מהשער הזה היא לא תצא".
ד"ר פרלמן היא רופאה – איננה יודעת חוכמות, ומוחה אינו עובד אלא על חוכמת חיים ומוות. כשאבדתי את הכרתי לילה אחד, אמרה למיסטר תומס – "אם לא תועבר החולה בבוקר לבית החולים, אינני אחראית עוד לחייה".
מיסטר תומס אחראי לחייהם של אסיריו. הוא נשלח לכאן לפקח עלי לא כדי שאמות אלא כדי שארצה את שבע השנים שפסקו לי השופטים. הוא נכנע, איפוא, אבל עם האמבולנס הזמין בבוקר עם משמר כבד של שוטרים.
ד"ר כהנא, הרופא היהודי שבבית החולים הממשלתי בירושלים, ישב לידי כל הלילה.
"המשבר עבר", עמר לי, שהוא מסיט ממני את בלון החמצן הגדול שהיה קשור לזרועי.
החזה עוד כואב, ריאותיי מחרחרות, אבל הכרתי צלולה.
"מי אתה?" שאלתי את הרופא בלבן.
"יהודי", השיב ד"ר כהנא, וביליתי עמך את כל הלילה הזה דרך בלון החמצן הזה", נתחייך אלי טובות,"... כשהביאו אותך אתמול לא היה להם פה בלון חמצן או לא רצו לתת... "לא צריך, נחכה למחר", אמר לי הרופא הראשי. הלכתי, איפוא, לאחד מבתי החולים שלנו בעיר והבאתי לך אחד... איך את מרגישה?".
"איך את מרגישה?" אמרה לי למחרת אחות חיננית בלבן, כשהציעה לי את הכר מתחת ראשי ותחבה לידי מעטפת נייר לבנה.

הסוהרת שעמדה לידי לא ראתה. הזקיפים הבריטיים, שישבו בחוץ ליד חלוני, לא יכלו לראות. מיטתי עמדה בפינת חדר אחד גדול שבו שכבו חולות ערביות, חלקן אסירות חלקן אזרחיות. לא היה בית חולים מיוחד לאסירים. החלון בחדר ששכבתי בו היה מסורג, ומיטתי עמדה בקצה החדר ליד החלון. בקצה מיטתי ישבה כל הזמן סוהרת, ובפרוזדור שהחלון נשקף אליו הוצב עלי משמר של שני שוטרים בריטיים, יום ולילה.

כשפתחתי את המעטפה הקטנה שתחבה לי האחות, ראיתי בתוכה שני פתקים. אחד מולט, האחראי על הסניף שלנו בירושלים, השני מאדם.
אדם לא תפס מה זה – התחלות או מחלה? העיתון היומי בלבל אותו. העיתון היומי כתב שהועברתי חולה – בדלקת ריאות קשה לירושלים. דלקת ריאות זה לא סתם חום של בליעת טבק אני חולה – זה עסק ביש: בחוץ כבר מוכנים להגיש לי עזרה לברוח. גרא, חבר מרכז לח"י, כבר בעניין זה ללוט, "ולוט", כותב אדם, "כבר ניגש כדרכו ישר לעניין את בידיים טובות".

הפתק מלוט היה באמת ישר לעניין. "האחות תמר", כתב לי לוט, "זו שתעביר לידך את הקשר, היא משלנו, וקשורה עם נורית כבר מזמן. דרכה עליך לדווח חוצה על הנעשה בפנים, דרכה תעביר אליך נורית את ההוראות מבחוץ... אם כי נמצא כבר בידינו תרשים של בית החולים, תעבירי תרשימים נוספים וחכי להוראות".
תחילה לא יכולתי לעשות תרשים אלא מהחדר בו שכבתי.
עדיין אסור היה לי לקום ממיטתי. אחרי יומיים כבר יכולתי להעביר תרשים של המסדרון ושל חדרי השירותים. אחרי שבוע כבר יכולתי להוסיף לתרשימים דו"ח מלא על סדרי השמירה, חילופי משמרות וסדרי הביקורים של המשפחות והקרובים אצל חוליהם. על פי המכתבים שקיבלתי מלוט הבינותי שמקום המוקד של הבריחה יהיה חדרי השירותים, ומועד המוקד – שעות הביקורים אצל החולים.
"התכנית אצלנו הולכת ומתגבשת", כתב לוט, "מה המצב אצלך?".
רע. מצבי משתפר והולך; הבולשת דוחקת ברופאי בית החולים להחזירני שוב לבית לחם.
"עשי הכול כדי להישאר בבית החולים לפחות עוד ימים אחדים" כתב לוט.
"החום ירד. הנשימה השתפרה, דוחקים בי להחזירך לבית לחם", אמר לי בוקר אחד ד"ר כהנא.
חומי עלה. נשמתי עצרה.
"אני זקוקה עוד להבראה, דוקטור", לחשתי בקול מצטרד, "בית הסוהר, אתה יודע אינו בית הבראה", השתעלתי עכשיו באמת.

רחמיו של ד"ר כהנא נכמרו.
"אעשה ככל שאוכל",אמר. אבל מיד הוסיף, "את בעצם עוד חולה, למה, איפוא, את מסתובבת יותר מדי בפרוזדור? היית מקלה עלי לו היית נשארת במיטה".
הוא לא ידע, ד"ר כהנא, שאני מוכרחה להסתובב בפרוזדור. הוא לא ידע שדרך הפרוזדור הזה אני מתעתדת לצאת החוצה, אבל הוא ידע לשכנע את שלטונות בית הסוהר שעלי להישאר בבית החולים לפחות עוד שבוע ימים.

מיסטר ברומפילד לא היה מרוצה.
"את כבר בריאה", פסק באוזני.
"שמעתי שאת כבר מסתובבת חופשית במסדרון. מדוע, איפוא, אינך מבקשת מהרופא שיצווה להחזיקך? הוא חושב שאת צריכה להישאר פה עוד שבוע ימים".
"לא אני ביקשתי שיביאו אותי לכאן ולא אני מצווה מתי להחזיר אותי לשם... צו כזה, גם לא תלוי בד"ר כהנא, רק בך".
אם היו קודם חששות בליבו של מיסטר ברומפילד הנה עכשיו פגו אלו כליל. הוא נתרצה "שמעתי שעשית קצת צרות למיסטר תומס בבית לחם אה?".
"אז הייתי בריאה, עכשיו אני לא יכולה לרוץ".
מיסטר ברומפילד הלך, ואני יכולתי לשלוח פתק החוצה.
"מוכנה, הוחלט להשאיר אותי פה לשבוע נוסף".
"מוכנים, החזיר לי לוט למחרת, וביקש שאקבע את היום. לא את השעה. השעה יועדה מראש. השעה היא המשתתף העיקרי בתכנית, שכן עיקר התכנית היה להסתלק מפה בשעת הביקור היומי של קרובי החולות, בצהרי היום.

שלוש סוהרות התחלפו במשמרות אחת בכל משמרת. לא הייתי צריכה לחשוב פעמיים כדי לבחור אחת מבין שלוש הסוהרות: שית נג'ימה.

כשהייתה צריכה לפקוח עין – לא סגרה את פיה... רק כשהייתה צריכה ללוות אותי לחדרי השירותים ולהמתין בחוץ לצאתי, הייתה אומללה מאד, לא היה לה עם מי להחליף מילה.
"בחרתי את הסוהרת", כתבתי החוצה "אבל לא יכולה עוד להחליט על השוטרים".
"לא חשוב, ענה לי לוט, "מספיק שהסוהרת תהיה קלת דעת למדי, בשביל השוטרים יש לנו תכנית מיוחדת כדי לברר את דעתם".
יש שעה, יש סוהרת, יש גם יום: ביום הראשון הקרוב, תהיה שית נג’ימה הסוהרת אשר עלי בשעת ביקור הצהריים של קרובי החולים.

עד יום ראשון יש בידי שלושה ימים.
"עד יום ראשון", כתבו לי מבחוץ, "הרגילי את השוטרים ואת הסוהרת שאת משתהה ארוכות בחדר האמבטיה".
"מה את עושה כל כך הרבה זמן?" הייתה אומרת לי הסוהרת של משמרת הצהריים, "שוב מתרחצת? בבוק מתקלחת, בצהריים מתקלחת, - לא טוב להתקלח כל כך הרבה פעמים ביום".
פעמיים ביום, אבל אני במקלחת לא הייתי מתקלחת, הסוהרת שעמדה בחוץ ושמעה את קילוח המים. לא יכלה לדעת שאני עומדת בחוץ ושמעה את קילוח המים, לא יכלה לדעת שאני עומדת לבושה מן הצד, מתבוננת בזרם המים הטוב, וחושבת איך זה ימשיך ביום ראשון לקלוח לו כך כשאני כבר לא אעמוד פה מן הצד אלא הרחק הרחק...
... התקלחתי שלוש פעמים גם בשבת, ובבוקרו של יום ראשון, כשהגיעה שית נג'ימה והחליפה את סוהרת הלילה, אמרתי לה:
"הפעם החלטתי לשמוע בקולך. הבוקר לא אתקלח, אלא בצהריים, בגלל זה, כבר אעשה מקלחת הגונה".
"מספיק ויותר", אמרה לי שית נג’ימה. אכן, מספיק ויותר – חשבתי.

... האחות שלי באה עם כלי המיטה, היא מבקשת ממני לקום כדי שתוכל להציע לי את המיטה. אני קמה, היא מציעה. אני חוזרת ושוכבת על צידי, חובקת בידי את הכר כדי ליטול משם את הפתק ומוצאת לידו גם שעון-יד.
פותחת את הפתק ורואה בצידו שני רישומים.

"את השעון הסתירי על גופך", כותב לי לוט, "כיוונו אותו הבוקר עם שעוני שאר המשתתפים
בבריחה. פעלי רק על פיו. כשיראו המחוגים אחת ושלושים, תראי מסתובב במסדרון גבר ערבי לבוש אירופית ובכיס חזייתו תקועה לו ציפורן אדומה. כשתראי את הציפורן, קומי ללכת למקלחת. בחדר המקלחת, מאחורי דוד המים החמים, תמצאי חבילת בגדים. בחבילה שמלה ירוקה בפרחים לבנים, מעיל נשים ערבי ארוך ושחור, זוג נעליים ומטפחת משי שחורה, זו הרעלה שתכסי בה את ראשך ופנייך. שרטטנו לך פה רישום איך לקשור את הרעלה, אבל מוטב שעד שעת הצהריים תעשי חזרות לקישור הרעלה עם איזו מטפחת ראש, כשאת נעזרת – ראי ציור – בסיכה סגורה, מרגע שאת יוצאת מחדרך למקלחת עד שעת צאתך ממנה, לא צריכות לעבור יותר מחמש דקות. אל תצאי מן המקלחת עד שתשמעי מבחוץ קריאות בערבית "ימה, ימה", זה האות. הדרך נקייה. התקדמי עכשיו על פי הרישום השני המצויר פה ותגיעי למגרש הרוסים, ומשם לשער היציאה הפונה אל הגן העירוני. השוער לא יבקש ממך תעודת זיהוי ולא יערוך בבגדייך חיפוש. לא עורכים חיפוש ביציאה אצל נשים ערביות רעולות כשייפתח לפנייך השער, תראי מעברו השני של הכביש קיוסק, לידו תעמוד בחורה, בידה סל קש ואליו קשורה מטפחת אדומה, זו דרורה. כדי שגם היא תכיר אותך בין קהל הערביות הרעולות, חצי את הכביש כשאת מסיטה משהו את שובל המעיל השחור כך שיתגלה לעין טבח מן השמלה. דרורה מכירה את השלמה. היא קנתה אותה אתמול יחד עם נורית. דרורה תתחיל להתקדם ואת אחריה, כשתפנה לסמטה – את אחריה, בסמטה תחכה לך המונית שהובאה במיוחד מתל אביב. במונית יחכה לך עמיחי. להתראות באחת שלושים ושבע דקות.

באחת וחמש עשרה דקות ראיתי ערבי אחד לבוש כפרית, בידו סל פירות, נכנס לחדר החולות ופונה. הססני מעט, לעבר המיטה שעמדה אחרונה בקצה החדר ובה שכבה סלמה הזקנה, ערביה אחת מחוסרת הכרה.
אני לא נותנת ליבי אליו, אבל אני רואה שהוא נותן את עיניו בי מאצל מיטתה של סלמה הזקנה. עוד אני תוהה לתוך עיניו של הכפרי אם הוא ערבי שלי, הניח זה עכשיו את סל הפירות שבידו ליד מיטתה של סלמה. חזר ויצא ולא חזר ונתן בי עיניים.
לא ידעתי את פרטי התוכנית של הבריחה שלי, רק ידעתי שישותפו בה גם ערבים לא ידעתי אם הערבי הכפרי הזה הוא שלי, אבל אני הלא צריכה לחכות עכשיו עם השעון ביד לערבי אחד עירוני, לבוש מקטורן שחור וענוד ציפורן אדומה...

החדר החל הומה מבקרים ושית נג’ימה עוקבת בשפתיה אחרי כל אחד שנכנס, שוקקת לפתוח בדברים.
אני מסתכלת בשעון המכוון ורואה אחת ושלושים. אני מסתכלת אל החלון המסורג וראוה ציפורן אדומה מציצה לה מבעד לכיס חזייתו של ערבי אחד, הדור מראה , לבוש מקטורן שחור.
"הולכים למקלחת", אני אומרת לשית נג’ימה.
"עכשיו?", אני אומרת ומתבוננת אל ראשיהן הרעולים של הערביות, ומשווה את קישור הרעלה בעורפיהן מאחור לקישור התרשים שבראשי.
"וולאהי, מסכנה", אומרת אלי שית נג’ימה, כשהיא מבקשת את סליחת הערביות, "למה אליך לא באים מבקרים? למה לא מתירים לך לקבל ביקורים בבית החולים?
אני לא משיבה לשית נג’ימה, אלא מתקדמת לפתח החדר ורואה את הכפרי ההוא חוזר ושב, עכשיו לא לבדו אלא עם עוד כפרי אחד, לעבר מיטתה של סלמה הזקנה.
שית נג’ימה אחרי, שוטר אחד מהשניים אחריה, ובפינת המסדרון הפונה לפרוזדור חדר השירותים, אני רואה את הערבי האירופאי שלי שקוע בשיחה עם אישה ערביה קטנה רעולת פנים.
אני פונה לפרוזדור הקטן ונכנסת למקלחת. שית נג’ימה נשענת כדרכה אל קיר הפרוזדור, כשאני נועלת מאחורי את הדלת.

השעה אחת ושלושים ואחת. אני פושטת את כתונת בית החולים, פותחת את ברז המקלחת ולא נכנסת לאמבטיה, אלא מפשפשת בידי מאחורי דוד המים החמים ולא מוצאת חבילה של בגדים. שוב אני מסתכלת בשעון עדיין אחת שלושים ואחת. חוזרת וחובקת בידי את הדוד, תוקעת את ראשי בינו ובין הקיר, וראוה פקעת סמרטוטים תחובה מן הצד. מתירה את הפקעת- גולשים ממנה זוג נעלים פורשת אותה – פרחים בלבן פורחים לעיני מתוך שמלה ירוקה. המים זורמים במקלחת, מעל השמלה אני לובשת מעיל שחור וארוך, ורואה בשעון אחת שלושים ושתיים. חוגרת את המעיל בחגורה ונדקרת בסיכה. מרימה מן הארץ צעיף קמוט מבד שחור משי, ושוכחת איך מתחילים לקשור רעלה.
אני מנסה לכסות את ראשי במטפחת המשי ושומעת מן החוץ שאון קולות.
אני תוקעת את הסיכה ברעלה ובשער שבעורפי, סוגרת את הסיכה, עדיין לא שומעת "ימה, ימה", כבר לא שומעת את המים, רק רחש דמי עולה בקול דממה דקה לראשי.
הצעקות מן המסדרון שבו ופקחו את עיני וקול אישה מבחוץ, כקול אמי המתפלל, הרטיט את אוזני.
"ימה, ימה"
אחת שלושים וחמש דקות, פתחתי גם את ברז הכיור, פתחתי את הדלת לפרוזדור ושבתי ונעלתי אותה מאחורי. שית נג’ימה לא חיכתה שעונה אל הקיר, צעדי השוטר לא טופפו עוד במסדרון. אני פונה עם התרשים שבראשי למדרגות ומגיעה אל האולם ההומה אזרחים, בלשים ושוטרים יצרו דוחק בי לרוץ, אבל עלי לפסוע מתונות. אישה ערביה רעולת פנים אינה רצה אחרי יצרה. היא מתנהלת כעת כמוני לאיטה. אני מגיעה למדרגות ורואה את מגרש הרוסים מלא בטנקים ואדם וצריחי משוריינם. עושה את דרכי בין המשוריינים נתמכת בטנקים שלא אמעד ליפול ושומעת איך קולחים להם שם המים שבתוך האמבט...
"השוער לא יבקש ממך תעודת זיהוי", כתב לי לוט... אישה ערביה לא מגלה את פניה לנוכרים..
אני מתבוללת בתוך הקהל היוצא מן השער ורואה מעבר לכביש נערה אחת גומעת מכוס משקה ליד הקיוסק, בידה סל עטוף במטפחת אדומה. דרורה.
הסטתי את שובל המעיל השחור לגלות טפח מן השמלה, ובעוד אני מבקשת לחצות את הכביש, אני רואה איך שתי עיניה היוקדות של דרורה צמאות אלי.

אני חוצה את הכביש, הולכת אחרי דרורה במדרכה ורואה איך היא פונה לסמטה הקרובה. אבל לפני שאפנה אחריה לסמטה הבאה, קופצת דרורה על ראשי בנשיקות. אני לא יכולה להחזיר לדרורה נשיקות מבעד לרעלה. אני יודעת שאסור היה גם לה לקופץ בנשיקות בצהרי יום על אישה ערביה רעולה אחת, אבל בדמי הגואה אני יודעת ששתינו עכשיו מעבר למותר ולאסור. אלא שברגע זה מגיעה מולנו מכונית, מתוכה יוצא עמיחי. בתוכה אני כבר יושבת רק בשמלה הירוקה בפרחים הלבנים ובלא רעלה, אבל בעוד עיני עוד סוכך מסך שחור רק שומעת את עמיחי אומר:
"השעה אחת שלושים ושבע דקות" – קדימה".

ד"ר הפנר הלך ועמיחי נכנס.
"עסק ביש", אמר, "שני הערבים לא הופיעו למקום הפגישה... נראה שנתפסו, עסק ביש...
איך הערביה החולה שלנו נושמת את החופש".
" איזה ערבים, איזו פגישה... ספר לי איך ברחתי", התייצבתי למול עמיחי על המיטה.
" מה לא ידעת איך?" פקח אלי עמיחי את עיניו הגדולות.

לא ידעתי. רק את חלקי ידעתי. בפתקאות ששלח לי, לא היה לוט טורח לספר על חלקם של האחרים.
כשהעברתי מבית לחם את תכניתה של מלכה על בריחה מבית החולים, העביר אותה אדם לגרא שהעביר אותה ללוט בירושלים. לוט שחיכה שאתחלה, חיפש ומצא לו קשר אלי דרך האחות. ביקש וקיבל את תרשימי בית החולים. למד ובחן את סדרי השמירה, והנה ארוכות איך להיפטר מהסוהרת שמלווה אותי עד הפרוזדור של חדרי השירותים.
צריך שמישהו ייטפל לסוהרת וילווה אותה מן הפרוזדור ההוא והלאה – השב לוט.
ביום ביקור יכולים להסתובב חופשי כדי להיטפל לסוהרת רק ערבים המבקרים את חוליהם. בשורות לח"י אין ערבים, אבל בלח"י ישנו אלחנן.
לוט מזמין את אלחנן לפגישה. אלחנן הוא המוכתר הבלתי מוכר של הכפר הערבים אבו-גוש. אלחנן עומד בקשר הדוק עם אחד מבני הכפר, הוא יוסף אבו-גוש.
אלחנן מתלהב, ולפגישה השנייה עם לוט הוא מופיע עם יוסף אבו-גוש. יוסף משתלהב. לוט משתכנע, וחושב צריך גם "זוהי". צריך גם אישה ערביה שתילווה אל יוסף ותיטפל לסוהרת זה יותר בטוח, זה פחות מעורר חשד. אלא שהערביה לא יכולה להיות ערביה ממש. ערביה ממש היא עצמה כלואה בביתה שתוכל להשתחרר כדי לשחרר אחת. צריך, איפוא, יהודיה שתתחפש לערביה.
אדם בתל אביב מבשר לו: יש. יש לי יהודיה תמניה אחת שיכולה לדמות לערביה לכל דבר.
אדם מצא אותה במקרה, היא לא הייתה חברת לח"י, רק אחת מבאי ביתם של אהרון וציונה כהן, אנשי לח"י ... הוא נוהג בעורמה וקושר עם רבקה שיחה ידידותית. הוא אמנם לא תימני כל כך, יש לו רק ידידה תמניה כלואה בבית סוהר, שמתכוננים להבריח אותה בימים אלו מבית החולים.
"מה?" – התרגשה רבקה , "יופי!" התלהבה.
אבל אדם כבר "התחרט על הפטפוט". "מצטער", הוא אומר מהורהר, "לא הייתי צריך לספר לך על כך.. אסור לי לספר לך על כך... אבל עכשיו שסיפרתי ואת יודעת, את כבר מוכרחה להיות בתוך העסק".
"איזה עסק? מה עסק?" נבהלה האישה.
"אין ברירה, נצטרך לשתף אותך בהברחה".
"אבל אני לא אספר לאיש, נשבעת לא לספר לאיש".
"מאוחר", אומר אדם, "אני כבר סיפרתי לך... מהרגע הזה, יעקבו אחריך אנשינו. יום ולילה".
"מה עלי לעשות?" שאלה האישה.
"לנסוע ירושלימה ולחכות להוראות", אמר אדם.
זה היה בלתי אנושי, אבל האישה עלתה ירושלימה, בילתה יומיים עם דרורה וביום בריחתי התלבשה כערביה, עשתה היכרות עם "בעלה" יוסף אבו-גוש, הטמינה את בגדי התחפושות של מאחורי דוד האמבטיה, נטפלה בדברים אל שית נג’ימה, צעקה אלי בקולי קולות "ימה, ימה", ומהירה להסתלק אחרי מהמקום יחד עם "בעלה".
רק שהיא לא יכלה לצעוק אלי "ימה, ימה" לפני שהתחילה המהומה בפתח חדר החולות. מהומה שמשכה אליה את כל הנמצאים במסדרון ושהודות לה לא עצר בעדי איש בצאתי מחדר האמבטיה.

המהומה לא הייתה ספונטנית. היא הייתה מתוכננת.

שכן, משנפתרה כבר בעיית העסקת הסוהרת על ידי הזוג הערבי, עוד העסיקה את מוחות השלושה השאלה איך לסלק מן המסדרון את השוטר שמלווה את הסוהרת. צריך, איפוא, לדאוג שמשהו יסיח גם את דעת השוטר – חשבו השלושה. והרעיון צץ: מהומה? מהומה בפתח חדר החולות, שתחייב את השוטרים להתערב כדי להשיב את הסדר על כנו.
" יש לי שני בני דודים", אמר יוסף אבו-גוש, "הם יכולים להקים שערוריה".
אם יסכימו.
"יסכימו", מתלהט יוסף, וחוזר בערב עם אלחנן והשניים.
"סיכון גדול אתם נוטלים על עצמכם", אומר להם לוט ולבסוף.
"מוכנים", עונה יוסף, והשניים לידו מניעים את ראשם להסכמה.
את מי יבקרו השניים בבית החולים?
"סלמה היא ערביה אחת זקנה", כתבה האחות, "אינה מכירה עוד איש ואין איש כמעט הבא לבקרה".
אנחנו, איפוא, נערוך לה ביקור – חשב לוט.
אבל למה לפתע פתאום יקומו שני ערבים שבאו לבקר חולה זקנה וירביצו זה בזה מכות? לוט התקשה למצוא תואנה של ממש לריב מדומה.
לפתע קופץ אחד: "רגע! יש לי רעיון. אולי משהו בקשר לסל פירות... למשל, שאחד יטען שהוא הביא אותו לחולה, והשני יטען: "לא זה אני... יתחילו בדיבורים, ואחר כך יפתחו קטטה שתדרוש התערבות השוטרים.
כשאני פניתי מהאמבטיה לפרוזדור וממנו למסדרון ולמדרגות, כבר לא עמדה בפרוזדור הסוהרת. שכן גם השוטר אשר עלי ועליה כבר לא עמד שם, אלא נזעק לפתח החדר ולהגיש לחברו עזרה. אבל עכשיו היה הוא עצמו זקוק לעזרה. שני הערבים הניצים, שכבר כילו את חמתם בזקיף, התנפלו עכשיו גם עליו.
אני כבר במדרגות אל החוץ, אני כבר במגרש הרוסים, אני כבר הולכת אחרי סלה של דרורה בין הסמטאות – השניים עכשיו רשאים כבר להפסיק. הם חייבים להפסיק. אבל רע. המהומה הצליחה יותר מדי... השניים, שבתחילה לא הייתה להם תואנה להתחיל – בסוף לא הייתה להם תואנה לחדול. רק כשהשוטרים מצליחים לבסוף להחזיר את הסדר, מחליטים פתאום השניים שבעצם אין להם שום דבר אחד נגד השני, מבקשים להתפייס ופונים ללכת הביתה.
"עכשיו לא", עוצרים בעדם השוטרים, אחד אפו זב דם, אחד חבורה פורחת לו במצחו, "עכשיו יש לכם עסק איתנו".
המהומה, שבאה כדי למלט אחת, הביאה למעצרם של שניים. הם נעצרו תחילה לא בשל חלקם בהברחה, אלא בשל חלקם בהפרעת הסדר במקום ציבורי. בריחתי עדיין לא נתגלתה. אבל כששית נג’ימה, חזרה לבסוף אל דלת המקלחת והאיצה בי לגמור כבר, ולא ענו לה משם אלא קולות המים – או אז צפרו הצופרים בבית החולים, נזעקה האזעקה בעיר, והמהומה שעוררו הכפריים התמימים בשעת הביקור, כבר עוררה את דעתם של הבריטים להחשיד את השניים בעזרה.
הם נחקרו, הם עונו – ולא גילו. רק טענו כי לא היו דברים מעולם, לא מכירים גאולה כהן, לא יודעים ג'מעת שטרן, יודעים רק סלמה שתחיה...

הם ישבו חבושים בבית הכלא חודשים רבים, ואליהם נצטרף שבועות אחדים אחר כך גם יוסף אבו-גוש, שאחרי שהצליח לחמוק מבית החולים, הוסגר לידי הבריטים על ידי המכר היהודי הראשון שאצלו ביקש מחסה. אלחנן, שהיה ידוע בקשריו עם הכפר, נעצר לימים אחדים, ומחוסר הוכחות שוחרר.







Home About Advertisement Submitting Content Terms of Use Privacy Policy Report an error Contact מפת אתר


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל