הפער העצום בין הידע למודעות

סיפורים היסטוריים, תעלומות רפואיות ומחקרים עדכניים חושפים את המנגנונים המוזרים והבלתי מוסברים שמאפשרים לנו לחיות את חיי היומיום.

רק חלק זעיר מהמוח שלנו מוקדש להתנהגות מודעת. השאר עובד בקדחתנות מאחורי הקלעים ומסדיר כמעט כל דבר, מנשימה ועד מציאת בני זוג. למעשה, הפעולות הלא מודעות של המוח שלנו כל כך חיוניות לתפקוד היומיומי שלנו, שההשפעה שלהן הרבה פעמים מנצחת את החשיבה המודעת. בווידויו על ערש דווי של הפיזיקאי ג'יימס קלרק מקסוול, שחי במאה ה-19 ופיתח את מערכת משוואות מקסוול המבטאות את חוקי החשמל והמגנטיות, הוא הכריז כי "משהו בתוכו" גרם לו לגלות את מה שהוא גילה, ולמעשה לא היה לו מושג מהיכן הוא הגיע לתובנות הגדולות הללו. קל לקחת קרדיט על רעיונות שמכים בנו, אבל למעשה, הנוירונים במוח שלנו מבצעים בשקט עבודה עצומה לפני שההשראה נוחתת עלינו. או כמו שפינק פלויד ניסחו זאת בשירם: "יש מישהו בראש שלי, אבל זה לא אני".

יש הבדל עצום בין מה שהמוח שלנו יודע, לבין מה שהחשיבה המודעת שלנו יכולה לגשת אליו. קחו למשל את הפעולה הפשוטה של מעבר נתיב בעת נסיעה במכונית. עצמו את עיניכם, אחזו בהגה דמיוני ובצעו את התנועות שאתם מבצעים בזמן מעבר מהנתיב השמאלי לנתיב הימני. לפני שתמשיכו לקרוא, נסו זאת בפועל.

זו משימה קלה למדי, לא? כנראה שהחזקתם את ההגה ישר, אותתתם ימינה, סובבתם את ההגה קלות לצד ימין ומיד לאחר מכן יישרתם אותו שוב. בלי בעיה. כמעט כמו כל אחד אחר, עשיתם את זה לא לגמרי נכון. עם התנועה שביצעתם הייתם ממשיכים ישירות לכיוון המדרכה. התנועה הנכונה לשינוי נתיבים היא הטיית ההגה ימינה, חזרה למרכז, סיבוב קל שמאלה ורק אז יישור ההגה. לא מאמינים? אמתו זאת בפעם הבאה שתנהגו במכונית. זוהי משימה מוטורית פשוטה שאין לנו בעיה לבצע אותה בעת נסיעה באוטו. אבל כשאנו מנסים לגשת אליה באופן מודע, אנו מתבלבלים. הדוגמה של מעבר בין נתיבים היא אחת מיני רבות. אנחנו לא מודעים לרוב המכריע של הפעולות השוטפות של המוח שלנו, וטוב שכך - כיוון שזה היה מתנגש עם התהליכים המשומנים היטב שהמוח שלנו יודע לבצע בקלות. לדוגמה, הדרך הקלה ביותר להפריע לעצמנו בעת ניגון בפסנתר היא להתרכז באצבעות שלנו.

היכולת לזכור פעולות מוטוריות, כגון החלפת נתיבים, נקראת זיכרון נוהלי (פרוצדורלי), שהוא סוג זיכרון המגיע מתוך התנסויות חוזרות ונשנות, ומשתמר לאורך שנים רבות. בניגוד לזיכרון המפורש, לא ניתן לשלוף מידע מהזיכרון הנוהלי באמצעות חשיבה מודעת, אלא רק בעת פעולה עם תנאים זהים לאלו שבמסגרתם נרכש הזיכרון הספציפי. רכיבה על אופניים, קשירת נעליים, הקלדה על המקלדת ונהיגה במכונית הן דוגמאות לזיכרון הנוהלי. אנו יכולים לבצע פעולות אלה בקלות, בלי ידע מפורט על איך לבצע אותן. לא תוכלו לתאר ולתזמן במדויק מה השרירים שלכם עושים בכל רגע נתון בזמן שאתם רוכבים על אופניים, אבל עדיין אין לכם שום בעיה לעשות זאת. זה הפער בין מה שהמוח שלנו יכול לעשות ובין מה שיש לנו גישה אליו בחשיבה מודעת.

בשנים המוקדמות של המאה ה-17, הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי, רנה דקארט, התחיל לחשוד שלמרות שכל חוויותינו מהעולם מאוחסנות בזיכרון, לא כל הזיכרון נגיש. הרעיון התעורר מחדש בסוף המאה ה-19, על ידי הפסיכולוג הרמן אבינגהאוס, שכתב: "רוב החוויות הללו ישארו חבויות מהתודעה, ובכל זאת יהיה להן אפקט משמעותי שיצביע על קיומן".

 


על אפרוחים ותצפיתנים

כשאפרוחים בוקעים, מדגרות מסחריות גדולות בדרך כלל ממיינות אותם לזכרים ונקבות. זיהוי המין הוא הכרחי כיוון שכל מין מקבל טיפול שונה: הנקבות יועברו למקום בו הן יקבלו אוכל על מנת שיגדלו ויפיקו ביצים, והזכרים מפוטמים לצורכי בשר. תהליך זה נקרא מיון אפרוחים, ותפקידו של המיין הוא לקבוע במהירות את מינו של האפרוח ולהניח אותו בסל המתאים. אבל המשימה קשה מאוד: אפרוחי הזכרים והנקבות נראים אותו הדבר.

ובכן, כמעט אותו הדבר. בשנת 1933 המציאו היפנים שיטה לזיהוי מין האפרוח, שבעזרתה ניתן למיין את האפרוחים כשהם בגיל יום אחד. מגדלי עופות רבים מרחבי העולם החלו לנסוע לבית הספר לזיהוי מין אפרוח, זן-ניפון, שביפן, על מנת ללמוד את הטכניקה. התעלומה הגדולה היתה שאף אחד לא היה יכול להסביר בדיוק איך הוא עושה את זה. שיטה זו היתה מבוססת על הבדלים חזותיים מאוד עדינים, אבל מיין מקצועי לא היה יכול לומר אותם בקול. הם היו מסתכלים על חלקו האחורי של האפרוח והיו יודעים להניח אותו בסל הנכון.
ובאותו האופן בדיוק המיינים לימדו את הסטודנטים. המיין עמד והסתכל על עבודתו של הסטודנט, שהיה אוסף את הגוזל, מביט על החלק האחורי שלו ומניח אותו באחד הסלים. לאחר מכן המיין היה נותן לו משוב: כן או לא. לאחר שבועות ארוכים של תרגול, המוח של הסטודנט הוכשר ברמה הלא מודעת, והוא היה מסוגל להניח אותם בדיוק בסל הנכון.

סיפור דומה התרחש מרחק קילומטרים משם. במהלך מלחמת העולם השנייה, תחת איום מתמיד של הפצצות, היה לבריטים צורך גדול להבדיל באופן מדוייק ומהיר בין המטוסים הנכנסים. האם מדובר במטוסים בריטיים שחוזרים הביתה או שמא מדובר במטוסים גרמניים שבאו להפציץ? מספר חובבי טיסה הוכיחו את עצמם כתצפיתנים מעולים, ולכן הצבא השתמש בשירותיהם. התצפיתנים הללו היו בעלי ערך כה רב, שהממשל ניסה לגייס עוד תצפיתנים, אבל היה קשה מאוד למצוא כאלה. בסופו של דבר, החליט הממשל להטיל את מלאכת האימון על התצפיתנים. זה היה ניסיון עגום. התצפיתנים ניסו להסביר את האסטרטגיות שלהם ללא הצלחה. אף אחד לא הצליח להבין את זה, אפילו הם בעצמם. בדומה למיינים, שסיווגו את מין האפרוחים, גם להם לא היה מושג איך הם עושים את זה, הם פשוט ראו את התשובה הנכונה. עם קצת תושייה, הבינו הבריטים בסופו של דבר איך לאמן את התצפיתנים החדשים: על ידי משוב של ניסוי וטעייה. התצפיתנים הטירונים היו מנחשים והתצפיתנים הממומחים היו נותנים להם משוב. בסופו של דבר, הפכו התצפיתנים הטירונים למומחים.

 


פער הידע

ישנו פער גדול בין הידע ובין המודעות. כאשר אנו בוחנים את הכישורים שאינם ניתנים לשליפה, ההפתעה הגדולה היא ששני הזיכרונות, הנוהלי והמפורש, אינם קשורים אחד לשני: ניתן לפגוע באחד מבלי לפגוע בשני.

קחו למשל חולים עם אמנזיה אנטרוגרדית, שאינם יכולים לזכור חוויות חדשות באופן מודע בחייהם. אם תנסו ללמד אותם כיצד לשחק במשחק וידאו, ביום שלמחרת הם יגידו לכם שאין להם זיכרון של החוויה, שהם מעולם לא ראו את המשחק הזה קודם לכן וסביר להניח שגם אין להם מושג מי אתם. עם זאת, ברגע שתבחנו את הביצועים שלהם, אתם תגלו שהם השתפרו פלאות במשחק. מאחורי הקלעים, המוח הנוהלי שלהם למד את המשחק: הידע הזה פשוט לא נגיש לתודעה שלהם.

כמובן שלא רק המיינים, התצפיתנים וחולי האמנזיה נהנים מהלמידה הלא מודעת. בעיקרו של דבר, כל האינטראקציה שלכם עם העולם נשענת על התהליך הזה. נסו לתאר במילים את מאפייני ההליכה של אביכם, את צורת האף שלו ואת צחוקו, קשה, נכון? אבל ברגע שתראו מישהו שהולך, נראה או צוחק כמוהו - תדעו באופן מיידי וודאי שזה הוא.

 


מודיעין גמיש

אחת התכונות המרשימות ביותר של המוח - במיוחד של המוח האנושי - היא הגמישות ללמוד כמעט כל סוג של משימה שנקראת בדרכו. תנו לסטודנט את הרצון להרשים, וכל המשאבים במוחו יופנו לזיהוי מין האפרוחים. תנו לחובב תעופה מובטל הזדמנות להיות גיבור לאומי והמוח שלו ילמד כיצד להבחין בין מטוסים. גמישות למידה זו, היא החלק העיקרי במה שנקרא האינטלגנציה האנושית. זו הסיבה שאנו יכולים ליישב כל אזור על פני כדור הארץ, ללמוד את השפה המקומית ולפתח כלים להישרדות.

 


תת המודע שלנו

ב-20 באוגוסט, 1974, במשחק בייסבול שנערך בין קליפורניה לדטרויט, תזמן ספר השיאים של גינס את זריקת הכדור המהירה ביותר בהיסטוריה: 162.38 קמ"ש. אם נצלול קצת פנימה למספרים, נוכל לראות שהזמן שלקח לכדור להגיע מעמדת הזריקה לעמדת החבטה הוא 0.4 שניות. זה היה מספיק זמן כדי שקרני האור מהכדור יחזרו לעיני החובט, יעברו דרך המגעלים של הרשתית, יציגו תמונה במוח שיפענח אותה, יעבד אותה וישלח אותות לשרירים כיצד להפעיל את היד על מנת לחבוט בכדור. הדבר שיותר מדהים הוא, שהחשיבה המודעת לוקחת זמן רב יותר מזה: כמחצית השנייה בממוצע. כלומר, הכדור נע מהר מכדי שהחובט יהיה מודע לכך.

המסקנה היא שאין צורך להיות מודעים כדי לבצע פעולות מוטוריות מתוחכמות. אנו יכולים לשים לב כיצד אנו מתחילים להתכופף עוד לפני שהבחנו שמשהו נע לכיווננו, או בקפיצה שלנו עוד לפני שאנו מבינים שהטלפון מצלצל.

אז מה אתם חושבים על המוח שלכם עכשיו?
 
מקור התמונה: freedigitalphotos.net

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל