פרשת צו/ מאת: אהובה קליין.

פרשה זו כשמה כן היא ,מכילה ציוויים רבים בעיקר למשה והכוהנים. מעניין להתבונן במהות הציוויים האלוקיים- מה תכליתם ומהותם? האם גנוז בהם כוח מיוחד?

ציווי טקס הקדשת הכוהנים לעבודת המשכן.


פרשת צו- כוחם של ציוויים מאת ה'- כיצד?
מאמר מאת: אהובה קליין.
בפרשת צו ישנו המשך לנושא הקורבנות השונים שכבר הוזכרו בפרשת ויקרא,
והם: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים.
כבר בתחילה מתואר ציווי: "וידבר ה' אל משה לאמור: צו את אהרון ואת בניו לאמור: זאת תורת העולה.."[ ויקרא ו, א] ולבש הכוהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח: ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה,,[ויקרא, א-ד]
בפרק ח', מתואר טקס חגיגי של הקדשת אהרון ובניו לעבודתם במשכן:
"ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו ותיקהל העדה אל- פתח אוהל מועד.."[ויקרא ח, ד]
הפרשה חותמת בציווי אל הכוהנים לאכול את הבשר והלחם בפתח אוהל מועד: "ויאמר משה אל אהרון ואל בניו בשלו את הבשר פתח אוהל מועד אשר בסל המילואים כאשר ציוויתי לאמור אהרון ובניו יאכלהו " [ויקרא ח, ל"א.]
השאלות הן:
א] מה מהותו של הציווי?
ב] מדוע התורה הקדימה את אהרון לבניו בציווי הראשון בפרשה, בעוד שבעבודתם במשכן - הקדימה את בניו?
ג] מה תכלית בגדי הכהונה ומהו האבנט?
התשובות.
מהות הציווי.
הקב"ה המצווה ציוויים, נותן ציווים וגם משגיח עליהם, כפי שכתוב:
"כי הוא אמר ויהי הוא ציווה ויעמוד" [תהלים ל"ג, ט]
בציווי הראשון אנו נתקלים בחומש בראשית. כפי שנאמר: "ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור, מכל עץ הגן תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל" אך האדם הראשון הפר ציווי זה ועד ימינו התוצאה נותנת את אותותיה בחיי האנושות.
מי שבוטח בהקב"ה ומתפלל אליו בבקשות ותחנונים, מאמין באמונה שלמה: "כי מלאכיו יצווה לך לשומרך בכל דרכיך"[תהלים צ"א ,י]
על נח שנחשב צדיק בדורותיו נאמר: "ככול אשר ציווה אותו אלוקים כן עשה" [בראשית ו, כ"ב]
אברהם אבינו שמילא את הציווי בעקדת יצחק - זכה לברכה עבורו וגם עבור הבאים אחריו, כפי שנאמר "ויאמר בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך יחידך :כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו"[בראשית כ"ב, ט"ו-י"ח]
ירושלים עיר הקודש ובירתה של ישראל נחשבת למרכז העולם, כמו שנאמר: "כי שם ציווה את הברכה חיים עד עולם"[תהלים קל"ג, ג]
"צו"- בגימטרייא- סוד ה'.
"צו" – מלאכה, התפילה היא כמלאכה.
מעניין להתבונן בפרק צו- בתהלים, המזמור פותח במילים: "שירו לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ" מכאן ניתן ללמוד: כשם שהקב"ה מחדש מעשה בראשית כל יום מחדש, כך גם האדם, חייב להתחדש , להוסיף אור חדש בכל יום, בהעשרת חייו הרוחניים וידיעותיו בלימוד התורה- הלכה למעשה.
על פי רש"י – צו - לשון זירוז מיד ולדורות.
רבינו בחיי אומר: כי קורבן עולה הוא הנכבד ביותר מכל הקורבנות וכפרתו עצומה, אך עם זאת על האדם לזכור לעבוד את בוראו. אדם חייב להרגיל עצמו להיות כנוע ושפל בפני ה' ולהתהדר בזמן תפילתו וקיום המצוות ויכיר בעצמו כי הוא סך הכול בשר ודם, כפי שאמר אברהם אבינו: "ואנוכי עפר ואפר"[בראשית י"ח]
ודוד המלך אמר:"ונבזה בעיניו נמאס"[תהלים, ט"ו]
ופרשת צו- כשמה כן היא, גדושה ציוויים רבים למשה ולכוהנים.
התכלית של הציווי- היא להתקרב אל ה', בזמן המשכן ויותר מאוחר בזמן המקדש- הקרבת הקורבנות הייתה נוהגת במטרה להתקרב לקב"ה, אך היום באין מקדש -התפילה משמשת לאותה מטרה וכל יהודי יחשיב את ליבו כמזבח שעל מוקדו אש. והיא אש אהבת ה' באמצעות התפילות וקיום המצוות.
הציווי לאהרון ובניו.
רבינו בחיי אומר: כי הכתוב הקדים את אהרון לבניו בציווי הראשון בפרשה, לעומת תיאור העבודה במשכן ששם נאמר: "וזרקו בני אהרון" ,"וערכו בני אהרון" ואילו אהרון לא הוזכר שם וזאת מהטעם שלקח חלק בחטא העגל, לפיכך הורחק על כך.
פנה משה ואמר לה' : "ריבונו של עולם באר שנואה ומימיה חביבין, אם לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם דתנן כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית וגפן, קל וחומר לאהרון בשביל בניו, לכך נאמר: צו את אהרון ואת בניו-הקדים אהרון לבניו"
כלומר לפי הסבר זה: פנה משה אל ה' ואמר לו: האם אפשרי לשנוא באר שמימיה חביבים וטובים?
והנמשל הוא: אם הקב"ה מקרב את בני אהרון אליו, כיצד יתכן שירחיק את אביהם?
והרי הקב"ה אתה נתת כבוד לעצים שמשתמשים בהם במערכה על המזבח, כפי שנאמר: "כל העצים כשרים למערכה[תמיד ב, ג] חוץ משל זית ושל גפן"[לפי שפירותיהם משבעת המינים ונועדו למטרת קדושה] ולאהרון אינך חולק כבוד בשביל בניו? ענה לו ה': "חייך שבשבילך אני מקרבו ולא עוד, אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים, כלומר אהרון מוזכר לפני בניו.
בגדי הכהונה והאבנט.
רבינו בחיי מפרש: כי בגדי הכהונה הם בעלי חשיבות רבה. אפילו בהרמת הדשן חייב הכוהן ללבוש בגדי כהונה-על פי מידתו, כי אסור שיהיה דבר חוצץ בין גופו לכותנתו.
ואם עבד עם מכנסיים והם קצרים-עבודתו פסולה.
,מכאן שהכוהן הדיוט האוסף את הדשן חייב בארבעה בגדים ואילו כוהן גדול לובש שמונה בגדים.
היות והכוהן עובד לפני ה' לכן גם בהרמת הדשן יקפיד להיות לבוש בבגדי הכהונה, ומכאן נלמד דרך חיים, שכל מי שמתקרב אל ה', הן בתפילה הן בשאר מצוות יתהדר לפניו וישפיל כבודו לכבוד ה'.
אומנם יהיה לבוש באופן מכובד, אבל לא יתגאה, אלא ישפיל עצמו לפני מלך מלכי המלכים.
כמו שאמר דוד המלך: "עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר..." [תהלים נ"ז]
הכוונה כי אין כבודו של אדם חשוב כלל אצל כבוד ה' "
לגבי סדר לבישת הבגדים: תחילה, כותונת ,מכנסיים, אחר כך- אבנט ,מעיל, אפוד, חושן, מצנפת ציץ הזהב.
האבנט -שימש כחגורה על הכותונת שלבשו הכוהנים בעבודתם במשכן ויותר מאוחר במקדש.
לדברי רבי לוי: "היה אורך האבנט של הכהן- ל"ב אמה והיה מעקמו לכאן ולכאן
[ירושלמי יומא פ"ז, ח] ורוחבו היה –כשלוש אצבעות.
לדברי ר' ענני בר שושן: מדי הכוהנים היו מכפרים כמו הקורבנות, והאבנט מכפר על הרהור הלב.[ערכין ט"ז]
ר' סימון אומר: כי האבנט מכפר על גונבי דעת הבריות.
כשחוגרים אבנט חדש, נוהגים לברך: "ברוך אוזר ישראל בגבורה"
ונוהגים לומר זאת בברכות של שחרית.
האבנט היה עשוי מחוטי פשתן הטווים יחד עם חוטי צמר, הצבועים בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני.
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן ללמוד על חשיבותם של הציוויים מאת ה', ומנגד את נכונותם של הבריות לקיים את המצוות ככתבם ולשונם.
בגדי הכהונה מסמלים מצד אחד את הכבוד שיש לנהוג כלפי ה', בעת מילויי המצוות וקיום התפילות, אך מנגד יזכור האדם, שהוא חייב להיות כנוע לפני בוראו, רק בדרך זו יזכה להתברך בברכת שמים.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל