אור יהודה – עיר של פנטזיות, חלומות וחלם...- מאת ג'יאקו ונטורה

יש עיר אחת בישראל שמן הראוי לתת לה את כתר "מלכת פורים" – על שום היותה עיר מצועצעת, שכל הזמן מחדשים אנשי עיריית אור יהודה, את פניה של העיר הזאת. מתהדרת היא בכיכרות ומזרקות, בפסלים ובשמות רחובות שמתחלפים לעתים קרובות. זאת עיר ששואפת לקטוף כל שנה את פרס העיר היפה ובדרך התושבים סובלים בה.

דבר מה מדאיג אותי בזמן האחרון. זה קורה לי תמיד בדרך לעבודה בעיר הסמוכה למקום מגורי, אור יהודה. פעם קראנו למקום הזה "חור יהודה". היה זה בטרם הפכה להיות מעצמת חלומות ופנטזיות. העניין הוא שאני לא זוכר את שם הרחוב של מקום עבודתי, שנעלם לרגע מעיני. נבוך אני עומד מול שלט הרחוב הלא מוכר וחשש כבד חודר ללבי, שמא מחלת השכחה והסניליות דופקת על דלתי. קצת מפחיד לחשוב על מסלול המחלה הזאת, שיכולה להתחיל בשכחה של שם רחוב ולהיגמר בשכחה של רכיסת המכנסיים...
לשמחתי אני מתעשת מהר ומוצא את הכיוון הנכון וטופח לעצמי על השכם בגאווה, על שעדיין אני לא נמצא בקטגוריה הזו, וכמה טוב שטעיתי. הכול בגלל הקדמה שפלשה למחוזות אור-יהודה בטרם עת. אמנם האור בעיר בהיר, אבל ישנם עניינים רבים אחרים, מעורפלים. האמת שלא ממש ברור אם זאת עיר, אגדה או מה הסיפור.
ישנה באוויר העיר הרגשת ההתרגשות, כאילו זה עתה הגיע הקרקס העירה... בשנה האחרונה העיר הקטנה, אור יהודה, מחליפה צביונה בחדות וגם מחליפה. את שמות הרחובות הוותיקים בקצב מסחרר. אדם קם בבוקר ורואה שהעירייה שינתה את שם הרחוב המוכר שליד ביתו. ככה למשל באזור התעשייה הישן הוחלף שם רחוב העבודה לשם אחר, אבל איש לא טרח להחליף את השלט.
באור יהודה לא שמעו מעולם על ועדת השמות. להיפך, בעירייה יושבות נשמות טובות שעושות במוח הצלול שמות. אותם פקידי עירייה פועלים כגנבים בלילה. ללא כל הודעה מוקדמת, טקס, או הסרת לוט, מוסר שלט ישן ומוכר והופך למשהו חדש ומפתיע. מן מעשה קסם של גנבת הדעת, אולי. הדבר מזכיר קצת סרט ישן, חצי מטורף, שצולם בת"א, בשם "תעלת בלאומילך". באור יהודה העניין הוא בגדר תעלומה... ברוך השם אני עדיין לא בקטע השכחה, למרות שיש כאלה שחושבים שלהיות סנילי זה מגניב, כי כול יום אתה רואה אנשים חדשים, כאילו כול יום הוא חג פורים... אם לפריז קוראים עיר האורות, צריכים לקרוא לאור-יהודה אור ירוק – מפני שנפרצו פה כל המסגרות, והכול פה זוכה לאישור מהעירייה!
בעיר, החופפת לפארק הסאפארי, אנו עדים וקוראים על חיות הבר העושות דרכן מהספארי החוצה, לעבר העיירה אור יהודה. פעם זה 3 קרנפיות ופעם זה איילים, ופעם זה חמורים ועוד מעט המשיח מגיע... כאילו החיות נוטלות חופשה מתפקידן בספארי לכמה שעות מדי פעם. ואכן ייתכן שמרוב קרבתן לבני אדם, למדו החיות כמה ממנהגינו אנו...

המגיע לראשונה לעיר המצטעצעת, ירים גבות בפליאה ונדמה לו לרגע שהוא הגיע בטעות לממלכה של עליסה בארץ הפלאות. כול פינה ורחוב משדרת בדותא. עושה רושם כי העיירה עומדת בקרוב להפוך לפארק שעשועים, נוסח דיסנילנד. לאן שלא תביט יופיעו דמויות ניצבים, המעלות בך נשכחות מהילדות. דמויות אלו כמו יצאו מספרי הילדות של טרזן מלך הג'יונגל. שלל כיכרות צבעוניות מאלצות אותך לחשוד שמא מי שעומד מאחורי הפרויקט הגרנדיוזי, סבל בילדותו מחוסר צעצועים.
כך למשל יום אחד כיכר אחת מחליפה את שמה ונקראת ע"ש גבי אשכנזי, הרמטכ"ל לשעבר. מוזר. האיש אמנם סיכן את חייו בלי די, אבל הוא עדיין חי... הכול נמצא בערבוביה מתמדת, אלה לצד אלה. כאילו אנו נמצאים בחנות צעצועים של "הפירט האדום". אני מתאמץ ושואל עצמי מה הקשר בין השמות ואיך זה מתקשר לשמו של הגנרל התורן, יבדל לחיים ארוכים. השמות נוחתים בחדות וירטואלית ומתיישבים בכל פינות העיר. דומה שבעירייה אימצו את הסיסמא: "מה לעשות? לשנות!"
ואילו לא רחוק משם, בצומת של בניין העירייה, רואים שוב מחזה מדהים. עדר גדול של פרות, הנקלעות איכשהו לצומת המרומזרת, ממתינות בסבלנות ובעיניים עצובות, בבקשה שמישהו יעביר אותן את הכביש הסואן.


שם, במרכז, עומדת באר בגודל וילה גדולה, כשמימיה נשפכים לריק. מים חיים שיכולים להשקות יבולים רבים. מה עוד שהבאר קיבלה שוב פעם שם מנותק מהמציאות: "כיכר תלמה אליגון". אם אל-יגון, אז על מה נשפכות שם הדמעות?...
ממש צונאמי של שמות. קשה להבין את המפנה שחוללו כאן אותם צעצועי דמה שפוזרו ברוחב לב, כאילו נלקחו היישר מתפאורת ארץ אחרת (נהדרת?). לאה גולדברג הסבירה פעם שחלומו של אדם הוא ציור אחד גדול, ואני תוהה אם שם הרחוב החדש: באלי, מרמז שלמישהו פשוט בא לו לקרוא ככה למקום.


"בהאחזות הנח"ל בסיני", כתבה נעמי שמר, אבל לא חשבה שיקראו בעיר כיכר על שמה... בדרך כלל העיריות מנסות למשוך ציפורים (כמו כיכר היונים ברומא), אבל פה דווקא מציבים פסלים מאיימים שאותן מבריחים...
לבאי בעיר המצועצעת, אין צורך לנסוע לחו"ל, הכול כבר יובא לפה... ממנהרות האמזונס השוצפים, דרך שאגתו של טרזן בג'יונגל, שקם לתחייה בכיכר של תלמה אליגון. ככה, שנה אחר שנה, מקבלת העיר את פרס העיר היפה ביותר בישראל והופכת בית חרושת למונומנטים ססגוניים. קשה להישאר כאן אדיש. אל מול המראות המרצדים מתקבצת חבורת פנסיונרים גרוזיניים, עתירי זהב בשיניהם. אלו מתנצחים ברחבת הכיכר שבחזית העירייה, בסדרת שאלות טריוויה, בנסותם לנחש ע"ש מי יקראו היום את הרחוב התורן, כמו עסקו בספורט לאומי בעיירת ההפתעות...


ואני אומר: אין בעיר הזאת רגע דל – חבל – אני מבקש קצת שקט וחסל!

ולסיום – נחיתה לא רכה בעיר שהפתעות רבות לה

"מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש", אמר קהלת, וחזה ודאי שגם במדינת הרצל, ימשיכו היהודים במנהגיהם הגלותיים. ואכן פה ושם עוד ניתן לראות באור יהודה, הנקראת גם בשם "עירק הקטנה", דפוסי מנהגים שהביאו עימם אחרוני העולים יוצאי בבל. מדובר בקבוצות של יושבי בטל מבוגרים, לצד קשישים המהלכים עדיין בתלבושתם כותונת פסים, היושבים ומתנצחים בקולי קולות סביב ארגז ירקות ריק, שהפך לשולחן משחק הקוביות "מחבוסה". זהו משחק שמזכיר את משחק השש-בש.
השחקנים ישובים בצורה משונה, כאשר מסעד כיסא העץ מופנה קדימה, וידיהם מונחות עליהם בהצלבה. זאת ישיבה בחברותא בסגנון ערבי, מנהג שהביאו איתם מארץ הפרת והחידקל.
אבל הקדמה בכל זאת עוקפת מכל הצדדים, את איי המנהגים הישנים. לאחר שנים של הזנחה, הגיעו לאור יהודה יזמים וקבלנים, שהחלו במרץ לבנות את העיר החדשה. הבניה מתקדמת ומרקיעה שחקים, עד 20 קומות ויותר, וקשישים שפעם גירדו ביצה, מגרדים עכשיו בפדחת בפליאה. משהו מוזר ושלומיאלי מתרחש שם, על גדרות הגזרה שגובלת עם שדה התעופה בין גוריון. שכן כול הבניינים רבי הקומות נבנו בקו מסלולי הנחיתה... מי שספר את הקומות ורצה עוד הכנסות, לא לקח בחשבון שצריך לחשוב גם בהיגיון... שהרי הדבר חוסם את קו הרקיע של הטייסים ומאלץ אותם לקחת סיבוב ביטחון רחב וגדול לקראת הנחיתה. יש נוסעים במטוסים אלו שחושבים שהמטוס עושה פרסה וחוזר לנקודת מוצא שלו... אין מה לעשות, ככה זה בארצו של קהלת&הרצל, קודם בונים וחוסמים את קו הים ואחר כך טוענים "לא ראינו שהיה ים" והשמים הם הגבול לטמטום...
בשנים האחרונות כמעט ואירעו כאן אסונות, שנמנעו רק ברגע האחרון. טייסים דיווחו בקשר שבמקום מסלול נחיתה הם רואים דודי שמש על גגות... לפני כשנתיים מטוס נוסעים רוסי החל לבצע נחיתה במרכז צומת גהה, לאחר שהמסלול נעלם לו. אין ספק שזה קלקל לו את חגיגת הנחיתה שכבר החל אותה בשתיית וודקה...
קשה להתווכח עם פקידי העירייה שקמים כול בוקר עם חזון חדש שהופך למציאות עגומה. הנה עכשיו, בגלל מצוקת החניה בעיר, החליטו לקנוס בקנס כפול עשר את מי שלא תושב העיר ובעירייה מסרבים להנפיק כרטיסי חניה לאורחים. הפקידים טוענים שבצורה כזו ידללו את האורחים הזרים, שיתרחקו מהעיר המוזרה. בן גוריון הבטיח מכונית לכל פועל ואלו מבטיחים חניה לכל אזרח... זה מזכיר סיפור על אחת העיירות בפלך ברוסיה, שם עמד גשר שבור להולכי רגל מעל נהר וגרם לפציעות ונזקים לאותם אנשים שעברו מעל הגשר. לשווא ביקשו התושבים מהשלטונות לתקן את הגשר. לבסוף החליטו שבמקום תיקון הגשר, יקימו על יד הגשר בית חולים... אני מקווה שהבדיחה לא תכניס לשלטונות המוניציפאליים כאן רעיון לבנות איזה גשר, בנוסח גשר המיתרים בירושלים...
עיר קטנה אבל דברים רבים קורים בה. בזמן האחרון, למשל, יש ויכוח בין הנהלת הבנק לעירייה. אלו, הראשונים, ביקשו להסיר פסל ענק ומפחיד, בדמות בודהה חסר הבעה, שמזכיר את שוכני העפר והשדים. הסיבה, הפסל המפחיד נמצא מול עמדות שירות הכספומטים ואנשים בעלי אמונות תפלות הפוחדים מעין הרע, נמנעים מלהגיע לשם. הדבר פוגע ברווחי הבנק. מנגד גם הקבלנים מחכים לכספים האלו ומציבים שלטי חוצות עם קריאה לקונים לבוא ולקנות במחירי מציאה...
טוב אז אולי בודהה יעצור את הבנייה הגבוהה, המסכנת חיים...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל