רשמים מזרבה טוניס

ביקור שורשים בעיר הולדתי לאחר כ- 35 שנה. רשמים גוונים וטעמים פיזיים ואנושיים.

טוניס אלכדרה

רשמים מזרבה המשך
טוניס אלכדרה . טוניס אכן ירוקה ולא רק בשל שלל עצי הזית הירוקים האציליים הפזורים בכל מרחביה, עצי הזית עתיקי היומין אשר בגזען העבה ובענפיהם המפותלים, אוצרים סיפורים היסטוריים עתיקי יומין, מזה מאות בשנים. אני מביט בעצי הזית על גזעיהם המפותלים וכרסיהם העבים והמטופחים מעשי ידי אומן, בורא עולם, ומדמיין לי כמה שנות דור ידעו עצים אלו? וכמה סיפורי היסטוריה צופנים בגזעיהם המפותלים והמיובשים לכאורה.
טוניס אלכדרה . טוניס אכן ירוקה ולא רק בשל שלל עצי הדקל הרבים המושרשים באדמתה המדברית, ומזדקרים לגבהים ולשחקים, ואף הם, ידעו ימים ושנות דור, מתקופות היסטוריות רבות. אני מביט בעצי הדקל המתנשאים לגובה השמים, ובא לי להצטופף בצלן, ולהתחכך בהם ואולי ילחשו לי סיפורי ילדותם, מתי נשתלו. ומה מספרות השנים הקודמות?
טוניס אלכדרה אכן ירוקה בשל אופי בני עמה ותושביה החביבים והנעימים, תושבים סבלניים וסובלניים, מקבלי אורחים ומסבירי פנים, מקבלים כל אדם בחיוך ובאהבה יתרה, ובמיוחד אם אתה בן העיר.
אני אוהב את העם הטוניסאי, ואיני מתכוון רק לקהילה היהודית אלא לכלל העם המוסלמי היושב בטוניס. בכל ביקור אני מופתע מחדש מהמפגשים החמים והלבביים, מהפתיחות המיידית במפגש ראשוני כמו זה היינו חברים מזמן, מהסבלנות ואורך הרוח, מהחרדה לכבוד האישי ומהיושרה וההוגנות, מהאנושיות הטבעית אשר מזמן נעלמה מהעולם המערבי "המתקדם" המנוכר הווירטואלי, הכפוף לחוקים ותקנות ומשולל כל אנושיות.
אני אוהב את בני העם הטוניסי היודע להעניק לך תחושה של קבלה טבעית, של חום, של אכפתיות, של אי זרות, ואפילו אם זה בבלוף כטענת רבים ממכריי, הרי בכל זאת ההרגשה הנה הרגשה טובה מעודדת ומרחיבה את הלב. יש הטוענים כי בלבם שנאה ליהודים, חיפשתי שנאה זו ולא מצאתיה, ואולי יש להם זיקה והזדהות עם העם הפלסטיני וזה אך טבעי, אך יודעים ובהצלחה רבה להפריד בין הקונפליקט בין העמים, לבין האדם העומד מולם כרגע. ונוהגים בו בכל הכבוד הראוי. ולהלן מספר רשמים:
 

ההגעה לזרבה

ההגעה לג'רבה ואישור הכניסה "הויזה"
מגיע לדלפק בקורת דרכונים השוטר מביט בפספורט שמוגש לו ואינו יודע איך לנהוג אתי. פונה לממונה עליו ואף הוא אינו יודע איך לנהוג אתי. קורא למוחמד ומבקש ממני להתלוות אליו למשרדו. משרד ריק ובו שולחן וכסא. שולחן ריק ואין בו פיסת נייר אחת, מה שמלמד שבעצם לא נעשית כל עבודה במשרד זה. איך נוהגים בדרכון ישראלי איש לא יודע וגם אם יודע איש לא יעיז לקבל החלטה לקחת אחריות, ממשרדו הוא פונה לרב דרג ממנו, ורב דרג לעוד רד דרג ואני ממתין לפסיקתם. השוטר כמו חש באי נוחות בטרטור הזה שאני מטורטר ובהמתנה המיותרת, והוא פונה אלי בהתנצלות מה. לאמור "סאמחני כוייה (סלח לי אחי) אנו עושים את העבודה שלנו את המוטל עלינו" לומר לך אין זה אישי חלילה, ההמתנה מתמשכת והאיש מרגיש לא נוח, ושוב מתנצל ולמען הקל עלי ההמתנה הוא מפנה אותי לפינת קיוסק "גש לשם תוכל משהו תשתה בירה אני אדאג להביא לך את הדרכון חתום רייח באלק" ואכן לאחר המתנת מה, טרם סיימתי לגימת בקבוק הבירה בא אלי בריצה בהתלהבות ובשמחה "הנה הפספורט חתום הכול בסדר עלא כיף כיפך. מארחבא ביך". איפה יש כאנשים אלו בכל העולם? שהשתדלות להיות נחמדים אצלם בדם. לא באיטליה ולא בצרפת ובטח לא בארצנו הקדושה, הסוגדת לתרבות המערב, תרבות הקדמה המתקדמת, התרבות הוירטואלית אשר אדם לאדם אינו יותר מאשר מספר.
 

הביקור בחנות אבי ז"ל

הביקור בחנות אבי ז"ל
אני זוכר בביקורי הראשון בג'רבה לאחר היעדרות של כ- 35 שנה, הגעתי למלון בשלוש לפנות בוקר, ניסיתי לחטוף תנומה קלה, אך עוצמת ההתרגשות והריגוש, הרחיקו ממני כל בדל של עייפות או חשק לתנומה קלה למרות היום הארוך והמייגע של הטיסה, חיכיתי עד שחר התקלחתי, אצתי רצתי לחומת סוק, לשוק הצורפים לראות חנות אבי. בחנות מאחרי הדלפק עמד ערבי צעיר נגשתי אליו ואמרתי זו החנות הייתה פעם של אבי ז"ל. "בבקשה בבקשה! תפאדדל! תרגיש בבית, "הדאר דארך (הבית ביתך) מארחבא ביך" החנות שלך הכניסני מעבר לדלפק פנימה, והוא יצא מעבר לדלפק החוצה, כמרמז זה שלך. אני כבר בחוץ אתה בפנים. ושוב "הדאר דארך (הבית ביתך) מארחבא ביך" איני יודע כמה אמת יש בהתלהבות הזו. בנדיבות הזו. בקבלה הזו. אך אני יודע שזה מעניק הרגשה נפלאה, שזה ממלא אותך באנרגיה, שזה ממוטט מיידית מחיצות וחומות, ואני מאמין שזה טבעי זה אמיתי, שזה פשוט BUILD IN יש גבול ליכולת המשחק. ומאיפה זה בא?

 
 

אצל הג

אצל הג'רבאי בטוניס הבירה
בטוניס הבירה נכנסתי לאחת החנויות לקנות בגד. בעל החנות איש מבוגר הדור פנים, ונעים סבר, כובע אדום (כבוש) לראשו, וגלימת (ברנוס) פאר מונחת על כתפיו הרחבות, הכיר מייד שאיני תושב העיר. שאלני, וספרתי לו שאני מגיע מישראל לביקור בעיר הולדתי ג'רבה. האיש שמע ג'רבה וכמו אורו עיניו הגדולות ופניו הבהירים בהקו, "מה שלומך בן העיר? מארחבא ביך! תשררפנה ביך! (לכבוד הוא לנו) מי אביך? ומי סבך?" ועוד כהנה וכהנה הרעפות של חיבה וקרבת רעים שמזה שנים לא התראו. ומייד החלו השאלות ההדדיות והסיפורים השופעים על ימים עברו, דומים היינו ל- 2 מכרי ילדות ותיקים וקרובים מאוד שמזמן לא נפגשו, ובמפגשם זה מתרפקים על עברם ורווים געגועם ההדדי איש לרעהו. דומה כי ברית גנטית סמויה בינינו. נכנסתי לחנות כעובר אורח כבדרך אגב ומצאתי את עצמי שעה ארוכה משוחח עם בעל החנות בחום ברוך בלבביות ובהתרפקות מלאת חן וטעם טוב. שכחתי למה נכנסתי ומה ביקשתי ואף הוא גלש לסיפורי ילדות ושכח מה מבוקשי. נפרדנו בלחיצת יד חמה ובברכת הדרך כנה ואמיתית חמה ולבבית וזה עשה לי טוב וטען אותי באנרגיה עצומה של חשק אהבה וגעגוע מתוק לחיים הטובים. חיים של כבוד ויושרה של כנות והוגנות. חיים של נתינה מעצמך כמילות המשור חליל ג'ובראן "אתה נותן אך מעט, עת תתן מרכושך. רק עת תתן מעצמך זוהי נתינת אמת" ואני חש בקבלתם ובנתינתם העצמית של בני העם הטוניסי קבלה ונתינת אמת.
 

הכבוד והיושרה הכנות וההוגנות

הכבוד והיושרה הכנות וההוגנות
אז כאשר שמעתי מה ששמעתי על שמירת החוק והסדר בג'רבה נשמע היה לי כסיפור מעשיות, סיפורי אגדה או במקרה הטוב סיפורי הגזמה. אז סופר לי כי בג'רבה בשווקים ואף בשוק הצורפים לא נהגו לנעול דלתות עת יצאו לתפילת מנחה או לעריכת קניות, או לחזרה הביתה לסיאסטת צהריים. שמעתי ולא האמנתי אך מחמת כבוד המספר שמעתי ולא ערערתי על אמינות, למרות שזה נשמע לי הזוי, לא הגיוני ומוגזם מכדי להאמין. בשוק הצורפים עסקו בעיקר בזהב, מתכת הכסף נחשבה למתכת נחותה ולא עברה לסוחר וכמעט לא עסקו בה, במקרה הטוב זה היה כסף מצופה זהב. כל תעשיית הצורפים היית תעשייה של זהב במדרגי קארט שונים. כל בית מלאכה, בית עסק, או חנות החזיק בכספת כמות לא קטנה של תכשיטי זהב ושל זהב גולמי. הצורפים אז נהגו להגיף הדלת ללא נעילה, במקרה הטוב הניחו מטאטא או מקל על פתח הדלת לציין בעל העסק אינו פה. ואיש לא העז חלילה לשלוח יד ברכוש לא לו למרות הקלות המזמינה והמפתה.
סיפורים רבים, נשמעו לי הזויים ואינם תואמים התרבות העכשווית שאני חי בה היום, התרבות המקומית הארץ ישראלית, התרבות המערבית, הקרויה תרבות הקדמה, שמעתי ולא האמנתי למשמע אוזני אך הנהנתי בראשי מחמת כבודו של המספר. והנה סיפור ששמעתי מעדות ראשונה מידיד קרוב שלמה כהן בן הרב הגאון נסים כהן נכדו של הרב כלפון הכהן.
 

שלמה כהן החנות הלא נעולה

שלמה כהן החנות הלא נעולה
שלמה כהן החזיק בחנות בשוק הצורפים. ביום עסק במלאכת הצורפות, ובערבים המתיק את לילותיו במנעמי החיים באכילה ושתייה, בבתי מלון או במפגש חברים. לביתו נהג לחזור עם אחרוני הבליינים, בשעת לילה מאוחרת או בטרם עלות השחר. באחד הימים עת נכנס לביתו בשעת לילה מאוחרת הבחין ב-2 שוטרי משמר, רתומים על כתפיהם מעין מקל ארוך מלוא קומתם אשר אמור היה לשמש כרובה, ואשר ספק רב אם פעם ירו בו, או אם בכלל יש בו יכולת ירי, הם משמשים בעיקר כסמל המעניק תחושת כוח, סמכות עוצמה ושליטה. שלמה שלא תמיד היה שלם עם כל מעשיו, חשש שמא נתפס בקלקלה שהיא או שמא עבר עבירת חוק שהיא. או מעשה קונדס שהוא. מה חפצים שוטרים אלו בשעה זו של הלילה? הרהר ביראת מה בינו לבין עצמו. ניגש לשוטרים ביראת מה ושאל לפשר הגעתם. אתה שלמה? שאלו! כן השיב "אנישאללה כיר!". בוא אתנו השיבוהו. פחדו גבר ואף התיירא לשאול לשם מה? ובכל זאת שאל לשם מה? "החנות שלך פתוחה בוא אתנו ונעל אותה" ציוו עליו. בתחילה סרב להתלוות אתם מחמת העייפות והשעה המאוחרת, אמר מילא עוד מעט מחר. מה כבר יכול לקרות? מחר אקדים להגיע לחנות ולא קרה דבר. אך הם הכריחוהו, והוא התלווה אליהם נעל החנות וחזר לביתו. כאמור שמעתי זאת מפיו. נשמע לי קצת תמוה, קצת הזוי, קצת שייך לעולם שחלף מן העולם, אך במו עיניי נוכחתי למציאות דומה קיימת עד עצם היום הזה.
 

החנות של גדניה

החנות של גדניה
הגעתי לחנות של גדניה בשוק הצורפים בג'רבה אך איש לא היה בחנות. הבטתי אנא ואנא שמא הוא בסביבת מקום אך לא מצאתיו, חיכיתי כרבע שעה ופתאום הופיע. לאחר ברכות הדדיות של אורח ומארח "ברוך הבא! מה שלומכם? מתי הגעת? שלום המשפחה? תשתה קפה? וכיו"ב. ביקשתי ושאלתי אותו אמור לי בבקשה! איך זה שאתם ככה נוטשים חנות לתכשיטי כסף וזהב פתוחה לרווחה ללא נוכחות איש, ואיש לא מעז לשלוח יד? מה פתאום! השיבני. חס וחלילה, פעם הייתי ככה יוצא לעיסוקי ומשאיר החנות פתוחה, אך לאחרונה התעורר בי חשש שהוא ומאז אני מקפיד לנעול. התחלתי לחשוש כי פעם נדמה לי שנעל עגיל עגיל, ועוד פעם נראה לי כי נעלמה לי טבעת, אמרתי די! עד כאן! ומאז אני לא יוצא עד שאני לא נועל. איך זה הלה זה עתה חיכיתי לך כרבע שעה ואיש לא היה בחנות? כן! הוא השיב אבל המגרה נעולה כשהוא מצביע לי על מגרת עץ קטנה הנעולה במפתח נגרים פשוט. פשוט אפשר להרים כל המגרה ולתחוב מאחורי הברנוס ואיש לא ירגיש. ומה עם כל התכשיטים שבחלון התצוגה? שאלתי! האא זה כלום השיב אלו סתם תכשיטי כסף מצופים זהב. חסרי ערך איש לא יגע. האא מלמלתי כשלא יכולתי להסתיר את גיחוכי ושתקתי.
 

החנות של מקיקס סבג
מקיקס סבאג חבר ילדות איש חם ונעים סבר, המקבל כל אדם בשמחה רבה ובלבביות עצומה. עוסק במקצוע החייטות לביגוד ערבי כפרי, בחנות קטנה בשוק הרבאע שבחומת סוק, והוא עצמו נוהג כבן כפר עתיק, וותיק מלפני שנות דור. הן בלבושו והן בסגנון דיבורו. עגת דיבורו כבדה ומיושנת, אך נעימה ומתנגנת. ויש בו מעין תמימות מתוקה ונעימה. החנות שלו פתוחה לראווה והוא איננו, שאלנו שכנים ואלו השיבו כי מגיגיס (מקיקס = מגיגיס בעגה ערבית) חזר הביתה לצהריים. ברומא התנהג כרומאי אמרתי לעצמי. הנחתי כל חפצי וקניותיי בחנותו הפתוחה והמשכתי בסדר יומי. לאחר שעה קלה אנו פוגשים אותו ברובע היהודי, שאלנו איך זה אתה פה והחנות שלך בשוק פתוחה? החנות סגורה! הוא השיב. אבל הרגע הגענו משם והחנות פתוחה התעקשנו. החנות סגורה! אף הוא התעקש להשיב. רגע! רגע! הוא מבקש להסביר. המספריים על המכונה מונחים ככה? או ככה? כשהוא מתאר לנו בתנועת ידיים צורת ההנחה של המספריים על מכונת התפירה. לא שמנו לב למספריים השבנו. ומה זה משנה? האאאאאאאא! השיב בנעימת נצחון. כאשר המספריים מונחים ככה! זה אומר שהחנות סגורה. סיפור הזוי המתאים לסיפורי אלף לילה ולילה. לו זה היה סיפור חי, עכשווי, ספק רב אם הייתי מקבלו ברצינות, ומן הסתם הייתי מייחסו לבדיחות הדעת. מאיפה זה בא התום הזה? התמימות הזו? מהכבוד ההדדי? מהפחד? מיראת החוק? איני יודע! גם כשאני שואל את המקומיים לפשר התנהגות זו אין הם מבינים פשר שאלתי זו. ומה מוזר במציאות זו של אדם לאדם, אדם. ואיש איש לנפשו לעיסוקו ואין עין אחת חומדת של האחר, ואין יד נשלחת ללא לה. גם כאשר זה אפשרי, קל זמין ונגיש. זה כנראה חלק מובנה בטבע מושרש בגן. האין זה מוזר? או אולי אנו המוזרים שאבדנו כל טיפת תום מתוקה, או תמימות נעימה, וכולנו נעשינו ערוכים דרוכים חרדים מפוחדים מאוימים, כאדם הנמצא בג'ונגל שורץ זאבים, נמרים, וחיות טרף למיניהם.
הרהרתי בדבר חשבתי וחשבתי ואולי יש בפי תשובה או מקצתה. החיים בג'רבה איטיים מאוד כמעט עומדים במקום. התמונה אותה תמונה, הבית אותו הבית, העסק אותו העסק, מהסב לאב ומהאב לבן וכן הלאה, כולם מכירים את כולם, וכולם חיים עם כולם שנות דור כך שנוצרה מעין קהילה קטנה סגורה ולא יעלה על הדעת של האחד לשלוח יד ברכוש האחר, ועל כן יכול בעל העסק לעזוב ולהשאיר בית עסקו פתוח, כי שכניו בבחינת עין משפחתית פקוחה ושומרת מפני יד זרה. אך בכל זאת עדיין תמוה.
מה יפים חיי הקהילה השלווה הרגועה התמימה התמה ומה יפה מתיקותם
וכמילות השיר : אבוא אתערב בקהלם, אאלף שיחם ולהגם. וטהרתי מרוח פיהם ובנקיונם ארחץ שפתי.
 

האמריקאי שאיבד את התיק

האמריקאי שאיבד את התיק
יהודי אמריקאי מומחה בענייני יודאיקה, חוקר ומרצה בנושאי יודאיקה עולמית, מורשות יהודיות, תרבויות ופולקלור, בגדים ותכשיטים ועוד . . . ביקש מחבר שלי שלמה כהן שיתלווה אליו לג'רבה לשם עבודת מחקר. חברי יליד ג'רבה שמח להתלוות אליו במיוחד כאשר כל ההוצאות מכוסות + שכר עמלה ראויה.
עם הגעתם לג'רבה החל מייד בסיור ברובע היהודי בבתי כנסיות. ונדהם לראות שפע הממצאים העתיקים,היפים,והמרתקים. ספרי תורה,רימונים,כתרים, כתוביות הקדשות ועוד . . . כמו עט על שלל רב החל לצלם בלהט ובהתלהבות, עבר מבית כנסת אחד לשני, ובכל מקום מצא שפע רב של ממצאים הראויים לצילום ותיעוד. בלהט הצילומים והריצות אנא ואנא, הבחין כי התיק שלו אינו אתו. בתיק היו כל מסמכי מחקר, תעודות כרטיסי טיסה, דרכון ו- 28000 יורו בשטרות. חיפש אנא ואנא ולא מצא. שלמה נכנס ללחץ חשש שמא חשדו חלילה ייפול עליו, או חלילה שמא תועכר האווירה ותקולקל מטרת הנסיעה. ככה להתחיל יום ראשון של ביקור בעיר זרבה ברובע היהודי? במתח רב ובהתרגשות החל לשחזר מסלול ביקורם, התקשר לכל מי שהתלווה אליהם אולי אחד מהם ראה או מצא. חיפש וחיפש ולא מצא דבר. חברי בלחץ אדיר במרתון טלפונים ובירורים, ואילו העמית האמריקאי ממשיך לצלם בלהט ובהתלהבות כמו דבר לא קרה. שאל אותו שלמה מצאת את התיק השיב בלאו, שאלו ומה האדישות הזו שלך? אתה ממשיך לצלם כמו לא קרה דבר. השיב לו ברוגע ובנחת ראה!!! אם שכחתי את התיק בטרמינל הלך התיק ומה בידי לעשות? ואם שכחתי באחד מבתי הכנסת אין לי מה לדאוג האיש כבר חקר ולמד קצת על יהודי זרבה, וזה כנראה הספיק לו לרכוש אמון מוחלט למרות שזה ביקורו הראשון במקום. שלמה התקשר ליצחק שהיה אתם ושאלו אם מצא התיק? וזה השיב בשלילה. אך אף הוא התרגש וחש מעין אחריות עקיפה ולא בנוח מאובדן כה יקר והצטרף אתם לחיפושים. חזרו לכל המקומות שהיו בהם ולא מצאו. הגיעו לבית כנסת הרב בצלאל ומצאוהו סגור. אמר יצחק נלך למקיקס מחזיק הבית כנסת שיפתח לנו אולי נמצא התיק שם. בדרכם לשוק לחפש אחר מקיקס, מבחינים באיש מרחוק דוהר על טוסטוס אופנוע קטן ובידו התיק. כולם נשמו לרווחה ונרגעו. חוץ מהאמריקאי שהיה ברווחה כבר מקודם. וכמו שלא התרגש מהאובדן כך לא התרגש מהמציאה.

תמונות, מראות, חוויות, וסיפורים אלו מעוררים בי טעם ישן עתיק של פעם, ומעודדים אותי לנבור בימים עברו ללקוט וללקט סיפורי מעשיות מעין פכים קטנים רווי חן וטעמם כטעם הדבש.
הגעתי הבית ונברתי במצבור תמונות משנות ילדותי ונעורי ומבקש בזה לשתף אתכם. והיה ומצאתם כי טוב המשך יבוא בעזרת השם:
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל