יום העצמאות תשע"ה

עומקו של יום העצמאות

בהשראת הרב שלמה יוסף זוין זצוק"ל ודבריו (רסיסי הגיונות), נתחדשו לי חידושים ביום העצמאות. יש ביום טוב מה שאין ביום העצמאות. ויש ביום העצמאות מה שאין ביום טוב.

יום טוב הוא זמן של ניסים. ניסים גלויים לעין כל ובפני כל. נגד חוקי הטבע וממעל להם. אין חציצות ומחיצות. התגלות אלוקות. ויום העצמאות – ניסים מעוטפים ומעולפים. גלגולי הסיבות של הפוליטיקה העולמית ושדות הקרב עקובי הדם ויצרי מעללי האדם ותחבולותיו.

"כי לא יראני האדם", ביום העצמאות נמשך האור משורש גבוה יותר ולכן הוצרך להתלבש בכלים מכלים שונים, במסכים ובפרגודים ומחיצות. בחינת "התנערי מעפר וקומי".

יום טוב הוא מקורם של הניסים הגלויים בזמן שבית המקדש קיים. יום העצמאות הוא משורש הניסים החבויים. איזה מהם עדיף? הווי אומר אלה החבויים. ככל שהירידה עמוקה יותר, סימן שמקור ההמשכה מרומם יותר. "נעוץ תחילתן בסופן". כשהמטרוניתא היא ב"שוקא דבורסקי" – נאמר ב"'זוהר' – והמלך יורד אליה לשם, בסתר המדרגה, יש בזה אהבה רבה ונפלאה יותר מאשר כשמתייחד עימה בהיכלו.

לפיכך, גם מבחינת ההלכה, יש ביום טוב מה שאין ביום העצמאות ויש בזה מה שאין בזה: יום טוב אסור בעשיית מלאכה. מה שאין כן ביום העצמאות. ביום העצמאות חייב האיש הישראלי להודות ולשמוח בשמחת הגאולה, בצליית הבשר ושתיית יין "לחיים" ולתור את הארץ לארכה ולרוחבה באהבה רבה. מה שאין כן ביום טוב. בפני המלך אסור לעשות מלאכה. "מאן דמחוי בידיה קמי מלכא, אפסקיה לימיניה". ביום טוב הננו בפני המלך. התגלות. מאידך: ההארה הגלויה שביום טוב, מפני שהיא גלויה, היא מצומצמת וגבולית, ולכן אף השמחה היא גבולית. יוצאים ידי חובה ברביעית יין לקידוש. הארת אור-אין-סוף שביום העצמאות היא בלתי גבולית, ירדה ונתפשטה גם למטה למטה בנס פסיכולוגי ומלחמתי שבדרך הטבע, בהתגלות רוח גבורה ותושיה בעם ובלוחמיו ומנהיגיו. לתוך לבושי הטבע ותהפוכות התבל. לכן אף החיוב בשמחת הגאולה והלל השלם ביום העצמאות, הוא בבחינת אין סוף.

אין המשכה מבלי העלאה קודמת. אף ההעלאה שביום העצמאות היתה אין סופית. למעלה מן הדעת ומן הטעם. ההכרזה על הקמת המדינה היתה למעלה מן הדעת ומן הטעם לנוכח המצב המדיני הפוליטי והצבאי. מסירת נפש בפועל. להישמד ולהיהרג ולהיאבד. ולא להיכנע בפני שעבוד מלכויות ועמלק. מסירת נפש גבוהה יותר מכל המסירות נפש שהיתה מאז ומעולם. עד כה היתה מסירה של הנפש של האומה וביום העצמאות זו היא מסירה של הנפש והגוף.

זהו סוד הגורל של יום העצמאות ושל המדינה היהודית, מדינת היהודים, מדינת ישראל, גורל למעלה מן הדעת.

זו המשכת השכינה "על הרי בתר", "טורי דפרודא", מקום של טומאה וקליפות, ולירידה גדולה כזאת צריכים להמשכה של "סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים על הרי בתר". כשם שהירידה היא למקום נמוך מאוד, "על הרי בתר", כך העלייה שלאחריה הינה למקום גבוה מאוד, ביתר שאת וביתר עוז. תכלית הכוונה היא: "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים", לבחינת "והריחו ביראת ד'", לגילוי מלך המשיח ("מורח ודאין").

"ראו כל אפסיי ארץ את ישועת אלוהינו". הראיה - לא תמיד כשיש ישועה רואים אותה. יש ישועה בבחינת "אין בעל הנס מכיר בניסו". ויש שאינו מתרומם לדרגה שיוכל לראות. "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". ואמר אחד גדול: לא נאמר "זוכה ורואה בבניינה". כשיש בניין, הכל רואים, אלא שלא הכל זוכים לראות השמחה שיש בבניין. ועד כמה שהנס של הקמת המדינה היה מלובש בדרכי הטבע, בכל זאת ראו הכל את הישועה שהייתה.

ומי ומי היו הרואים? לאו דווקא הצדיקים והגדולים. "כל אפסיי ארץ". אפס הוא לא כלום, ואפסיי הרי הם אפס-אפסים. ארץ, כתוב בספרים, היא בקדושה. "ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה", ובמדרש: למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". ולישראל ניתן הכח של ארץ: "כי תהיו אתם ארץ חפץ". בארץ כשזורעים אותה, היא מצמיחה, וכך ישראל כשזורעים מעשה המצוות, אז "זורע צדקות מצמיח ישועות". זכו אפילו אפסיי ארץ, לראות את הישועה.

אבל לא די בראיית הישועה, ולא די אם אפילו אפסיי ארץ רואים אותה. צריך לראות כי אין זו ישועה סתם, אלא ישועת אלקינו. בימינו אנו רואים שהכל ראו והכל הודו שהיו נסי-ניסים במלחמת השחרור. אם כן למה אינם צועדים צעד הלאה להכיר בישועת אלקינו? אלא כך היא דרכם של ליצני הדור: אמנם ניסים, אבל מכוחנו ועוצם ידינו. כשם שהדבר ממטה למעלה, כך הוא ממעלה למטה. אדם עושה מעשים טובים, אבל כל זמן שאינו עושה כן מחמת ציווי השם, אלא מחמת טעמים אחרים איזה שיהיו, מוסריים, חברתיים, וכדומה, הרי אין שום בטחון שבבוקר אחד יתבטלו כל הטעמים והאדם ייעשה לכופר בטובה ובאלוהים חיים. העיקר הוא מפני ש"בדרכיו הלכו", מפני כי "אתה ציוית פקודיך לשמור מאוד". אם במעשי האדם למטה הוא מתכוון כלפי השם, אז בישועת ד' מלמעלה הוא רואה כי זו היא "ישועת אלוקינו".

לא זאת בלבד, אלא שאילו זכינו לבוא לאותה מדרגה של "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ושל "אתה הראית לדעת כי ד' האלקים אין עוד מלבדו", היו גם אלה שבקצות המחנה, רואים ומודים. אבל עכשיו ש"אותותינו לא ראינו, אין אתנו נביא יודע עד מה", עכשיו שהעולם הוא כל כך מגושם ומוקף עננים גסים וכבדים, ערפלי-חושך של העלם אחר העלם והסתר אחר הסתר, ואין אנו מגיעים למדרגה של ראייה ברורה בישועת ד' שבהקמת המדינה היהודית, הנה לכל הפחות אנו מחויבים להודות על כך, בחינת "הודו לד' קראו בשמו", ו"מודים אנחנו לך...", והודאה זו, אף על פי שלחלקנו ראייה ברורה אין בה, הכרה והבנה יש בה. הכרה במי שאמר והיה העולם, והבנה שכבודו מלא עולם, והוא אשר עומד אחר כתלנו, ומקים את המדינה היהודית, את סוכת דוד הנופלת. אבל יש ובן האדם, קצר ימים ושבע רוגז, חסר לו גם המעוף של ההכרה וההבנה. לא רק שעיניו טרוטות, אלא גם שלבו סתום. שמא תאמר אבד סברו ובטל סיכוייו של זה? לא כי, לכך יש הודאה להודאה. הרי הוא מודה שצריך להודות. אם אינו מכיר, הרי הוא מרגיש. מרגיש בהרגשה ברורה שכך הוא, אלא שאין בידו להסביר את הדבר באותיות שכלו, מרגיש במעמקי נשמתו, ולהבין בשכלו לא יוכל. אינו מכיר ואינו מבין, אבל מודה הוא שצריך להכיר ושצריך להבין. זהו הגבול האחרון של הקדושה. ההוא "דלא כרע במודים נעשה שדרתו נחש". מי שאינו מגיע גם להודאה דהודאה, סופו שיתהפך לגלגולו של הנחש הקדמוני.

"יתרון ארץ בכל היא", יתרון מעלה יש בארץ שאין בשמים, ויתרון מעלה באנשים פשוטים ההולכים בדרך תום מתוך אמונה פשוטה והרגשה חזקה, למרות כל הלבטים והמכשולים והעיכובים והמעצורים שהם פוגשים על דרכם מתוך שחסר להם כוח הראייה הברורה, יתרון מעלה שאין בבני העלייה "הנהנים מזיו השכינה" ועובדים את בוראם מתוך ראייה והסתכלות. חוסר היגיעה והמלחמה הנפשית עם כוחות הרע שאצל אלה "הרואים עולמם בחייהם" ומתענגים בבחינת "אהבה בתענוגים", דווקא חוסר זה מכהה במידה ידועה את ראייתם.

לכן, יהי חלקנו עם אנשי אמונה, היהודים הפשוטים הישרים הרואים את הישועות הניתנות לנו ומודים עליהם בהלל השלם ובהודאה ביום העצמאות. אפילו אם אנו רואים שיש שהם בבחינת "אפסי ארץ", ויש שהם בבחינת שנעשו שדרתם נחש, הרי אף הם יתרוממו ויראו את הישועות. לא זו בלבד אלא אף יראו כי אין זו סתם ישועה, אלא ישועת אלקינו דווקא, מעין מה שאמור לעתיד לבוא: "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קיוינו לו ויושיענו, זה ד' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל