גיבורי תרבות

יש לנו גיבורי תרבות

מי הם גיבורי התרבות האמיתיים שלנו? זו שאלה מאוד משמעותית, כאשר אנו מבקשים להעמיד דורות של יהודים חזקים ונאמנים למדינה היהודית.

לשמחתנו תמה ונשלמת תקופת הכפירה של הספרות והאמנות במדינת ישראל. זו תקופה שהחלה עם קום המדינה, אשר מתאפיינת בהשתלטות שיטתית של המגמה הפוסט ציונית על חיי הספרות והאמנות במדינה, במאמץ מאורגן של קבוצת יוצרים, שבעזרת הסיוע של תקשורת שמאלנית חילונית אנרכיסטית, ועל ידי ניצול ציני של היוקרה האקדמית, הצליחו למוטט את המסורת העתיקה של הספרות והאמנות העברית כספרות ואמנות לאומית.

יצירותיהם הכושלות והאנטי ציוניות של יורם קניוק ואלברט סויסה (הרומן "ערבי טוב" של קניוק והרומן "עקוד" של סויסה), הן טיפוסיות בסיפורת ובאמנות הישראלית מאז תש"ח ועד תשס"ה. כך היא מכלול יצירתו של ס.יזהר מאז "השבוי" ועד "צלהבים". כך הוא יעקב שבתאי ברומן "זיכרון דברים". כך ברומן של שלמה ניצן "האימפריה הפרטית של זמירי-פיקאסו". כך הוא בנימין תמוז בסיפוריו הקצרים "תחרות שחיה" ו"מעשה בעץ זית", בטרילוגיה "אליקום" וברומן "יעקב", וברומנים השושלתיים "רקוויאם לנעמן" ו"מינוטאור". כך הוא א.ב יהושע ברומנים שלו "המאהב", "גירושים מאוחרים", "מולכו", "חרבת חזעה", "ימי צקלג", "מול היערות" ובנובלה "בתחילת קיץ – 1970". כך הוא עמוס עוז ברומנים שלו "לדעת אשה", "המצב השלישי", "אל תגידי לילה", ברומנים השושלתיים "מנוחה נכונה", ו"קופסה שחורה" ובנובלה "אהבה מאוחרת". כך גם הרומן השושלתי של ישראל המאירי "הלבנים" וברומנים השושלתיים של מאיר שליו: "רומן רוסי", "עשיו", ו"כימים אחדים". כך בסיפור של יצחק בן-נר "אחרי הגשם" וברומן "פרוטוקול". כך ברומן הסטירי של חיים באר "עת הזמיר". כך ברומן האלגורי של דוד גרוסמן "ספר הדקדוק הפנימי". עלה על כולם בשקידתו לנפץ את הציונות, יותר מאחרים, מאיר שליו, שהספרים שלו היו הרומנים האנטי ציוניים הראשונים. עולה עליו התיאטרון החולני האנטי ציוני והאנטי דתי של במאים כמו אילן רונן, של שמואל הספרי, של חנוך לוין, יהושע סובול.

אנו עדים לדעיכתה של דמות הצבר, שהומצאה רק כדי לנפץ את דמות החלוץ. כעת, עולה מתחזקת והולכת המגמה של התגברות על ניסיונות ההשתלטות של החילוניות והפוסט ציוניות על התרבות שלנו. הבחירה כיום בספרות ובאמנות היא יותר ויותר ברנסנס של הערכים היהודיים, ומתבטאת בקבלה גוברת של היהדות. יש העדפה של הזהות היהודית כפתרון הנכון לשאלת הזהות העצמית שלנו. את מקומו של הצבר תופסת דמות ספרותית חדשה, של השב אל זהותו היהודית, כדי לאחות את הקרע הנפשי שנתהווה בינו ובין תרבותו היהודית. הסופרים זאב שרון וחיים סבתו ומשוררי "משיב הרוח", אריאל זילבר, אורי רווח, ברוך נחשון, טוביה כ"ץ, נחום רכל, עודד דוד, עירית בולקא, עירית שלג, טל בריל, גלעד קרדוניס/יוסף קרדונר, יהודה גלאנץ, דפנה חסדאי, שולי ומיכל רנד, יונתן רזאל, אהרון רזאל, אביתר בנאי, אהוד בנאי, מאיר בנאי, ארז לב ארי, עדי רן, נועה ירון דיין, יובל דיין, האחים גת, אתי אנקרי, חדוה לוי, ברי סימון, דין דין אביב, עובדיה חממה, עלמא, עמיר בניון, משפחת ברלין, ערוץ 20, חגי לובר, פרופסור יוסף בן שלמה זצ"ל, הם מגיבורי התרבות, המחוללים מהפיכה אמונית.

את הכוחות הספרותיים והאמנותיים אשר הם גיבורי התרבות האמיתיים והנאמנים חובה עלינו להוקיר וללמוד. חשוב להבליט את תרומתו המיוחדת של אהרון אפלפלד להעלאת נושא השיבה (התרבותית) אל הזהות היהודית, בעיקר ברומנים "מסילת ברזל", "טמיון", ו"עד שיעלה עמוד השחר". את תחיית הרומן הציוני יש לייחס למשה שמיר במכלול יצירתו המופלאה וכבר בטרילוגיה "רחוק מפנינים". הרומן הציוני במיטבו הם ארבעת הרומנים שפרסם נתן שחם, "עצם על עצמו", "רביעית רוזנדורף", "סדרה", ו"לב תל אביב". ראוי להוקרה רבה הוא הרומן הציוני "רגל אחת בחוץ" של חנוך ברטוב. אין ביטוי יותר מתאים לפוסט ציונות מהשם שבחר אהרון מגד לרומן הציוני שלו: "עוול".

את האנטישמיות ושנאת ישראל של עמוס עוז כמו במאמרו "בשם החיים והשלום", אשר פורסם בידיעות אחרונות (8.6.89), לא נשכח. את עלילת הדם נוסח המשורר יצחק לאור, בשירו "המנון לגוש", לא נשכח. את חזון השנאה של חיים חפר, בידיעות אחרונות (28.2.86) לא נשכח. את יעקב שרת והצהרתו "מדינת ישראל איננה" (תשר, 1988, עמ' 17) לא נשכח. את יגאל תומרקין המסית לרצח יהודים לאומיים לא נשכח (חדשות, 28.9.88). את נתן זך, יליד גרמניה, המאוהב בברלין, שם השתכר סכומים נאים עבור הכפשת ישראל בכתב ובעל פה, לא נשכח על דברי ההסתה במוסף "הארץ" (15.11.90). את המאיירים הישראלים שונאי ישראל האנטישמיים שלמה כהן, ודני קרמן ואהרון שמי בחוברת "מי יהודי" (הוצאת כיוונים, 1989) לא נשכח. את יונה וולך לא נשכח וטוב עשתה זלדה שניתקה כל קשר עימה. לא נלמד את יצירותיהם ולא נלמד בקורסים של שונאי ישראל כמו זאב שטרנהל (דבר, 15.4.88). נסלק את הזוהמה האקדמית הספרותית והאמנותית מחיינו. נבחר בהוגי דעות, בספרות ואמנות מלאי אור ואמונה ועין טובה עלינו, על היהדות, על היהודים, על מדינה יהודית.

נלמד את הדורות הבאים את כתבי גדולי האומה ומשורריה הלאומיים מלאי האמונה. נלמד את הדורות הבאים אהבת המולדת, אהבת הציונות, אהבת היהדות, אהבת תורת ישראל, אהבת עם ישראל, אהבת מדינת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת הקדוש ברוך הוא. נלמד אותם אהבת האדם כפי שהיא מופיעה בתורה שבכתב ובעל פה. נלמד אותם אמונה ובטחון ודיבורים של אמונה והשגחה. זו החלוציות החדשה. חלוציות של תורת ארץ ישראל. חלוציות של תרבות יהודית לאומית אוהבת אדם ועם עולם.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל