שיעורי חיים - זכרון ושכיחה

חיפושיי הביאו אותי למצב הדומה לאדם המסתכל בראי ומגלה את מראה פניו, האם יקבל את עצמו כפי שהוא או יזמין תור למנתח פלסטי?

בקבוצת המחפשים נשאלו שאלות בנאליות לכאורה כגון מה השוני בין מצב שינה לאומת מצב ערות. בירור שאלה זו העבירה אותי למחוזות לא מוכרים. באיזה מידה אנחנו ערים?
באחת הפגישות נתבקשנו לבדוק באיזה מידה אנחנו ערים ברגע זה, צחקתי לעצמי, בודאי שאני ער, אני יודע היכן אני נמצא מה מעשי, אני חש את גופי, מסוגל לבטא את רעיונותיי ולנוע על פי רצוני. ובכל זאת מדריך השיחה ביקש שנבחן את נכונות ההנחה. הוצע לנו לחקור עד כמה אנו זוכרים את מעשינו במשך יום אחד. מה הקושי חשבתי לעצמי, בודאי שאני זוכר את מעשי. בפגישה הבאה לא זכרתי את השאלה ולא הכנתי כל תשובה. היה לי קשה מאוד להודות בפומבי ששכחתי. לכן נהגתי בעורמה, בכדי למנוע את המבוכה חיכתי עד שאחד החברים יספר את רשמיו, זה הזכיר לי את השאלה. התחבולה פעלה יפה עד אותו היום בו שאלו אותי ישירות מה המענה שלי על השאלה שנשאלה. לא הייתה לי ברירה אלה להודות ששכחתי. חוסר הכנות בה נהגתי הביא מצד אחד להתבייש בעצמי אך גם השתלמה. הוכח לי בעליל שהקשר ביני לבין הקרובים אלי מתנהל בחוסר כנות ולא פעם בשקר. אני משקר, כן אני משקר ומוצא תירוצים הגיוניים לא להודות בכך: לא היה לי זמן, הייתי מאוד עסוק בעבודה, אי אפשר לספר לילד את כל האמת ועוד תירוצים המוכרים לכולנו.
מה מסתתר מאחורי תירוצים אלה? ייתכן חוסר ביטחון, אולי רצון לא לפגוע בחבר או בן משפחה או ההרגל שלמדנו מילדות. בנקודה זו פגשתי את עצמי בדומה לאדם המסתכל בראי ומגלה את מראה פניו, האם יקבל את עצמו כפי שהוא או יזמין תור למנתח פלסטי?
לבסוף הצלחתי להודות בשכיחה. התוצאה הייתה לא צפויה: ההודאה במגבלה שחררה אותי מהצורך למצוא תרוצים. הגעתי למסקנה שכנות ושקר דרים יחד בתוכי, השקר הוא קל, כנות יש ללמוד. אין זה מספיק לומר שתכונה זו, הכנות, רצויה. עלי היה להיווכח בחוסר כנותי, "לתפוס את עצמי ברגע אמירה שקרית". קשה היה לי להבין כיצד אני המחשיב עצמי לאדם רציני הבא לפגישות אלה על מנת לחולל שינוי בהבנת עצמי נכשל פעם אחרי פעם בזכירת משימה פשוטה כל כך.
בדיקה נוספת הוכיחה לי ששכיחה היא אחת התכונות השולטת בחיינו. ידעתי שאני עשוי לשכוח לקנות מצרך שאשתי ביקשה ועל מנת למנוע את אכזבתה אני רושם פתק. גם אז קרה שזה לא עזר, העיסוק בעבודה או הרוגז על שחיכיתי רבע שעה בפקק תנועה השכיחו ממני ביצוע הבקשה.
אתם בודאי מכירים את המצב בו שכחתם דבר מה עד שמישהו או משהו הזכיר לכם. האם ה"פגם" הזה היה מסתכם בשכיחת מטלות היום-יום דיינו. לדאבון הלב אני שוכח את הבטחותיי לעצמי: הבטחתי לא לעשן, נשבעתי לא להתרגז על דברים חסרי חשיבות, לא לקחת ללב דברים שאין בכוחי לשנות, לא לקטר על מצב המדינה ועוד הבטחות בתחומים שונים. בכל אלה נכשלתי כישלון חרוץ ולא הבנתי מה מונע ממני לקיים את הבטחותיי לעצמי או לאחרים.
רופאים ומטפלים רבים מסבירים שיש דרכים לפתח זכרון שימנע מאיתנו את השכיחה. הרפואה מוצפת תרופות לשיפור הזיכרון, תזונאים מבטיחים שיש מזונות מסוימים המשפרים את הזיכרון. חוקרים מחפשים במוח היכן נאגרת המידע. יש אמת מסוימת בהצעתם אלו, אולם אנחנו חיפשנו להבין את המנגנון המפעיל בתוכנו את הזיכרון והשכיחה. הדיונים בקבוצה שלנו נסובו על מעשים, לא על תיאוריות.
מחקר השכיחה והזכרון פתח לפני שדה לימוד חדש לחלוטין.
בתקופה זו עלו בזיכרוני כמה התרחשויות שנשארו חקוקים בי. בהיותי צעיר התגוררתי באי מבודד. לקניית מצרכים שטנו בסירה לעיר. באחת ההזדמנויות נתקלנו בים סוער. הסירה הטלטלה כה חזק שחששתי שנתהפך ונטבע. הרגש הזה על מוות קרוב נשאר קבוע בזיכרוני. אני זוכר את אהבתי הראשונה והרגש העז שהציף את כולי, אף כי שמה ופניה של אהובת נפשי דאז נעלמו לגמרי מזיכרוני. לאומת זה היו רגעים אחרים, שחשבתי אותם לחשובים שנמחקו כליל מזיכרוני. אני יודע שמשפחתי חגגה את ימי הולדתי אך מהם לא נשאר זכר. לאומת זה אני זוכר התרגשותי כאשר הנחתי תשעים נרות על עוגת יום הולדתה של סבתי.
כיצד להבין זכרון מול שכיחה? מדוע רגעים מסוימים נותרו חיים ואחרים נמחקו?

רגעי חסד

אותם רגעים שנשארו חיים בזיכרוני אני מכנה "רגעי חסד" רגעים בהם המחשבה הרגש והגוף היו נוכחים. כאשר הרשמים נקלטים על ידי שלושת החלקים מהם אני בנוי הם נותרים חיים. זאת הייתה תגלית חדשה.
אדם מסוגל לתפקד כאשר שלושת התפקודים: המחשבה, הרגש והגוף מנותקים. רושם הנקלט על ידי הראש בלבד עשוי להישכח די בקלות. התרגשויות רגעיות גם הם נשכחות במהרה. אנו עשויים לשכוח שכאב חולף עשוי להתריע על מחלה המתפתחת בגופנו.
האפשרות להתעורר לחיים מלאים קיימת רק כאשר כל החלקים המפעילים אותי נוכחים.
כיצד מגיעים למצב זה? לשם כך דרושה תקופת לימוד ארוכה ותנאים מתאימים.

תשומת לב

זוכרים שאני כתבתי שאני ער כיוון שאני יודע היכן אני נמצא, מה מעשי, אני חש את גופי, אני מסוגל לבטא את רעיונותיי ולנוע על פי רצוני. כרגע אני מקליד את מאמרי האם אני חש את האצבעות המחפשות את האותיות במקלדת, זוכר היכן אני נמצא? חש את גופי? מסוגל לבטא את רעיונותיי? התשובה היא שלילית. ברגע שהפניתי את תשומת ליבי לאצבעות אכן הרגשתי אותם ומיד אחרי כן חזרתי לכתיבה אוטומטית. אני מסוגל להתמקד רק בדבר אחד אולי שניים-שלושה, כל השאר כאילו אינו קיים.
נסו ותווכו בעצמכם. האם אתם חשים ברגע זה את רגל ימין? התשובה לכך בודאי חיובית, כי אני הפנתי את תשומת לבכם לכך, אך מה קורה רגע אחרי כן?

באותם ימים רחוקים הייתי אחוז התרגשות. הלימוד בו עסקנו לא היה לימוד אקדמי כי אם מעין חים של מים צלולים, צוהר להבנת האפשרות לניהול חיים מאוזנים של שלום ותקווה.
בשלב זה של המחקר הבנתי שלימוד היסטוריה לאור תכונות האדם עשויה לספק לי חומר גלם להבנת העצמי. על כך במאמר הבא.

תמונת השער: יריד הפרחים של איכרי מדלין - קולומביה. הכיתוב: גן של חיים שלום ותקווה

שאלות והשגות יתקבלו ברצון. אתם מוזמנים להתקשר אלי: gershonedel@gmail.com


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל