סיפור אהבה בעיירה דרומית (פרק ב')

פרק ב' לסיפור אהבה בהמשכים בין נער ונערה המתרחש בתחילת שנות השבעים. שניהם גרים בעיירה קשת יום בדרום הארץ שתושביה כולם עולים חדשים יוצאי צפון אפריקה המסרבים בעקשנות לוותר על מנהגים ומסורת שהביאו אתם מארץ מוצאם, דבר שגרם לילדיהם לתסכולים וקשיי השתלבות עם החברה האשכנזית.

סימני הסערה שנחרשו בי מאז אותו יום שישי ארור בו סירבה סימה מלול להיפגש איתי החלו מתרמזים בכל גופי ומחלישים אותו ללא רחמים. "אני יוצאת רק עם בני עשרים ומעלה" ירתה בי בלי רחמנות. אני יכול עדיין לשמוע את הדי ההשפלה והבוז. המחנק שתקף את גרוני לא הראה שום סימן להרפות את אחיזתו. אני חייב לראות אותה.
אולי אלך אל עיישה האלמנה, חשבתי, רבים וטובים ממני האמינו במעשי הקסם שלה ומצאו אצלה מזור, מדוע שאהיה שונה מהם ואזלזל במעלותיה וסגולותיה.
עיישה האלמנה הייתה המכשפה של העיירה. היא הייתה התקווה של כל תחלואי הנפש של אנשים רציניים ומכובדים שהיו פונים אליה והיא הייתה כותבת להם מיני קמיעות לחיים טובים ופרנסה טובה ולהחזרת אהבות אבודות. הם האמינו לכל מה שפסקה וסמכו עליה את ידיהם וממונם בכל פעם שפתחה להם בקפה ומלמלה באוזניהם מילות קסם תוך שהיא ממלמלת באוזניהם את כל שמותיהם של הנביאים והמלאכים הקדושים.
אישה מסתורית הייתה עיישה, שתקנית מרירה, חבוטה ואכולה מאד בשיני הזמן. כשהלכה ברחוב, הקפידה תמיד ללבוש רק בגדים שחורים למרות שלא הייתה שרויה באבל שהרי בעלה מכלוף נפטר מהעולם מזה שנים רבות. היא הייתה גבוהה ורזה, אפודה מכף רגל ועד ראש, פניה היו מכוסים באופן קבוע בהינומה בלויה, מחוררת ומפוקסת בדבלולים מוזהבים שנעו ונדו והצטלצלו על פי רצון הרוח. מתנוכי אוזניה נמתחו שני עגילים מתכתיים בצבע ירקרק, ועל ידיה נכרכו מיני חרוזים צבעוניים בעלי משמעות מיסטית שהייתה מובנת רק לה.
על פי תנועת האנשים אליה נראה שמצליחה היא במלאכת הקודש ואני, מרוב אהבתי לסימה, התחלתי להאמין בעיישה. היא תוכל לכשף את אדון מלול שיסכים לאפשר לי לפגוש את סימה ביתו. כל מה שאני צריך זה לשלם לה חמש לירות והיא כבר תמהל ותרקח ותלחש ותשים את ברכתה, ובתוך ימים ספורים תתאהב בי סימה מלול ותחפש אותי בכל העיר.
אני חייב לבקר אצל עיישה. חמש לירות אוכל להרוויח בקלות ממכירת בקבוקים ריקים למכולת של אדון רביבו. אבל קודם קצת על העיירה.
אצלינו בעיירה לא היו שמות לרחובות ולא מספרים על הקירות. אם ביקשת למצוא את משפחת זגורי, יאמרו לך להגיע לבית השישי מימין לבית הכנסת של הרב אזולאי, אם תרצה לבקר את משפחת אלפסי, יכוונו אותך אל הבית השמיני מימין למרפאה, אם תרצה לדעת היכן "גן דבורה" - גן הילדים היחיד שהיה במעברה, ישלחו אותך לכיוון הבית השישי, ליד ביתו של שמעון אבוקסיס החייט, זה שהיה קל למצוא אותו בשל שלט מפח זול שהתנוסס בחזית ביתו ועליו מילה אחת בלועזית Taylor משם תחצה את שביל העפר שנמתח בין שורות הבתים, תספור שלושה בתים עד שתגיע לגן הילדים שהיה מבנה מעופש שדמה יותר למכלאת עופות אפרורית, הן בשל קירותיו הדהויים וחלונותיו המסורגים, והן משום הצפיפות הרבה שהייתה בו, כאילו הצטופפו בו כל ילדי ישראל.
לבאים בשעריה, היא נראתה כמו מחנה צבאי זמני, מעין מטע אנושי נבול, שלדייריו הובטח שיחלפו רק שבועות או חודשים ספורים, עד שיארזו את מטלטליהם ויעברו אל מעונם הקבוע – דירות חדשות וגדולות שייבנו למענם במיוחד. מסביב לעיירה נפרשו שדות חיטה אין סופיים שהקיפו אותה, תוחמים ומבודדים אותה משאר חלקי העולם כאילו ביקשו למנוע בריחה אפשרית של תושביה המיואשים. ממעוף הציפור, נראו שדות החיטה כמו שלושה גושים מחוטבים של בוסתנים צהובים, מותחמים במידה שווה בתוך מרחב מובר ומוגנים בחומת ברושים איתנה שהשתרעה לאורכם. בצד המערבי, סמוך לגבול עזה, נפרץ וואדי רחב שנמתח לאורך כמה קילומטרים והיה ברובו נטוע במיני פרחים וצמחים עונתיים, ושימש אותנו למשחקי מחבואים ולפינות חלימה רחוקות. לפעמים נראו בו חרדונים מדלגים בין נקיק לנקיק, וזיקיות ערמומיות ולטאות מבוהלות בשלל גדלים וצבעים.
הבתים הקטנים נבנו בצמדים ובשורות ישרות ומדודות שהשתרכו לאורכה ולרחבה של העיירה. גדרות שנתמכו בפחים חלודים ובמעקות ברזל משומשים, צרובים, ואכולים מפגעי הזמן, ניצבו כמגני רוח דמומים, קשורים ברישול מכוון בחוטי ברזל דקים כאילו ביקשו מתקניהם להיעזר בהם לזמן קצר בלבד, לתקופת מגורים ארעית, עד המעבר לדירת השיכון הקבועה.
מחזית כל בית נפערו שני חלונות קטנים שרושתו בסורגים מגורדים וחלודים, ובאמצע, בין שני החלונות, נקבעה דלת הכניסה, מעליה הבליחה מנורה קטנה ועגולה, מחופה הייתה בצנצנת זכוכית עבה שהתברגה בתוך מסגרת פלסטיק לבנה וננעצה בשני ברגים ארוכים אל הקיר מעל המשקוף להגנה מפני הגשם. לפעמים, שונתה חזית הבתים כאשר בעליהם היו בונים מעין תוספת מאולתרת מחתיכות עץ משומשות, או ממשטחי פח חלודים שהיו אוספים מהמזבלה הגדולה שנערמה בשוליו של אחד משדות החיטה שהקיפו את המעברה.
הבתים נבנו כולם מאבן גיר זולה שלא היטיבה עם הדיירים במשך כל עונות השנה. בחורף היה קר מאוד ואילו בקיץ השתררה בערה אכזרית בכל חדרי הבית, עד שהאוויר היה מתאדה כליל וכמעט ולא ניתן היה עוד לנשום. מכיוון שהשמש הבעירה את הקירות החיצוניים של הבית במשך כל שעות היום, הדיפו הקירות הפנימיים בשעות הלילה את החום הרב שהסתפג בהם במשך היום, היישר אל חלל הבית. יצא שכל קירותיו וחלליו של הבית בערו בעוצמה כה גדולה, עד שלא נותרה עוד שום פינה צוננת למילוט.
בדירה רחבה שהייתה סמוכה לבית הכנסת, התגורר רב העיירה המכובד שבדרך כלל לא היה מרשה לכבוד לרדוף אחריו, אלא היה מזדרז לרדוף אחריו בעצמו. כך למשל בכל פעם שהיה עובר ברחוב, הוא היה מושיט את ידו הימנית לאנשים שעברו על ידו, ואלה היו מנשקים אותה, ממלמלים משהו, וממשיכים לדרכם.
פעם נתקלתי בו במרכז המסחרי. הוא כרגיל הושיט את ידו אל שובל אנשים שהיו בטווח ראייתו, וכשהגיע תורי, לחצתי את ידו לאמירת שלום פשוטה, אלא שהוא דחף אותה אל פי כדי שאנשק אותה כיאה למעמדו וכבודו, ואני נער מפוחד, נכנע להפצרתו, מנשק את ידו בחצי פה וממהר להסתלק מהמקום. כשהגעתי הביתה, שטפתי את פי בזרם חזק של מים חמים וצחצחתי את שיני שלוש פעמים רצופות.
שכנו של רב העיירה המכובד, אדון בוסקילה, היה איש חביב שתמיד חייך והאיר פנים לכל קרועי הנעליים שבאו אליו לסנדלרייה הקטנה שהייתה בבעלותו. עיקר מומחיותו הייתה בהמצאת פתרונות יצירתיים ומאולתרים שהיה בהם כדי להשיב לנעל קרועה את ברק נעוריה. ולא רק סנדלרייה הייתה, אלא גם חנות מצרכים לעת מצוא. כך היה שבהתקרב מועד החגים, היה אדון בוסקילה מתקין מדפי פח על הקירות של הסנדלרייה והיה מניח עליהם מגשים מלאים בדברי מתיקה ופרות יבשים מכל הסוגים. הייתה זו מעין הכנסה צדדית שהייתה נחוצה לו לקראת חגי ישראל החשובים שהיו מכניסים כל משפחה בעיירה להוצאות כספיות כבדות, כי כך ציווה אלוהים, ענייני הדת ואלוהים היו חשובים יותר. אלוהים יושיע את הרעבים אם רק יאדירו את שמו בפעולות ראווה בזבזניות כמו רכישת ספר תורה יקר, או מסיבת בר מצווה מפוארת.
הדירה בה התגוררתי ביחד עם 8 אחיי ואחיותי הייתה דירת שיכון קטנה, כארבעה מטרים רחבה ושמונה מטרים אורכה. היו בה שני חדרוני שינה, מטבחון, שירותים ומקלחת. מפינת המטבח, נמתח מסדרון צר שהוביל אל שני החדרונים ששימשו לשינה. בחדר אחד ישנו הורי על מיטה רחבה, ובחדר השני התכרבלתי ביחד עם שלושת אחי על מיטת ברזל כסופה ורחבה, עליה היה מזרן זוגי ממולא באסופה קשה של ליפה ישנה שהקשתה עלינו את השינה, כאילו לא היה די בצפיפות הגדולה ובנחירותיו של אחי הקטן שהיה מחריד את השקט ששרר בבית בשעה זו של הלילה.
בין שני החדרונים נמתח הול צר ששימש כפינת אוכל קטנה, אבל רק עד הערב, אז הוצמדו השולחן והכיסאות אל הקיר ובמקומם נפרשו שני מזרנים בצורת האות 'ריש' עליהם ישנו ארבעת אחיותיי בשיטת 'ראש וזנב' - האחת נוגעת ברגליה בראשה של השניה. בבוקר, הן היו הראשונות להתעורר כדי לפנות את המעבר אל חדר המקלחת והשירותים.
אחי הבכור לא היה צריך להתחלק אתנו במיטה אחת, הייתה לו מיטה לעצמו ופינה פרטית בקצה ההול. אצל המרוקאים הבכור היה הבן המועדף. בעיני ההורים הוא היה המלך הפוסק והידען. כל השאר לא היו ממש חשובים. הבן הבכור זכה תמיד ליותר תשומת לב, לחדר נפרד ולבגדים בהם הוא לא היה חייב להתחלק אתנו. הוא היה יושב בראש השולחן בארוחת ערב השבת, אומר את המילה האחרונה ולעיתים רק על פיו יישק דבר. ברוב המשפחות המרוקאיות הוא היה חשוב יותר מאבי המשפחה עצמו. לא כך היה הדבר לגבי בת בכורה. אצל המרוקאים הבנות לא נחשבו. גורלן נחתם וייעודן סומן מראש: בישולים, כביסות, הריונות, לידה, שירותי מין לבעלה שהוא בועלה על פי התורה הקדושה, ושתיקות. ככל שתדע להצטיין במשק הבית ותדבר פחות, כך ייטב חנה בעיני בעלה.

מיד לאחר ארוחת הערב, שהייתה לרוב מורכבת מביצים, עגבניות, גביעי אשל, מרגרינה או גבינה לבנה ולחם, המון לחם, היה הופך המטבחון שלנו לחדר רחצה. אימי הייתה מעמידה גיגית גדולה מפלסטיק במרכז המטבחון, ברווח שבין השולחן והכיור והייתה ממלאת לתוכה מים קרים מהברז שמעל הכיור. אחר כך הייתה שופכת לתוכה מים רותחים מהקומקום שעמד על הפרימוס ודלק שעה שלמה, בודקת עם מרפקה את חום המים, ורק אם נחה דעתה מטמפרטורת המים, הייתה קוראת לנו על פי תור להיכנס אל הגיגית ואז הייתה מעסה את גופנו בסבון ריחני ולשה את שיער ראשנו בשמפו שמנוני אותו הגירה מתוך מיכל פלסטיק צהוב.
כשהסתיים טקס האמבטיה, היינו מתכרבלים כלנו במיטה הרחבה, ובתוך שעה קלה, אחרי שהתקוטטנו ועשינו קולות מוזרים ומשכנו בשיער וצבטנו בעכוזים, היינו עוצמים את עינינו ונבלעים אל שינה עמוקה, אל חלומות על מקום אחר ובית אחר, על פינוקי תופינים, ותפוחים מעוטרים, ואגוזים, ותאנים, וקונפיטורות בשלל טעמים, והררי שוקולד גדולים, וחלום אחד שחזר על עצמו תמיד - להישכח בטיול השנתי בתוך בית החרושת לשוקולד שברמת גן.

בכוך החרוך, הוא המטבח, לא היו ארונות. במקומם, היו מדפי עץ מצופים בפורמייקה לבנה אותם התקין אבי בכל שטח פנוי על הקיר. במרכז המטבח, עמד פרימוס פתיליה בודד ששירת נאמנה את מעשי הבישול של אימי. היה עלינו להתאזר בסבלנות, מכיוון שהיו בישולים שנמשכו שעות ארוכות, ופרימוס יחיד היה בנמצא, וצריך היה לבשל כל סיר אחד אחד על פי תורו.
עוד היו במטבח, סירים מאלומיניום, קערה גדולה ורחבה להכנת ה- ''קוסקוס'', צלחות, כוסות, קומקום נחושת להכנת תה, ג'ריקן נפט גדול, נרות והרבה גפרורים.
בתוך המזנון שחלקו היה פרוץ, נחו להם מצוחצחים ומבריקים שני פמוטי נרות יקרים מכסף טהור בהם הייתה מדליקה אימי את נרות השבת מידי ערב שישי, וכן גביע הקידוש, אף הוא מכסף טהור יקר. בהערכה מהירה, הייתי אומר שכוס הקידוש ופמוטי הנרות עלו יותר מכל מה שהיה לנו בבית כולו. אבל כך אמר הרב שצריך לעשות. צרכי הדת ואלוהים נחשבו לערך עליון.
''כשלמרוקאי יש אלף לירות, הוא יימלא את המקרר שלו בבשר, האשכנזי לעומתו ימלא את הבית שלו בספרים'', אמרתי במרירות באחד הויכוחים שהיו לי עם יושבי המרכז המסחרי שלא הפסיקו לבכות על אפליה ועוני ולהאשים את הממשלה האשכנזית ואת הפקידים והעובדים הסוציאליים, אבל רק לא את עצמם. בלט בהם רמי הנגר. הוא לא היה מוכן לשמוע שום הסבר. הוא שנא את האשכנזים והיה ממטיר עליהם קללות במרוקאית. אני חשבתי אחרת, הם נראו לי תרבותיים מאד והמנטליות העדינה שלהם ריתקה אותי.
פעם אחת שמעתי אותו מתווכח עם המדריכה באיזה חוג העשרה מאולתר על הדשא ברחבת המועדון הקהילתי. המדריכה, הדסה נויבך, מתנדבת נעימה מאחד הקיבוצים הסמוכים, הייתה האשכנזיה היחידה שרמי היה מוכן לדבר אתה משום גישתה ההומנית והמזדהה. היא אהבה את הלהט בדבריו, למרות שנאלצה לסבול את נטייתו להאריך בהם ללא צורך, והוא אהב את גישתה האוהדת ואת המראה העדין והסקסי שלה. היא התווכחה אתו בנועם ובזהירות, תוך שהיא מגנה את הגזענות והיחס המזלזל כלפי המזרחיים באופן כללי.
לא ממש הקשבתי לכל מה שאמרו, כי הייתי עסוק בלכוון עם הרגל את המראה הקטנה ששמו החבר'ה מתחת לחצאיתה, אבל זכרתי את התלהבותו של רמי ואת רגישותה של הדסה נויבך.
''אני מצפון אפריקה", קולו של רמי היה הפעם שקט וצלול, "את זה אני לא יכול לשנות, האשכנזים חושבים אותי לפרימיטיבי, אבל אני מרגיש שאני בסדר, כך נראים היהודים מצפון אפריקה ואני בא משם, יותר נכון, הביאו אותי משם מבלי לשאול אותי. אם הביאו אותי ליישב את הארץ כמו האשכנזי, אז מגיע לי מה שמגיע להם."
המדריכה הדסה לא ידעה מה להשיב לו. היא רק הסמיקה ושתקה, כאילו ביקשה להזדהות בכל לבה עם כאבו. בכלל, היא מעולם לא התייחסה אלינו בזלזול ובהתנשאות. הייתה בה אצילות מאופקת וצנועה ונראה היה שליבה אתנו. היא נראתה אנושית מאוד ובעלת עיניים טובות. לעיתים, דימיתי אותה לאחות רחמנייה לבושה בחלוק לבן, שהייתה טורחת על עשרות חולים בבית חולים רחוק, מטפלת בהם באהבה אין סופית ונשארת אתם שעות נוספות גם אם סיימה את משמרתה.
אמנם בת כפר הייתה, מאחד הקיבוצים באזור, אך היה לה יופי אצילי של בת עיר גדולה, או של נערה מפונקת מבית מלוכה אנגלי למרות ניסיונותיה להצניעו מפאת אופייה הסוציאליסטי. שתי עיניה היו כחולות כצבע שמי הקיץ, ושיערה היה בלונדיני וחלק, מאוגד בשתי צמות דקות שהיו כרוכות זו בזו והשתלשלו על צווארה בעצלות של חתול מפונק. היא הייתה כבת עשרים וחמש, תמירה מאוד ומתוחה, משקפי ראייה מסוגננים נחו באופן קבוע על חוטמה ושפתיה היו עבות ובשרניות, מובלטות בקו עיפרון אדמדם דק. זרועותיה לבנות ומנוקדות בנמשים חומים, ומתחת לשמלתה, יכולתי לדמיין ירכיים עבות בשר שתמכו את גופה והעניקו לו את יציבותה האצילית.
בכל פעם שרמי הנגר הטיח בה את תסכולו האישי ואת זעמו על הממשלה והממסד והרעיון הציוני בכלל, הייתה היא מספרת לו בקול רפה על השואה האיומה ועל הוריה שאמנם ניצלו ממנה אבל חיים עדיין בבעתה אין סופית וסיוטי לילה קבועים. היא שיתפה אותו בייסוריה כבת לניצולי שואה, בסיפורים מצמררים של ניצולים אחרים מהקיבוץ, והוא היה מקשיב בשקט, מרצין פניו ונעצב. או אז היא הייתה מנצלת את הקשבתו כדי לשכנע אותו בחשיבותו של הרעיון הציוני, והקמת בית בטוח לעם היהודי הנרדף.
אבל אותי לא עניין הרעיון הציוני. אותי עניינה סימה מלול. היא אמנם לא ידעה אבל הייתי מאוהב בה עד כאב. מיום שראיתי אותה, מצאתי את עצמי מתכנן תוכניות של עתיד משותף אתה תוך שאני אורב לה בכל הזדמנות כדי ללכוד את תשומת ליבה. אני חייב לחסוך כסף כדי לתכנן את העתיד שלי עם סימה, זאת אם יתממש הכישוף של עיישה האלמנה וסימה תרוץ אלי בזרועות וצווארים. את הכסף אוכל להרוויח ממכירת סמרטוטים לפי משקל.
אחת לשבוע, הייתה מגיעה מתל אביב משאית ישנה שנשימתה הייתה מחרחרת כמו פר לאחר שחיטה והייתה מקרטעת לאיטה ברחובות המעברה. נהגה, איש מקומט ומיוזע שלבוש היה בגופיה בלויה ועל ראשו כובע מצחייה מרופט, היה צועק במבטא רומני כשבפינות שפתיו קצף לבן נצחי: ''דראבל! דראבל!" (סמרטוטים במרוקאית) וכולם היו רצים אל חצרותיהם ואל מחסניהם, חופנים בידיהם ערמות של סמרטוטים ומיני בדים ובגדים בלויים שעד לאותו רגע היה להם מעמד של בגדים במצב סביר, ומיד אצים אל המשאית הגואלת.
התור לפני המשאית היה ארוך תמיד. עשרות ידיים הושיטו שקיות ממולאות בסמרטוטים וקראו בשמו של הרומני. הוא מצדו לא עט על כל שקית שנדחפה מול פניו. הוא ידע שיהיו חלקי בדים שלא יוכל למכור אחר כך, ומשום כך היה בורר כל שקית ושקית בנפרד, מעוות את פניו אם לא מצאה חן בעיניו תכולתן, ומידי פעם נוזף בכמה ילדים שובבים שהיו מנסים לכייס סמרטוטים מפינת המשאית שדלתה הייתה פעורה לרווחה להקלת מלאכת המיון וההעמסה.
רק לאחר שאמד את משקלם במשקל ידני מיושן ומסורבל שהייתה לו נטייה להטות את משקלו לטובת אדונו, היה קונה הסמרטוטים קובע את מחירם, וזאת למורת רצונם של המוכרים הנואשים שניסו להתמקח אתו ללא הועיל.
אחר כך הוא היה מסיע את הכבודה הסמרטוטית אל מרכז הארץ ומוכר אותה במחיר כפול לאחד מבסיסי הצבא, שם היו חיילי הבסיס ממרקים בחתיכות הבד את הטנקים ושאר כלי המלחמה שהיו פזורים בשורה אחידה ומדודה.

המשך יבוא...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל