הרומן שלי (או מוטב לומר פיליטון) עם קישון

מאז כתבתי לו עוד כמה וכמה מכתבים, והצלחתי ליצור מן רכבת דואר ביני לבינו, של חליפת מכתבים (הוא ענה לי בכחמש גלויות) בהם שטחתי את גודל הערצתי ואהבתי אליו – אפשר לומר שמכתבי נישאו על גבי גלי ההערצה וההתלהבות שלי.

זה היה בשנות השבעים המוקדמות. בזמן לימודיי עסקתי בסופי שבוע בשמירה והפעם הוצבתי במשרד הדואר שברחוב יהודה הלוי בת"א. שני דברים מצאתי שם, שהיו נדירים: ספר טלפונים של תל אביב ומכשיר טלפון זמין... פתאום צץ לי הרעיון לנסות לחפש את האיש שהכי הערצתי מאז ימי נערותי: אפרים קישון. להפתעתי הרבה מצאתי את שמו בקלות בספר והתקשרתי אליו. כשענה לי, בקולו המיוחד, אחזה אותי התרגשות עצומה ובהתלהבות שאלתי אותו אם אני יכול לשלוח לו סיפור הומוריסטי שלי. הוא ענה (להפתעתי!) מיד בחיוב ואף נתן לי את הכתובת שלו. כשסגרתי את המכשיר הייתי כל כך נרגש, שהשומר שהיה אתי שאל עם מי דברתי. כשספרתי לו אמר שסופרים רק מחכים שיתקשרו אליהם. קשה היה לו להבין שהאיש הוא פשוט אליל בשבילי. בהזדמנות אחרת, שומר אחר, אמר לי כשגיליתי את מושאי הערצתי: "תביא לי מנהל בנק!"...
הכול התחיל עוד באילת, לשם עליתי מרומניה, בשנת 1963 או 62, כשעוד הייתי שקוע בספרי "הבלשים הצעירים", "החמישיה הסודית", "תוכידס" ועוד. סיפורי הומור קראתי בחוברת רומנית בשם "סליחה", שיצאה באותם ימים, וגם בקטעים מתוך שבועון "רוויסטה מיה", הרומני. הכרתי בדיחות רבות, ובתוך חבורת הנערים, העולים חדשים, הרבינו לספר אחד לשני בדיחות. מאוד אהבתי את התחום הזה, וגם סרטי הקומיקאי ג'ירי לואיס, שהוקרנו באותם ימים, הפכו בשבילי למקור של אושר ושמחה. שבת אחת, האזנתי ברדיו לתוכנית הפופולארית "טובים השניים" שעסקה באפרים קישון. לא הכרתי לא את האיש ולא את ספריו. אבל בתוכנית שובצו קטעי הקראה והמחזה מהסיפורים שלו (למשל שמוליק סגל, הוציא תקליט בו הקריא מסיפורי קישון, שהפך פופולרי מאוד). הקטעים היו מצחיקים מאוד מאוד. נצמדתי למקלט הרדיו ושמעתי את המנחה מורה למתמודדים לאתגר את אפרים קישון ולשאול אותו שאלות על ספריו. למרבה הפלא קישון לא ידע לענות על מספר שאלות, דבר שהיה מצחיק כשלעצמו... למחרת רצתי לחנות הספרים באילת ורכשתי את הספר שלו שהיה מוצב בחלון הראווה: "באחד האמשים".
כתיבתו של קישון הקסימה אותי, ממש הייתי שבוי בסגנון המיוחד שלו, עולם שלם התגלה בפני וקראתי את סיפוריו בשקיקה רבה. לימים, כשרכשתי עוד ועוד מספריו (ואמי כבר ידעה שכשאני אומר ספר של קישון, בסופו של דבר עליה להיכנע ולתת לי את הכסף לרכוש אותו...) ורעמי הצחוק שלי הדהדו בכל הבית, כולם היו שואלים: "מה הוא צוחק שם?" דווקא גיליתי שאבי מכיר את קישון, שכן היינו יוצאי טרנסילבניה, דוברי הונגרית ואפרים קישון הוציא גם כמה ספרים בהונגרית. אחי, הקיבוצניק, לעומת זאת, הדהים אותי, כאשר נתתי לו לקרוא סיפור של קישון, הוא קרא את כולו, בלי לצחוק אפילו פעם אחת ולבסוף אפילו אמר: "נחמד"... עם הזמן, כאשר האהבה שלי לקישון הפכה לידועה, כינה אותי אחי "ארבינקא"... הייתי מאוד מרוצה מהשם, שכן הסיפורים על ארבינקא, היו בשבילי בדרגה עליונה של צחוק והומור. גם השם שלי ארווין קליין, התחיל באותן אותיות כמו השם של קישון, ושמו המקורי (קישהונט – קיש = קטן בהונגרית) הי, כמו שם משפחתי (קליין = קטן בגרמנית... כשהתחלתי לקרוא את ספריו, הייתי עדיין עולה חדש, פחות משלוש שנים בארץ, גר באילת, פרובנציונלי שלא ידע כמעט דבר על המתרחש בארצנו. מסיפוריו למדתי על "פרשת לבון", שקישון הרבה לכתוב עליה, כמו גם פרשת יוס'לה, הילד הדתי שנחטף וכולם חיפשו אחריו. מהסיפורים שלו למדתי גם מילים רבות בעברית (אחר כך הסתבר לי שכמה מהמילים האלו הגיתי לא נכון, כי למדתי אותם מקריאה בלבד...)
בינתיים, חזרה לשנות השבעים, היו לי כמה וכמה קטעים ופיליטונים הומוריסטיים שכתבתי, שרציתי לשלוח לאפרים קישון. עד אז שלחתי כמה וכמה פעמים קטעים אלו לעיתונים בארץ, אבל תמיד קבלתי תשובה שלילית. לימים הבנתי שהתשובה הייתה רק טכנית, שכן לא הייתה אז שום אפשרות לאלמוני לפרסם באמת בעיתונים של אז. אחרי ששלחתי לו איזה פיליטון, חיכיתי בצפייה דרוכה לתשובה. בטח, כאשר קיבל קישון את מכתבי, עם הכתובת שלי באילת, (בינתיים חזרתי להתגורר בבית הורי באילת), שיכון 614/4 ג', שם באפקה תל אביב, חשב שזה עוד חומר עבור הסרט סאלח שבתי שתיים, שאולי תכנן באותם ימים. בכל אופן התשובה הגיעה. פסק הדין לא היה חד משמעי, בתבונה רבה כתב קישון שהוא אינו יותר מאשר עוד קורא, ואל לי להתייחס לדבריו כאל פסק דין. הוא אבחן בכתיבתי תשוקה עזה להצחיק...
מאז כתבתי לו עוד כמה וכמה מכתבים, והצלחתי ליצור מן רכבת דואר ביני לבינו, של חליפת מכתבים (הוא ענה לי בכחמש גלויות) בהם שטחתי את גודל הערצתי ואהבתי אליו – אפשר לומר שמכתבי נישאו על גבי גלי ההערצה וההתלהבות שלי. בין היתר הוא ציין בגלויות אלו שהוא באמצע צילומי סרט זה או אחר. מאוחר יותר קראתי עליו שהוא אדם כל כך עסוק, שגם עם משפחתו הוא מתקשר דרך שיטות טכניות שונות ומשונות...
אז החלטתי שדיינו והסתפקתי בקשר שיצרתי אתו וידעתי שאנצור את החוויה הזאת בלבי זמן רב ואולי לנצח. איך אומר הפתגם: "אנשים דגולים אינם נעלמים, הם נמוגים"...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל