סיפור אהבה בעיירה דרומית

סיפור אהבה תמים בין נער ונערה המתרחש בתחילת שנות השבעים. שניהם גרים בעיירה קשת יום בדרום הארץ שתושביה כולם עולים חדשים יוצאי צפון אפריקה המסרבים בעקשנות לוותר על מנהגים ומסורת שהביאו אתם מארץ מוצאם, דבר שגרם לילדיהם לתסכולים וקשיי השתלבות עם החברה האשכנזית.

ימי שישי אצלינו בעיירה היו תמיד מאופיינים בהכנות קדחתניות לקראת השבת. קניות מוגזמות של מיני מזונות, ניקיונות והברקות, וריחות מזמינים של חמין ולחם אפוי שהתערסלו בניחוח עם מיני טיגוני בצלים ושום ופלפלים בזוקי מלח. אלא שהפעם, מלבד ריחות מתובלים והעמדת הפמוטים וסידורים אחרונים, התרחשה בערה בשמים והרוח החלה נושאת בכנפיה את מעשה התאהבותי הראשון. עננים בהריון מתקדם נהרו במילואם מעל גגות הבתים, מלטפים בדממה את הנקרא בדרכם, ויונה צחורה המתה בקול מתקתק מעל צמרת עץ צפצפה שבקע מחזית ביתה של סימה מלול, הנערה הכי יפה בעיירה.
הרחוב עצמו לא זהר ולא בלט במיוחד בנופי העיירה, שאפילו כלבים זנוחים וחתולי אשפתות חדלו מלגלות בה עניין. היה זה רחוב משועמם ועייף ובתיו היו נפולים וחיוורי קירות, מגובבים זה על זה בצפיפות נוראה כאילו ביקשו להתנחם זה ביגונו של זה, אך משנראתה בו סימה מלול, הואר זוהרו פתאום ונתמלאו בו תקווה ושמחה, פנסי הרחוב כבר לא היו עכרוריים, פחד הסירנות התנדף, והאפשרות לחלום הייתה לפתע בהישג יד.
באמצע הרחוב עמד עץ דולב ענק מימדים וקבוצת ילדים שיחקה בצלו ושרה בזיוף נוראי את "שלחי לי תחתונים וגופיות" - השיר שסימל את המלחמה הנוראה שהחלה ביום כיפור של 1973 והסתיימה אך לפני שבועות ספורים.
אדון מלול, אביה של סימה, היה מוכר מאוד בעיירה. כולם עשו לו כבוד והיו מנשקים את ידו בכל פעם שנתקלו בו בשוק או בדרך אל בית הכנסת. איש נחרץ היה ובעל אישיות רב-גונית מרתקת. במוחו התרוצצו ללא הרף מיני רעיונות ויוזמות עסקיות, והיה לו ידע מקיף בכל תחומי החיים למרות שבור ועם הארץ היה, ומעולם לא למד במוסד לימודי מסודר. בחצר ביתו, גידל כבשים ותרנגולים שרעשו וזיהמו ללא התחשבות בשכניו שלא העיזו להעיר לו על כך מרוב הכבוד הרב שרחשו לו. לכל היותר הרשו לעצמם לרמוז בזהירות לרעייתו סוליקה. צביעותם של שכניו הייתה מוגזמת, שכן יכלו לפחות לבקש שיסלק את ערמות הפחים והברזלים החלודים שהיו מפוזרים על השביל המחוריין שנמתח מביתו ועבר בין בתיהם. במקום זאת, הם נישקו את ידו בכל פעם שנתקלו בו והרעיפו עליו מיני ברכות ואיחולים כאילו היה איזה צדיק נשגב, או המשיח בכבודו ובעצמו. אני לא יכולתי לבוא אליו בטענות, שכן התאהבתי נואשות בבתו היפה סימה.
היה זה באחד מימי השישי הטרודים. היא יצאה מפתח ביתה וניגשה לעגלת העיתונים שעמדה על המדרכה ממול, נטלה לידיה עיתון והושיטה שטר של לירה אחת למוכר. כשראיתי אותה, התפרכס לבי וגופי נרעד. סנאי מבוהל הציץ מבין ענפי העץ, מבקש בביישנות לחזות במעשה ההתאהבות שהחל מתערסל לו עם ניחוחות השבת המתקרבת, ושלוש ציפורים נחתו בזו אחר זו ממעוף נחפז, מדדות אל גבשושית עפר שהייתה מכוסה אזוב והשקיפה אל דוכן העיתונים. כלב עצבני שכילה את זעמו על עצם יבשה, ויתר על תענוג הלקיקה והחל מתקרב בהיסוס אל עגלת העיתונים תוך שהוא מדלג מעל משוכות גפנים שזמורותיהן נמתחו לאורך גדר החיץ שבין הבתים.
לאדון אברג'יל, מוכר העיתונים הקשיש, הייתה נטייה קבועה להתמהמה בהחזרת עודף, לא יכולנו לקבוע אם היה זה תעלול נבזי או פגעי הזמן והזקנה שניכרו בכל התנהלותו. סימה נעמדה מולו דקות ספורות והמתינה בסבלנות שיחזיר לה 45 אגורות משטר הלירה שנתנה לו. ניצלתי את ההזדמנות והתקרבתי לשפר את ראייתי.
היא הייתה מושלמת, יפהפייה מהסוג שרואים רק בג'ורנלים שבמספרה המקומית של מישל ביטון. היא לבשה שמלה רחבה ששוליה כיסו את רגליה וחולצה גדולה ממידותיה - שרוול אחד היה מגולגל ברישול מעל מרפקה, והשני כיסה את ידה השמאלית. שיערה היה אסוף בעשרות סיכות ראש קטנות שחורות, ואת מצחה כיסתה פלומת שיער חלקה ומבריקה שנחתכה בדייקנות מעל עיניה השחורות. פניה היו חפים מכל איפור ושפתיה קמוצות וצמודות האחת לרעותה כאילו עבר בה כעס קל, או התקשתה במאמץ נשיאת העיתון הכבד.
כל מי שראה אותה רצה מיד לסגוד לה. היא לא הייתה צריכה להתאמץ למצוא חן, או לפעור חיוך מתקתק. בסתר לבה ידעה שתוכל להשיג את כל מי שרצתה, אלא שאביה, אדון מלול, לא התיר לה לצאת מהבית חוץ מללכת אל בית הספר, או להביא מצרכים מהמכולת של אדון רביבו. בפעמים הספורות בהן הרשה לה לצאת מהבית, היה דורש ממנה ללבוש את אחת משמלותיה של אמה סוליקה, אישה עבת בשר ונמוכת קומה, ששמלותיה, בנוסף להיותן מרובבות באופן קבוע בכתמי שמן מתובל בפפריקה אדומה או בכרכם צהבהב – תבליני בישול הכרחיים בכל בית מרוקאי, היו הן מרופטות וגדולות ממידותיה. אם סימה תלבש שמלה בלה וגדולה ממידותיה, חשב אדון מלול, היא לא תמשוך אליה את תשומת לבם של הבחורים שופעי החשק שישבו דרך קבע על הברזלים שלצד המדרכה ושרקו לכל בחורה שעברה ברחוב.
מוכר העיתונים החזיר לסימה את העודף והיא עשתה את דרכה אל ביתה, נבלעת בו במהירות מכעיסה וסוגרת אחריה את הדלת שהשמיעה חריקה עצבנית במיוחד, כאילו כאבה את כאבי שלי.
המשכתי עוד לעמוד מול דלת ביתה ולא יכולתי לזוז. גופי הסתמר לאדמה ועיני היו תקועות על הדלת הסגורה, מתפלל שתצא שוב ולו רק לכמה שניות. קיוויתי שהתבלבלה בעודף ואימא שלה תצרח עליה לחזור אל המוכר שכאמור היה "שוכח" להחזיר עודף. היה לה קול מרגיז לאימא שלה וצרחותיה היו מחזה די נפוץ בעיירה. היא תמיד צרחה על ילדיה במקום לדבר אליהם.
קיוויתי שתצא אל חבלי הכביסה העמוסים כדי לבדוק אם יבשו הכבסים והגיעה שעתם להתכנס. או שתציץ אל מרבץ התרנגולות בחצר הבית כדי לראות הכלו המים בקערותיהן. או לפחות שתצא לטאטא לכבוד השבת את שביל העפר שהיה מרובב בכתמי צואת התרנגולים.


כך או כך, בעודי חוכך בדעתי אם להמשיך הלאה לכוון המרכז המסחרי, או לחזור אל המועדונית ממנה יצאתי בחוסר עניין בשל השעמום הרב שעלה מהחוג למלאכה, מצאתי את עצמי מרותך אל הקרקע, בוהה בדלת המתכת הקרה והאפרורית שלפתע נבעה ממנה חמימות נעימה ומפתה, מתיר לדמיוני להתפרע, ואני אוחז את סימה בין זרועותיי, מנער מעלי כל סימן רהוי שהיה עלול להסגיר את ביישנותי, מרעיף עליה משפטי פתיחה מרשימים ושר לה שירים של מייק בראנט, והיא מתנתקת ממני ורוקדת מולי במחול חתולי מתחנף ומפצירה בי שאלך אל אביה ואבקש ממנו את ידה, ואני מתחתן אתה בכל יום ובונה אתה בית גדול ומוליד איתה עשרה ילדים.
''לעולם תהיה האהבה אמיתית, רק אם נקנתה בייסורים'', אמר לי חיים העגלון, איש חכם וכמוש שהיה שכנה של סימה מלול, והיה היחיד לו סיפרתי על אהבתי. חיים העגלון, שפניו היו קמוטים כמו נייר עיתון ישן, לא היה קשיש. הוא היה כבן ארבעים, אלא שפניו כמשו משום חשיפתם לשמש במשך כל היום בשל עבודתו על עגלה אותה ניהל לפרנסתו ברחובות העיירה משך שעות ארוכות וממנה מכר קרח בקיץ ונפט בימי החורף.
כשצעד רגלית בשבתות, או בנתיבי השוק, היה ממלמל לעצמו חלקי פסוקים וקטעי מזמורים של שבת. על כתפיו נחה בקביעות גלימת בד ישנה קרועה ומלאת טלאים ובידו אחז מקל מסוקס ששימש אותו להליכה.
חיים העגלון היה החכם הבלתי מוכתר של העיירה. בכל פעם שפנינו אליו בשאלה עמוקה על מהות החיים, על הקיום האנושי, ועולם הבא, ואלוהים, הוא היה משיב עליה בסבלנות ובידענות מופלגת תוך השמעת ציטוטים מדויקים מספרי המקרא. כשרצה לקבוע תאריך בלתי מחייב, היה אומר "עם הגשם הראשון" ומיד היה מוסיף "בעזרת השם" – צמד מילים נצחיות שמעולם לא נשתמטו מפיו בכל פעם שאמר משהו.

החלטתי לא לוותר. את סימה אשיג ויהי מה.
התחלתי לחקור אודותיה, עקבתי אחריה לבית הספר, חקרתי את חברותיה לכיתה, ארבתי לה מול עגלת העיתונים בכל יום שישי, שלחתי לה מסרים וכתבתי לה שירים. משלא השיבה לי, הלכתי שוב לחיים העגלון. הפעם הוא הרכין את ראשו וקימץ את שפתיו, אחר כך לקח נשימה ארוכה ונאנח, תוך שהוא עוצם את עיניו ובוקע חרישים במצחו. נדרכתי, על פי תנועות גופו נראה שתשובתו תהיה ארוכה ומנומקת וסופה שתהיה שלילית. הרגשתי את ברכיי רועדות וגרוני נחנק. חשבתי לקום ולהיעלם, "תעזור למוכר העיתונים בדוכן"! ירה בקצרה מבלי להסביר. לקח לי לילה שלם ללא שינה להבין את כוונתו: אם אעזור למוכר העיתונים, תהיה לי הזדמנות לפגוש את סימה מקרוב ולדבר אתה.
יצאתי לדרך.
משך כמה ימי שישי רצופים עבדתי כסבל, כמקפל, כקול קורא, כמחזיר עודף וביצעתי כל מטלה שאדון אברג'יל הטיל עלי גם אם היא לא הייתה חלק מעבודתי העיתונאית. העבודה עם מוכר העיתונים לא הייתה קלה. הוא היה איש מריר וזעפן, ביקורתי וחסר סבלנות. הייתה לו גם תכונה מעצבנת לחזור על דבריו כמה פעמים. אנשים שחוזרים על עצמם יכולים להוציא אותי מדעתי. אבל אני הייתי נחוש, לא היה איכפת לי לסבול את מוכר העיתונים ואת נטייתו לחזור על דבריו באופן שיכול להוציא נזיר בודהיסטי משלוותו, ובלבד שאשיג את סימה. הייתי מוכן לארוב לה יום ולילה גם אם יקפא גופי ותכרכר קיבתי עד ייאוש. לו יכולתי, הייתי בונה אוהל קטן מול ביתה ורובץ בו עד שתיעתר לי.
ואז זה קרה.
ביום שישי אחד הגעתי אל דוכן העיתונים מוקדם מהרגיל והתחלתי במלאכת המיון והקיפול. תנועת האנשים הלכה והתעצמה אך סימה לא נראתה. לא הבטתי בשעון. הייתה לי תחושה שהזמן עמד מלכת ופעמוני הכנסיות בעולם רעמו והעולם עמד על צירו. כה מנותק הייתי עד ששכחתי לעיתים להחזיר עודף לקוני העיתונים, או שהחזרתי להם יותר מדי. דברים מוזרים קורים בנושא העודף בעגלת העיתונים הזו.
ואז היא הגיעה.
הרגשתי את האדמה בוערת מתחת לרגליי. דופק ליבי המריא וזיעה קרה כיסתה את פניי. היא התקרבה אל הדוכן ובאלגנטיות ממיסה הושיטה כמה מטבעות למוכר העיתונים. מיהרתי לגלגל לה את שני העיתונים אל תוך שקית ניילון לבנה ומסרתי לה אותם באיטיות, תוך שאני מביט היישר אל תוך עיניה.
היא הרכינה את ראשה והסמיקה. היה זה הסימן לו ציפיתי.
"יש מחר...כלומר...במוצ''ש...סרט יפה" גמגמתי לעברה.
"אז מה?" ירתה ביובש
"חשבתי...אולי...אם את רוצה..."
"מה, אתה רוצה להזמין אותי לסרט"? צחקה בקול
"כן" אמרתי בלחש כאילו רציתי להנמיך את קולה שלה.
"בן כמה אתה"? שאלה במתיקות מגוחכת.
"שבע עשרה" עניתי בגאווה וזקפתי את ראשי.
"מותק אני יוצאת רק עם בני עשרים ומעלה" סיננה תוך כדי לעיסת מסטיק ורדרד דהוי ומיד נבלעה בין המוני הקונים, משאירה אחריה שובלים מנחמים של בושם זול.

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל