"אמא" חלק ראשון - הבשורה: המחלה חזרה!

אמי היקרה (סימה ז"ל) נפטרה לפני כשנה וחצי. הכאב מלווה אותי יום יום ולא מרפה. החלטתי להוציא ולשתף אותכם בסדרת טורים שנכתבו על אותם זמנים קשים של התמודדות עם המחלה הנוראית (סרטן ). על הגילוי, על חדרי הניתוח, על המוות ועל החיים בלעדיה.

את הטור הזה כתבתי יום אחרי שגילנו שהסרטן חזר לבקר שוב אצל אמא, אחרי שנתיים של תרופות וטיפולים הבנו שחזרנו לנקודת ההתחלה.
הטור נשמר אצלי על המחשב כמעט חצי שנה עד שנפלה בי ההחלטה לפרסם אותו בעיתון המקומי (אינדקס ), לאחר התיעצות משפחתית הוחלט לפרסם אותו בימים שאמא תקבל את הטיפול בהדסה ככה היא לא תקרא את הטור שעלול בטעות לגרום לה ליאוש בהתמודדות .
תוך מספר שעות התחילו מאות אנשים לחייג ולספר על הימים הקשים שלהם עם המחלה, אבל מעולם לא ידעתי מה היתה אמא אומרת על הטור המפורסם.
לאחר מותה נגלה לי שהטור הגיע לידיה של אמא והיא היתה מחביאה אותו מתחת לכרית ומשוויצה לכל מבקרת אפשרית ומספרת על האהבה הגדולה שאני רוכש לה, אבל בינינו מעולם לא נאמרה מילה על הטור המפורסם והכואב.

אימא יקרה,
כבר כמה ימים שהמילים הללו נכתבות לי בראש, בדרך כלל בלילה, אני מאוד חזק בלדבר אבל לא בלהביע קשה להגיד לך אז החלטתי לכתוב לך.
זה כבר כמה ימים שאנחנו יודעים שהמחלה שוב חזרה לך, ההלם שהבשורה השאירה בנו דומה לשקט שאחרי פיגוע. רק שריקות באוזניים, בלבול, חוסר אונים והלם מוחלט. כולם מסתכלים אחד על השני אבל לא מדברים, מה אומרים? מה עושים? למה דווקא לנו?
המחשבות מסתובבת לנו בראש, אבא מבולבל הוא לא מראה אבל אני מרגיש, כולנו מבולבלים, ואני בכלל לא יודע איך לאכול את זה.
אתה בא לעבודה, לובש את המסכה, מטביע את עצמך בעבודה כדי לברוח מהמחשבות, חוזר הביתה ומנסה לשדר עסקים כרגיל, "משפחה". האמת אני מצליח יפה לרמות את כולם למעט איבוד סבלנות והתפרצויות קטנות שתוקפות אותי, אבל בלילה אני לא מצליח לרמות את עצמי .
כל השאלות, כל הבלבול הזה, הם כלום לעומת מה שאת עוברת וצריכה לעבור, אמרתי את זה פעם ואני אגיד שוב - אני מוכן להחליף איתך בכול רגע ולהתמודד עם הכאב הנורא הזה במקומך!!
לא כי אני יותר חזק, אלא כי יש לי אותך לצידי.
את זוכרת לפני שנתיים שעשיתי את הניתוח שקדים, כל בוקר הגעת עם האוכל שלך שהוא רק שלך ואין אחר שמבשל כמוך, קצת לפני הצהריים היית הולכת להכין לי אוכל לצהריים ומיד חוזרת שאני לא אהיה לבד. ואני, כשאת שוכבת בבית חולים מתקשה לבוא לבקר, אני לא יכול להיות שם איתך כמו שאת היית איתי, זה לא שאני לא יכול, אני פשוט מתקשה, הדמעות שלך והכאב שאת חווה נחרטים אצלי בנפש. זה קשה לחזור לשגרה, זה קשה לראות את העיניים שלך מבריקות ולדעת שאין שום דבר שאני יכול לעשות.
אני יוצא ממך ולא מסוגל לתפקד, רוצה רק לבוא הביתה ולחבק את הילדים שלי חזק.
זה קשה, אני חושב על זה והעיניים שלי מתמלאות בדמעות..
זוכרת את הבושם שהבאת לי? קלווין קליין למיטה בבית חולים כדי שאני אריח טוב, כל פעם שאני צריך אותך לידי אני שם אותו, את בטח לא ידעת - אז עכשיו את יודעת .
אני יוצא ממך ולא מסוגל לתפקד, רוצה רק לבוא הביתה ולחבק את הילדים שלי חזק .
אני זוכר את השיחה הטלפונית בינינו אחרי שאבא סיפר לי: "הכול מתחיל מחדש זה חזר" .
חייגתי אליך ולא ענית - אני יודע למה, התעקשתי וחייגתי שוב (זה היה חשוב), "שלום אימא! " אמרתי, "הכול בסדר", ענית, חנוקה, "אמרתי שלום, לא מה שלומך?", ואז דממה, מה אומרים קיבינימט? מה אומרים? הדממה הזאת המשיכה עוד כמעט דקה, "תהיי חזקה אנחנו לצידך ", ואת אמרת "כן אני יודעת", לא יכולתי יותר, כאב לי, "נדבר אחר כך" אמרתי וסיימתי את השיחה. מיד שניתקת בכיתי, קיללתי את אלוהים שדווקא את עם כל הטוב שיש בך, צריכה לעבור את זה שוב.
מה שווה כל הכסף בעולם אם אי אפשר לשחד את אלוהים? המשפט הזה מהדהד בי מאותו יום ארור, מידי פעם אני נשבר אבל לא כולם יודעים, זה לא ניתן להסבר, זה פשוט קורה. השבוע יהב (הבת שלי ) שאלה אותי "אבא למה סבתא תמיד חולה?", את מבינה, יש דברים שקשה לבלוע כמו שאלה תמימה של ילדה. אני יכול לספר עוד הרבה על הרגשות שלי, אבל אני מקווה שעכשיו את מבינה שאני תמיד בשבילך, אני מבין אותך וכואב אותך עד כדי כך שמידי בוקר אני שומע ממיכל שדיברתי איתך כשישנתי.
אז אימא, תדעי שאת הדבר הכי חשוב לי בחיים ואני מעריץ את ההתמודדות שלך ואת המלחמה שלך במחלה. אומרים שאחרי המלחמה מגיעה פריחה, אני מקווה ששלך קרובה. אני יודע שיש לך מידי פעם ירידות אבל רואים שאת לוחמת, אני מספר לכולם על הכוח שלך ועל כל מה שלמדת אותנו והכי חשוב אני אוהב אותך הכי בעולם.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל