חסמבה ביהוד – מסע בהיסטוריה של יהוד

לא מעט מקומיים, מרימים גבה בכול פעם שמטיילים זרים, חובבי היסטוריה, מגיעים למקום בקבוצות ומתעכבים אל מול לוח הזיכרון שבמקום. מובע בו, סיפור התאבדותן של שתי לוחמות אצ"ל, שקפצו מהמגדל הגבוה של המסגד.

למען האמת לא הייתי חותם שלמישהו כאן, בעיירה היהודית הקטנה, שעל הדרך לשדה התעופה הלאומי, יהיה אכפת מההיסטוריה. למעט מוזיאון וספריה, דומה שאין העיר מתעסקת כלל בנושא, דומה שיהוד, אין לה כל ייחוד...
אבל עיר ואמונה לה, או שמא אגדה. (ראה בהמשך על פרשת הקבר הקדוש)
כל מה שהעירייה עשתה למען ההיסטוריה, זה להזכיר מעשה גבורה של חיילות אצ"ל, בתמונה גדולה, שרב בה הנסתר על הגלוי. זהו לוח זיכרון מנחושת, על אחת מקירות המסגד, הקיים בחצר בניין העירייה. הדבר מעורר יותר סימני שאלה, מאשר מספר היסטוריה.
לא מעט מקומיים, מרימים גבה בכול פעם שמטיילים זרים, חובבי היסטוריה, מגיעים למקום בקבוצות ומתעכבים אל מול לוח הזיכרון שבמקום. מובע בו, סיפור התאבדותן של שתי לוחמות אצ"ל, שקפצו מהמגדל הגבוה של המסגד. (ראה בהמשך הכתבה).


פה ושם רואים את דגלי הלאום המתנוססים בין הסמטאות בגאווה, כאילו זה עתה הסתיימה מלחמת השחרור. גם מספר שרידי מבנים עתיקים, שעוד מעט ייעלמו מהנוף, רק מוסיפים נופך לתפאורה ההיסטורית. אנשים פטריוטים גרים כאן, הגאים כנראה בכינוי שנתנו להם הערבים: אל-יהודיה (עבסיה)... רואים זאת גם בסטטיסטיקה הארצית, על אחוז הגיוס הגבוה כאן.


אני חוזר בזיכרוני אל יהוד, באחד הערבים של קיץ 1990. מזג האוויר חמים ונעים. נעצרתי עם רכבי מול מחסום משטרתי, שהפנה שרירותית את נתיב הנסיעה לכיוון אחר. המראה ברקע נראה כלקוח מתוך חזיון תעתועים: במרכז הכביש שנחסם, עמדה מחלקת חיילים מזוינים. אלו נראו עושים מאמץ לפרוק אל כביש האספלט, דחפור ענק צבאי, מעל גבי משאית גדולה. כל זה נעשה תוך כדי צעקות מצד החיילים, שעמדו בשולי הכביש. אט-אט החלו להגיע למקום צלמים ותקשורת, לצד השכנים המודאגים, שניסו לשווא לדלות מידע מהחיילים לגבי המתרחש. אלו מילאו את הדרך המרכזית בעיירה המנמנמת, שהתעוררה לחיים.
לי זה הזכיר נשכחות והחזיר אותי אל השרות הסדיר בשטחים הכבושים. אז הבאנו את אותם כלים לשטחים שכבשנו, אחרי שפוצצנו את בתי המחבלים ושטחנו בעזרתם את הקרקע. ברם החשש כאן, להבדיל, שמא יתפתח קרב בין יהודים ליהודים בעיר יהוד ולא בשטחים. בדאגה רבה הקשיבו כולם למוצא פיו של מנהיג המרד כאן, ששמו הרב עוזי משולם. הייתה זאת דמות מאיימת, שמזה שנה מתריע ומבקש מהממשלה שתבדוק את נושא ילדי תימן הנעלמים. אלו שלטענתו נחטפו בעודם פגים מבתי החולים, עם עלייתם ארצה. עתה, כעבור שנה של מאבק, הפרשה התפוצצה, כשהאיש סוחף אחריו עשרות מאמינים מזוקנים וקנאים, שעמדו מאחורי בריקדות ושקי חול, עם נשקים שלופים לעבר הכוח הצבאי, שעמד כל רגע להסתער עליהם.
אין ספק שהיה זה מחזה סוריאליסטי ומוזר, בסתם ליל קיץ של 1990. היום הייתי קורא לזה מחזה סורי... העימות הצבאי הפך בלתי נמנע, כשחייל גולני נהרג מאש אנשי הרב, שפתחו באש מתוך המתחם המבוצר. לא מעט פרשיות דרמטיות אירעו כאן, בישוב הישנוני. לפני שתי עשורים נחטף כאן ילד מבית הספר, על רקע פלילי. הסתבר שאביו של הילד היה חלק מכנופיית שודדים וגנבים, שפעלו בשדה התעופה. במקרה אחר, כעבור זמן מה, נחטף לא רחוק מכאן (בסביון), ילד בן שמונה, על רקע דרישת כופר. אלא שאז הנער נמצא מת בחנק, בתא המטען של החוטף. מאז הפך הרוצח השפל לצייר הבית של חומות כלא איילון רמלה, רחמנא ליצלן...


למעשה יהוד נזכרת במקורות ובספר יהושע כעיירה השוכנת בנחלת דן. עד שנת 48 התגוררו כאן ערבים, המשתייכים לפלג העבסי, שהובאו לכאן ע"י הממלוכים, בשלהי המאה 13. הם היו לבושים בגאלביה לבנה ולראשם טורבן מגולגל, ולא כפייה ועקל, כמנהג המוסלמים הארץ ישראל. יהוד ידועה הייתה ביצור העביות, ששמם יצא למרחוק (סוג שכמיה מסורתית), שנשות הכפר סרגו. באחד האזכורים מצוין שגם הברון רוטשילד, בדרכו לירושלים, ערך כאן קניות.
יהוד נכבשה שלוש פעמים ועברה מיד ליד. הקרב על הכפר היה קשה, מאחר ובפאתי יהוד ניצבה מחלקת ליגיונרים משוריינת, שנתרמה ע"י המופתי. זה חשש ממחטף של היהודים, שישתלטו על הכפר. באחד מהנסיגות שאחרי תקיפת כוחות אצ"ל את העיירה, נשכחו שתי לוחמות, שעמדו בתצפית בראש מגדל המסגד. בראות הלוחמות, שהחיילים נעלמו מהשטח, ומאות כפריים זועמים, שצרו על המסגד, מאיימים לעשות בהן שפטים, הן החליטו לקפוץ מראש המגדל אל מותן, ומלבד שלא יפלו לידי אנשי הכפר המרצחים. מעשה גבורתן מוזכר בלוח הברזל שהוצב בבניין העירייה. גם אחרי קום המדינה, הישוב סבל מידי המחבלים (פדאיונים) שגנבו ורצחו יהודים לאורך הישובים הקרובים לגבול.
באחד הלילות נזרק רימון לתוך בית ביהוד, שכתוצאה ממנו נהרגה אם ושני ילדיה. בעקבות האירוע הקשה, המדינה סערה. ההתקפה הרצחנית הביאה לפעולה צבאית ונודעה בשם פעולת קיביה, על שם הכפר הערבי שעקבות הרוצחים הובילו אליו. יחידה 101, בראשותו של אריק שרון, יצאה למסע נקם שבו נהרגו 60 כפריים ונהרס חצי כפר. כמובן שהעולם הגיב בזעזוע עמוק.


הקבר הקדוש

המתיישבים הראשונים של יהוד, שהגיעו בשנת 1882, היו פליטים מפתח תקווה, שברחו בעקבות מחלת הקדחת שהתפשטה במקום. הם התקבצו במספר בתים בודדים ומצודת, שהוקמה בינות לפרדסים. היום המקום נקרא סביון. והנה תוך כדי קביעת נוהלי חיים בשכונה הקטנה, נתגלה לא רחוק משם, מבנה קבר שייח, שהופך לסלע מחלוקת לגבי הזיהוי ושייכותו. הויכוח הגדול הסתיים לבסוף והוחלט שהקבר "יהודי הוא". נמצאו עדויות שהשוכן בו הוא לא פחות מאשר בנו של יעקב אבינו, בן ללאה, ושמו "יהודה בן ישראל ". גם הסימנים שעל הקבר, האופייניים לקבר ערבי, כגון הכיפה וה"מחראב", גומחת קבורה מוסלמית, הפונה לכיוון מכה, לא עזרו לשנות את ההחלטה על ה"הקדוש" היהודי השוכב לו שם בשקט. הכול עניין של אמונה, שעוברת מדור לדור בהיסטוריה, שהרי גם רחל אימנו קבורה בירושלים, ולא בדרך אפרתה...
והנה חולפות להן עוד 100 שנים ובעמק החולה מתגלה עוד קבר, עליו רשום במפורש השם "יהודה בן ישראל". הדבר מחולל בלבול רב, ומטיל ספק במיתוס והאגדה המסתורית, שנוצרה לפני 100 שנים. כל זה מזכיר מעט מסיפורי חסמבה... ביהוד אין מוזיאון לתולדות הישוב, כבר הזכרנו זאת, אבל כן קיים שם פרלמנט של זקני הישוב. יושבים בו, במדרחוב העיר, יועצים ונכבדים ובראשם "הקברן המיתולוגי", של חברת קדישא המקומית. הוא אוהב לחפור גם בהיסטוריה של יהוד. ככה הוא עונה ברוגז בכול פעם כשנשאל לגבי סוד הקבר המסתורי. הוא שולל בזלזול ומטיל בספק את קיומו. אנשים כמוהו המציאו כנראה את הפתגם: "כאן קבור הכלב"... לגביו אין ספק שזו אגדה דמיונית, שמסעירה בטלטלה עיירה שלמה, באנקדוטה קפקאית, נוסח חכמי חלם. יש כאן הרבה שאלות לא פתורות, למשל כיצד מתחלקת נשמה אחת לכמה קברים... כוחו של מיתוס, אשרי המאמין.
לא לחינם אמרו שהעתיד לא ידוע, את ההווה אי אפשר לשנות, וכל שנשאר זה לטפל בהיסטוריה שלנו...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל