הילדה יוצאת לטיול דרך בית הספר. ואני כבר מתגעגעת....

האם לאפשר לילדה לצאת לטיול של שבוע דרך בית הספר? ומי ישגיח על ההורים שנמצאים בבית?

אז למה כל כך קשה לשחרר? בחיי שאני לא יודעת. הדבר היחיד שאני יודעת הוא

שאני כבר מתגעגעת לאפרוחית שלי. אז היא יוצאת לשבוע "מסע ישראלי" דרך בית הספר. טיול מדן ועד אילת, שאמור לחבר אותה לשורשיה הארץ ישראליים.
אני יודיעת שהיא מעדיפה בהחלט את שורשיה הנמצאים בקניון בין חנויות מותגי הבגדים למיניהם, ולמרות שאני תמיד מתרעמת על כך, הנה היא יוצאת למסע ערכים שורשי (?! באמת?!) וכל מה שאני רוצה הוא שהיא תשאר פה לידי, בקניון, עם החנויות המוכרות.
זה לא שהיא לא יצאה כבר. לא מדובר על ילדה בת 5. כבר סוף כיתה יא'. כבר עשתה טיולים עם בית הספר, כבר היתה במשלחת נוער בחו"ל שלושה שבועות, ובכל זאת, קשה לי לשחרר.
כל זוועות העולם מתרוצצות להן בראשי: רעידות אדמה בנפאל, צונאמי בתאילנד, מכוניות תופת, תאונות דרכים - כאילו שפה ליד הבית שלי זה לא יכול לקרות, וכאילו אם יקרה כזה דבר והיא לידי אני ממש אוכל לסייע לה. הרי אלה דברים שאין עליהם שליטה. אני יודעת. אני אדם הגיוני.
ולמרות זאת, החששות והפחדים נמצאים פה בשקט בשקט זוחלים להם החוצה אל ההכרה בלילה, בשקט, כשאני נמצאת לי פה לבדי. ומה אם? ואם? ואם?
ושוב, נו? באמת אורנה? הרי את יודעת שהיא לא לבדה, יש לה גם טלפון נייד. חס וחלילה קורה משהו - מיד תוכלי לנסוע אליה.
כשבתי הבכירה נולדה, אמא שלי אמרה לי: "מזל טוב בינתי, הנה נולדו ברגע זה כל הדאגות, החרדות והפחדים". כנראה ידעה מה שהיא אומרת.

ולמה לאבא שלה אין את אותן חרדות? זו שאלה אחרת ומעניינת גם כן.
איך זה שהוא אינו מרגיש מחויב להסיע אותה לנקודת המפגש? לשוחח איתה? להזהיר? לדאוג? האם הוא יודע שאני עושה זאת בלאו הכי, אז הוא מרגיש פטור? מעניין אם אני לא אעשה זאת - אז הוא ייקח את התפקיד. אפילו המחשבה על זה מצחיקה אותי.
אולי הוא חרד אבל לא מראה? לא יודעת.

יודעת, שמקצוע ההורות הוא הכי קשה שעשיתי בחיי. זה בטוח.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל