היסטוריה של יפו – סמוך לקום המדינה והתקופה החדשה

ג'יאקו ונטורה, מחבר הספר "גבעת עליה" חי בימי יפו הראשונים, הוא מדריך טיולים שמספר על פינות קטנות בהיסטוריה של יפו

תקופת הבחירות בה אנו נתונים למתקפת עסקני ציבור, מזכירה לי את העסקנים בעידן תקופת התמימות, סמוך להקמת המדינה. אז ניסו מנהלי העלייה לעשות עלינו רושם, להרגיע אותנו ולשכנע אותנו להסתגל למצב. היה זה בפרבר היפואי העתיק והיוקרתי, ששכן לצד שכונת ג'יאבאליה, שם שכנו רוב עשירי יפו, עד לפני מלחמת השחרור.


אחרי כל סדרת הנאומים וההבטחות נעלמים השליחים ושכונת ג'אבאליה נדחקת וננטשת לאנחות, ושוקעת באשליות, לצד חוף הים היפואי. בשכונת העולים המוני עולים נאלצים להתגורר יחדיו, לצד אוכלוסייה עוינת . היו אלה יהודים מהגרים, הרוקמים חלומות ציוניים אבודים, בצד שכונת היוקרה הערבית. הם חיו בצילו של בנין מפואר, ארמון דו קומתי, עטור קשתות, בסגנון ערבסקות, הצבוע ירוק עז. הבניין הזדקר והתנשא לו כאובליסק, במרכזה של השכונה הישנונית. מן הסתם זכה הבניין לכינוי "הבית הירוק". הבניין הפך לסמל השכונה, הוא היה בולט בצורתו, על 20 חדריו, הנושקים לרצפת בטון מקושטת באריחים צבעוניים. עם הזמן הפך הבניין סמל למעמד העשירים כאן, אך בעליו היה בין נמלטי העיר הראשונים, שעזב ללבנון. היה זה ביתו של שייח בן עלי, הגביר העשיר, שהחזיק בארמונו יותר מעשר נשים וכשלושה תריסרי ילדים. אלו מילאו את האחוזה בשאון ורעש. ש'ייח עלי היה עתיר ממון ועסק ביבוא בדים. בנוסף החזיק עלי גם מספר לא מבוטל של קרקעות באזור אבו כביר.



אביו, חאפז אבו עלי, היה נצר למשפחה מכובדת, שמוצאה בסוריה. בין יתר תפקידיו שימש עד 1908 כראש העיר של יפו, לצד חסן בק, המושל העריץ והאכזר, שהתעלל בתושבי המקום. כל אצולת הממון במחוז יפו התגוררה בגן העדן הקטן הזה, לצד משרתיה. היא ניהלה את חייה הרחק משאון העסקים והשווקים, אל מול חוף הים הרוגע . היו אלו משפחות וחמולות ידועות: משפחת חורי. משפחת דגאני, מבעלי בית החולים, וחמולת עבד ראבו, על מעונה המפואר, עם החלונות המסוגננים. היא התנהלה לפי ההיררכיה המוסלמית, כשבקומות העליונות התגוררו כל נשות החמולה, שהוסתרה הרחק מעין האדם. המלומד הערבי הידוע בשנאתו ליהודים, היה בין הנמלטים הראשונים ועד היום הוא חבר בוועד הארגון לשחרור פלסטין.

השלטון הבריטי
התמוטטות השלטון העותומני, וכניסת הצבא הבריטי לתחומי העיר, לא הביאה לשינוי גדול .האנגלים למודי הניסיון, נתקלו בעם הערבי, שרצה לפרוע ביהודים בלי התערבות חיצונית. פורעים אלו מצאו את עצמם נאסרים ונשלחים אף לגרדום עם אנשי המחתרות היהודים. האנגלים, במטרה להרתיע את המקומיים, בנו את רוב מטות המשטרה והבולשת, cid, ברחוב אחד ארוך ושולט, רחוב יפת. ברחוב זה נמצאו לא פחות מעשרים בתי תפילה וכנסיות נוצריות, שהתאימו להם ולתרבותם. מנגד, בקצה הרחוב, בנו מחנה הסגר למחלות מדבקות ולידו בנו בית חולים ממשלתי ( דונולו). בפאתי השכונה הוצבה לה יחידת שריון בריטי, שאמורה הייתה להתערב במקרה חרום. היו אלה טנקי הבריטים שכמעט גרמו למפלה של היהודים בקרב של לוחמי אצ"ל. אלו נאלצו להילחם גם נגד האנגלים שהתערבו ונכנסו לקרב. ביפו שלפני המלחמה גרו כתשעים אלף תושבים. העיר נחשבה לעיר הערבית הגדולה בארץ. אבל לאחר המלחמה נותרו בה כארבעת אלפים תושבים בלבד. הקרבות ביפו היו קשים והלחימה הייתה מבית לבית. רוב הלוחמים נהרגו מאש הטנקים הבריטיים.



הבריחה הגדולה

בין לבין, פחד רב נפל על התושבים הערבים, שהחלו לנטוש בחופזה ולמלט עצמם מפני היהודים, שכבשו את העיר. על זה כתב בן גוריון בזיכרונותיו " "לעולם לא הייתי מאמין שהערבים יוותרו כל כך בקלות על יפו", אכן גם זאת אמת היסטורית שמן הראוי לזכור...
עבורי הפך המרכז הרפואי, דונולו, שנוא, כשנודע שלכאן הובאה גופתו של יאיר שטרן, לאחר שנרצח עי" איש משטרה בריטי. עדויות רבות הגיעו על הנעשה בתוך בית החולים, מפי כוחות עזר שעבדו שם. אלו סיפרו על אכזריותם של הרופאים האנגלים, שמנעו טיפול מאנשי המחתרות שהגיעו אליהם. הם הושארו ללא טיפול על האלונקות, מדממים למוות עד צאת נשמתם. לעיתים הוכנסו, בעודם פצועים, לחדר המתים והושארו שם. אכן הייתה זו שכונה שדרמות לצד סיפורי מורשת התרחשו שם.



כחודש ימים לאחר שוך הקרבות ביפו, הופכת העיר לאיי חורבות ממש. אבל לא כול בתי העיר נפגעים ונהרסים ובתים רבים ואף מפוארים נשארים על תילם ריקים ונטושים. כבר באוגוסט 1948 מאכלסים יחידות צבאיות בניינים רבים כאלה, אשר הופכים למתחמים צבאים לכל דבר. כדוגמא מתחם תחנת הרכבת, מתחם תחנות השידור של גלי צהל, פיקוד הנח"ל ועוד.
בנייני הבולשת הבריטית הופכים למשרדים ואף לבתי הספר ( אגב זו הסיבה שהם ניצלו מהרס). עוד בטרם קמה המנהלת העירונית פולשים הרבה אנשי צבא ובעיקר קצינים, לבתים הנטושים ומתגוררים בהם, ללא כל אישור. דוגמא כואבת אנו רואים עם הפלישה של "הזקן", יצחק שדה, שנכנס לשטח הכי נחשק, על ראש המצוק היפה הנושק לים, שם ממשיך בנו להתגורר עד עצם היום הזה... הזמן הרב עושה את שלו, והנכס האמור, הופך לחוקי בגלל החזקה מכוח החוק.


בתחילת שנת 1949 מוקם ביפו גוף האחראי על הרכוש הנטוש, שנקרא "מינהל יפו". בתחילת שנות החמישים המדינה בונה לעולים שיכונים, כשרוב תושבי יפו הענייה והמוזנחת עוברת אליה בהדרגה. (תקופת סאלח שבתי). יש לציין שאחוז גבוה מנכסי העיר משויכים לכנסיות הרבות, המחזיקים בנכסים זה מאות שנים. מאידך, מצוקת הדיור שנוצרת בארץ, מאלצת מכוח החוק הממשלתי, להשכיר נכסיהם במחיר סמלי. מדובר בעיקר ברובעים וחנויות סביב כיכר השעון ביפו. בעיות חוקתיות רבות נוצרו, במיוחד עם בעלי הבתים המוגנים ( דמי-מפתח) המשלמים עדיין סכומים זעירים, בגלל החוק המנדטורי, שעל פיו אנו פועלים .


מצוקת הדיור שהגיעה למבוי סתום, נפתרה בשעה שהוחלט להוציא למכירה נכסי נפקדים. זכות הראשונים ניתנה לבעלי הבתים הקשישים, ששוכנעו עי" גורמים בעלי ממון, שזיהו את הפוטנציאל לעשות כסף על גבם. כך פונו אותם זקנים בתרמית מבתיהם ובעזרת תרגילים מתוחכמים, הנכסים הועברו אל בעלי ממון והשפעה. לזה אני קורא. כוח " המאפיה", שפועלת עדיין ומזהה נכסים רבים ביפו. הביקוש העצום גורם לעליית מחירים מטורפת והיום הנכסים הכי יקרים נמצאים ביפו.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל