גולה בארצו-מטייבה לכנסת

בעת האחרונה אנו עדים שוב למחלוקת רבת השנים בין ישראל לפלסטינים שהפכה להיות אלימה, קשה ומתעצמת מיום ליום. וליד צאדק, ח"כ וסגן שר לשעבר, תושב טייבה, קרוע בתוך עצמו. זהותו כפולה-"הערבי-ישראלי". הדילמות בהן הוא נמצא וניסה לפתור, חשף בספר שכתב "גולה בארצו-מטייבה לכנסת". איש אמיץ שאינו פוחד לומר את אשר על ליבו בתקופה של 'אין תקווה'.

"חייב להימצא פתרון. גורל שני העמים הוא גורל אחד. אנחנו תאומי סיאם. אם נחיה נחיה ביחד, ואם נמות חס וחלילה, אז נמות ביחד" את הדברים אומר וליד צאדק (77) ח"כ וסגן שר לשעבר מטעם מפלגות יהודיות ציוניות (שלי, מפ"ם, מרץ), בספרו שיצא לאור לא מכבר.
לא לעתים קרובות נכתבים דברים על ידי כותבים ערביים בעברית, המכוונים לקהל יעד מסוים מאד. בספרו משתף צאדק את קוראיו היהודים על התלבטותו בזהותו האמתית. האם הוא "פלסטיני נושא אזרחות ישראלית", "ערבי 48", "ערבי ישראלי" או "ערבי פלסטיני". הספר הוא דיוקן של המחבר הלוקח על עצמו להיות מתווך ומשכין שלום בין שני העמים אך משימתו לא צולחת.
התוודעתי לצאדק במפגשי פורום מאג'אדי הנערכים בכפר סבא, במסעדת מאג'די אשר בבעלות ערבית. במפגשים אלו מגיעים אישים מרחבי הארץ ונושאים דברים במגוון נושאים החל בפוליטיקה, משפט, אקטואליה ועד למדע, ספרות תרבות ועוד. הפורום מונה מאות חברים ומייצר פלטפורמה לשיח ענייני ותרבותי בין חילונים לדתיים, בין יהודים לערבים בין אנשי ימין לאנשי שמאל וכו'. צאדק נוכח כמעט בכל מפגש ומשמש כאחד הדעתנים המובילים מבין משתתפיו. לא יקרה פעם שלא יישא דברים כתגובה או בקרת לדברים הנאמרים במפגש.
"השתתפותי במפגשים החלה לאחר שסגן ראש עיריית כפר סבא, ישראל מילוא איש מפלגת מר"צ, מייסד הפורום שיש לי היכרות איתו מהימים בהם הייתי חבר המפלגה, הזמין אותי לאחד המפגשים. אני כחיה פוליטית נשאבתי למפגשים אלו ומאז קרוב לחמש שנים שהנני מבקר קבוע בפורומים אלו".
שיחתי עם צאדק מתקיימת, איך לא, במסעדת מאג'די. הוא איש גבוה ומרשים. בגדיו מחויטים. את שפתו העליונה מעטר שפם המקנה לו חזות של אפנדי. השפה העברית שגורה בפיו היטב אם כי לפעמים הוא מתקשה למצוא את המילה הנכונה.

כיום צאדק אינו עוסק יותר בפוליטיקה. זנח אותה כליל. הוא מעסיק את עצמו בהתנדבות בקופת החולים בעירו טייבה ובפעילות ספורטיבית בקנטרי קלאב של כפר סבא. לצאדק 6 ילדים ו-17 נכדים. "לצערי עם חלק מנכדיי איני נפגש לעיתים קרובות מאחר וארבעה מילדיי פזורים ברחבי העולם: ארה"ב,בלגיה, אוסטריה והולנד. כשהם מגיעים לחופשות בארץ ההמולה והשמחה חוגגות בביתי"
כבר מגיל צעיר הנושא הפלסטיני בער בעצמותיו. הוא זוכר היטב את המאורעות בארץ ישראל טרם מלחמת השחרור, או כפי שמכנים אותה ערבי ישראל "מלחמת 48", את הפקעת הקרקעות ע"י המדינה, את הממשל הצבאי בכפרי המשולש, והטבח בכפר קאסם.
כותב צאדק בספרו: "ברור שמצבי היה טוב מזה של חבריי שגורשו או ברחו ונותרו מעבר לגדה המערבית, ב"שטחים", ובשאר מדינות ערב. לי ולחבריי לפחות ניתנה "הפריבילגיה" של אזרחות ישראלית, ובכול זאת בפריבילגיה הזו נטמן מוקש נוסף. הדילמה החריפה בין נאמנות למדינה בה אנו חיים מצד אחד, והנאמנות לעם שלנו, מצד שני. בגוף היינו אזרחים במדינת ישראל, אבל בנפש, בלב, פעפעו הרוח והכאב הפלסטינים".
צאדק שהתייתם בגיל ארבע מאביו, שהיה מנכבדי טייבה, חווה ילדות רגילה של ילד בכפר ערבי, עם כל ההשלכות של האירועים המתרחשים טרם קום המדינה ולאחריה. הוא ושבעת אחיו זוכים להשכלה רחבה ולימודים גבוהים. חלקם עוקרים למדינות מעבר לים, ואילו צאדק בעל תואר שני בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית והכשרה משפטית בוחר להישאר "בבית".
במקביל ללימודיו באוניברסיטה משמש צאדק כמורה לערבית בקיבוץ גן שמואל המזוהה עם השמאל הישראלי ומתחילה להתבשל אצלו התחושה כי עליו לפעול בנושא הפלסטיני ובמקביל, בנושא הפנים ערבי בישראל. הוא מאמין כי בעשייה פוליטית יתחיל להזיז דברים ויהפוך מחשבות למציאות.
"מכל המסגרות הפוליטיות שהכרתי, מפ"ם נתפסה בעיניי כגוף המתאים ביותר להשקפותיי. לתומי חשבתי אז כי אוכל לפעול נגד העוולות כלפי הערבים במדינת ישראל".
צאדק הופך להיות פעיל פוליטי במחנה השמאל ולימים הוא נבחר לכנסת התשיעית מטעם סיעת של"י (1981) וברבות הזמן לכנסת השלוש עשר והארבע עשר (1992-1999) מטעם מפלגת מר"צ.
"לנגד עיניי עמד דבר אחד: כיצד אני משפר את המצב הנוכחי של הפרט ופועל לקראת עתיד טוב יותר".

נוכחותו כחבר כנסת במליאה לוותה בהמון רעש. הוא היה מבין המובילים בקריאות ביניים פרובוקטיביות. באחת הפעמים בעת נאומו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין ז"ל הוא צעק והשתולל עד כדי הוצאתו בכוח מאולם המליאה ע"י סדרנים.
צאדק פעל כחבר כנסת תחת שלושה ראשי ממשלה. "התקופה עם בגין מההיבט הפוליטי הייתה רעה מאד. אבל מההיבט האנושי והדמוקרטי הוא היה אדם גדול. הוא עשה דברים גדולים לטובת מדינת ישראל. אגב, גם בנו, חבר הכנסת לשעבר, בני בגין איש דגול שלמרות שהפרידה בניינו תהום פוליטית עמוקה הוא היה רגיש לבעיותיהם של אזרחי המגזר הערבי".
את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל צאדק זוכר במיוחד. הוא שירת בממשלתו כסגן שר החקלאות. "אהבתי את רבין מאד. הצטערתי רבות על הירצחו. זה היה רצח "השלום", דבר שעד היום אני מאמין בו שצריך להתקיים בין שני העמים. הוא התייחס אלי בצורה יוצאת דופן. שלא מטבעו. הוא היה איש מופנם שלא הביע רגשות. היו מגיעים אלי מקורביו ומספרים לי על חיבתו הגדולה אלי והדברים החמים שמספר אודותיי. לא היה מסע לארץ ערבית שלא צרף אותי למשלחתו. מעבר לכך אני רוצה לציין דבר שמי שאינו משתייך למגזר המיעוטים לא יבין אותו, עד כמה רבין האמין בי. אנו סיעת מר"צ היינו מדי תקופה נפגשים עם רבין על מנת לקבל דיווח בענייני מדינה וביטחון. הוא היה מדבר בנוכחותי חופשי חופשי חופשי! הוא חשף סודות כמוסים שממש הביכו אותי ומאידך הדבר עשה רושם חזק על הנוכחים שערבי שומע סודות צבאיים." על ראש ממשלת ישראל הנוכחי בנימין נתניהו אין לצאדק מילים טובות לומר. "נתניהו הולך ו'משתפר' מבחינה שלילית. בעבר הוא עוד עשה דברים חיובים כמו הסכם חברון, אבל היום מה שמנחה אותו זה רק ההישרדות הפוליטית על חשבון ערכים לאומיים. ישראל ראויה למנהיג טוב יותר".
צאדק סבל מקיתונות של בוז מצד המגזר הערבי על כי הוא חבר למפלגה ציונית. "לא אתכחש כי סבלתי מביקורת קשה מצד חברי כנסת ערביים שייצגו מפלגות ערביות. הסברתי להם כי אני לא בעד הציונות או בעד היהודים. מה שמנחה אותי זו המפלגה שאני מבקש לחזק אותה בגלל המצע שלה. אני מאמין בדו קיום ערבי-יהודי. עצם היותי חבר במפלגת מר"צ שופרו המון דברים שהיו חשובים למגזר הערבי. זה היה סתם ניגוח מצד אותם מבקרים מהמגזר הערבי. הזהות שלי אינה ציונית. אני פלסטיני ערבי לאומי".

בעת פעילותו כאיש פוליטי נפגש צאדק עם אישים ערבים רבים כמו ערפאת, אבו מאזן, אבו איאד ועוד, כדי לקדם את השלום בין שני העמים. הוא נחשב בעיניהם כמומחה המבין את "השפה" וה"טמפרמנט" היהודי כמי שחבר במפלגה יהודית ציונית.
בשלב מסוים הבין צאדק כי להיות חבר כנסת ערבי זה רק תואר שאין בו ממש. "עם היד על הלב, מניסיוני המצטבר כחבר כנסת, הישגיי, כמו גם של חברי הכנסת הערביים האחרים שאפו לאפס. אגב, התופעה נמשכת עד היום. הצעות חוק שמציעים חברי כנסת ערביים לא עוברים אפילו קריאה ראשונה. שאפתי להיות בעשייה כלומר חבר ממשלה". ואכן ההזדמנות ניתנה לצאדק כאשר רבין הקים את ממשלתו יחד עם מר"צ.
"הציעו למפלגתי סגן שר ואני נבחרתי למלא את התפקיד. מאד רציתי להיות סגן שר הפנים על מנת שאוכל להשפיע על מדיניות הרשויות הערביות, אך נרמז לי כי אריה דרעי שהיה שר הפנים ייצר את צעדיי באופן כזה שייקח את כל הקרדיטים לעצמו. ויתרתי, והחלטתי שאמלא תפקיד סגן שר החקלאות שיש בו המון עשייה למען ערביי ישראל".
אחד הפרויקטים אותם דחף צאדק בכל הכוח בתפקידו כסגן שר החקלאות הוא הפיכת עמק בית נטופה מקרקע מוצפת מים שאינה ניתנת לעיבוד, ל'מרבד קסמים' חרוש תלמים, וצבעוני. "פחות משנה לאחר תחילת הפרויקט נרצח רבין, והחלטות ממשלתיות רבות הוקפאו, ובניהן גם 'פרויקט בעל חשיבות משנית' כמו ניקוז המים מעמק בית נטופה".
בעת היותו סגן שר החקלאות יזם צאדק פגישה עם אסד, נשיא סוריה. הוא ביקש את רשותו של רבין. "פניתי אליו וסיפרתי לו כי ישנה אפשרות לפגישה ביני לבין אסד. רבין לא ענה מיד. לקח שאכטה מסיגרית הקנט שלו, שטף את העשן בלגימה מכוס הבירה ואמר כי זו תהיה המתנה הכי טובה עבורו שיוכל לקבל באם אסע ואדבר איתו. מאד התרגשתי שהסכים כי אהיה שליחו". בסופו של דבר הפגישה לא יצאה לפועל.
הוא מוקיע בכל מכל את התנהלותה של חברת הכנסת חנין זועבי שיצאה בהכרזות כי רצח שלושת הנערים בשנה שעברה, מגוש עציון, לא היה מעשה טרוריסטי כפי שהוא מוקיע את הימין הקיצוני היהודי. "יש התמרמרות רבה בקרב המגזר הערבי שהיא חצתה קווים אדומים. כמו שאנו מוקיעים ציבור קיצוני במגזר היהודי, אני חושב שאנו חייבים להוקיע את מעשיה כי זה לא משרת את האינטרסים הערבים כפי שזה לא משרת את המעשים הקיצונים של היהודים. אני קורא למפלגות היהודיות לשתף יותר ערביים במפלגותיהם כי הם חייבים להיות מעורים בחיי המדינה ויהוו משקל נגד הימין הקיצוני".
בשלב מסוים בחייו, כשסיים את הקדנציה הראשונה שלו כחבר כנסת, נדחף צאדק לפוליטיקה מקומית בכפרו ע"י החמולה המשפחתית, והורץ לראשות המועצה. מתוך 11 חברי מועצה רשימתו זכתה ל-5 מנדטים. כאיש שוחר אחדות ניסה צאדק להקים קואליציה מקיר אל קיר על מנת לייצר הרמוניה והסכמות בין משפחות יריבות בכפר. הוא לא צלח. נשאר באופוזיציה. "לימים קיללתי את היום שהסכמתי להיות נבחר ציבור מקומי. האכזבה הייתה קשה. החזון להקים קואליציה מקיר אל קיר כשלה והגשתי את התפטרותי".
צאדק לא יכול היה להישאר ללא פעילות ציבורית. "חודשים מספר לאחר שפרשתי מחבורתי במועצת טייבה פנה אלי דוד שחם שהיה סופר ועורך כתבי עת וביקש ממני שאצטרף אליו להקמת "המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון". המטרה הייתה לקיים פעילויות בין יהודים לערבים. הקמנו גוף בשם "המועצה לחינוך לשלום בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל". המטרה האמיתית הייתה לקיים מפגשים בין יהודים לפלסטינים. בעת הדיונים הייתי מפוצל בתחושותיי. מצד אחד נגלה לעיני הצד הפלסטיני עם כל מועקותיו, ומאידך הצד הישראלי. הרגשתי שאני שייך לשני הצדדים וגם לא שייך אליהם. הפכתי לכעין משקיף. אך לא יכולתי להישאר ניטראלי. בתוכי הייתי מעורב עמוק בסבך הרגשות הלאומניים, הגלותיים, הפוליטיים והאנושיים".
באותם שנים, שנות ה-80 וה-90, נפגש צאדק אין סוף פעמים במפגשים סודיים עם מנהיגים פלסטינים. רק עם יאסר ערפאת הוא נפגש 13 פעמים בטוניסיה, כאשר המטרה הייתה לנצל את ניסיונו כערבי ישראלי בתווך בין היהודים לפלסטינים.
"מהי תחושתך כיום," אני שואל את צאדק "לאור ההתדרדרות במצב בין היהודים לפלסטינים?" משיב צאדק: "הימין היהודי מתחזק, ועמו הפחד והייאוש של ערבי ישראל והפלסטינים. זה קרוב ל-15 שנים שאיני חבר כנסת, ואין גוש שמאל רציני היכול להוביל מהלכים לקירוב בין היהודים לפלסטינים. הספר שכתבתי הוא מסר ליהודים. 'תבינו ותרגישו את הרגשות של הצד מנגד'. שיהיה ברור. נלחם אחד בשני, נהרוג אחד את השני אבל בסופו של יום נגיע מתי שהוא להסדר אז למה לא עכשיו?!".




אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל