המסע המכושף לארצו של רב מגף

חשבתם לעצמכם פעם מה יקרה אם ישגרו לאיטליה זוג דתיים לשבוע? נשמע לכם פשוט? כנראה לא חשבתם מספיק... במדור הזה נביא בהמשכים פרקים מיומנם של הצמד האתגרי שזכו בכינוי "מרקו ופולה" (השמות שמורים במערכת). נשמו עמוק, זה לא הולך להיות כצפוי!

פרק ראשון. לקראת יציאה?

חופש. הפסקה לאדם מעצבון האדמה המקולל, משגרת הזיעה הניגרת אל הלחם וחוזר חלילה אל החריש והזרע.
עוד כמה ימים נחצה את הגבול אל הריחוק הגדול, אל איטליה. כעת – מרקו נמצא במילואים בדרום הארץ, הצאצא ואני שבנו אמש מטיול מהנה באוהל יחד עם הדודים. עייפות ביתית המתקשה להכיל את עזבון הבית מחד ואת הפעולות הנדרשות לנקיונו מאידך...
מה רבו מעשיך השם?

23:30
יום ראשון
נתב"ג
אוקיי. אז דבר ראשון אני לא רגילה להיות ערה בכלל בשעות כאלה, בטח שלא בתפקוד מלא שכולל – נהיגה מהבית הפרפריאלי לשדה התעופה, מסירת חפציי (תוך זכירה מדוקדקת לאן ולמי מסרתי) ובעיקר שמירה על מסמכים חשובים ועל כסף. דרוש לי קופאין חזק לשם כך, אך למרבה האירוניה דווקא כעת, אי שם לקראת חצות, מועד השיבה של סינדרלה הביתה – אני בשרית (מה חילקו שם בקייטרינג בנשף?). מאחוריי סניף "ארקפה" מפתה, ואני בהחלט מתכננת זינוק ופשיטה ברגע שבשריותי תופג להלן.
לעת עתה אי אלו עדכונים מהימים האחרונים (עדכון קצר מן ההווה – מרקו שב מחיפושיו אחר מערכת סטריאו ועבר לשזוף עיניים בשלל המשקאות האלכוהוליים שבדיוטי פרי החדש והנוצץ). בימים האחרונים התכוננו לקראת הטיסה. הכוננות כללה כמובן את שלב א' הקריטי מכולם – רכישת פנקס משובח זה. ואחריו רצף פעולות מונוטוניות שוליות כגון: אריזה, השקיית עציצים, הדפסת כרטיסי הטיסה וכד'.
עליי עברו שלושה לילות עם נדודי שינה נרגשים, אם תתפסו את מרקו לשיחה צפופה – יש מצב שיודה שגם אצלו חלומות הפז נקטעו תכופות. שני דבים ארעו במקביל, הטיסה החלה מתקרבת והמחזור החודשי שלי מתרחק. מה שכמובן היה מאוד משמח. כל יום כזה של "נדידת יבשות" פנימית (ההתקרבות ללאטה האיטלקי וההתרחקות מחפיסת האולוויז) החל לפזר עננים ערפיליים משונים, חדשים ובהחלט מענגים ואחרים בנוף. הזהירות מתחייבת, וכמו שבאריזה יש לפנות מקום לפרטים קטנים כגון תחתונים או מטען לסלולרי, ולא רק להתלבט איזה ספר יתאים לחבל אומבריה או טוסקנה (נבחרו ברוב קולות שני ספרים של איטליו קאלווינו- "ערים הסמויות מן העין" ומעשיות עם איטלקיות), כך אני חשה גם כלפי פרפור הבטן השקט והנרגש. קיים? לא קיים? ישנו? יהיה? אולי.
מרחב האולי. אני לומדת להתקיים בו, לאחר נוקשות הוודאות הנחרצת. מגלה בו פינות עגולות שלא היו בשליטת הידיעה, והקלה אחרת שלא חשבתי שאמצא. ממש כמו נסיעה אל הלא נודע. סמל ומסומל שזורים יחדיו. מסע מרתק.
האפרוח המקסים, נשאר בבית של סבא וסבתא בבית. מקווה שינעם זמנו. היכולת שלו להתבטא מפליאה כל פעם מחדש. מחזקת את ההרגשה שידע לבקש את שדרוש לו, אם מזון ושינה ואם חיבוק חם ואוהב. כעת מרחב האולי נודד גם לשם, מבקש להיפרד ולאפשר מרווח למשהו חדש שצומח – לשבוע של יחד זוגי מרתק בנוף מנותק ומרוחק מן המוכר. איזו התרגשות!

 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל