הנרקוד?

הפחד למשמע המילה- "לא". הקושי שמביאה החוויה כשמנסים. הסיפוק כשמצליח. לאהוב כפי שלא אהבנו. להאמין יותר משפחדנו. לנצור כל רגע מתוק ולא להפסיק לרקוד..

אוהבת את הדף שלי חלק. נקי .
לוקחת לי פינה שקטה.
אני והעט עם הדיו שצבעו מזכיר לי שמים של ים בלילה סגריר, מתחילים לרקוד וליצור יחד מחול חדש משלנו.
לרוב אני מובילה, ממוקדת, ישירה.
לעתים כשהגוף מתעייף אני נותנת לו להוביל, לעט שלי. זורמת אתו בנתיב הדיו שהוא סולל לנו. כמעט תמיד מרוצה מהתוצאה.
הדעה שלי תמיד קובעת. שום אות לא נחקקת בלי אישורי.
זה הקשר הכי יציב שהיה לי אי פעם. מציאותי אמתי ומלא סיפוק.

עם שמלה כחולה שמזכירה לי את הדיו שלי..אני מולו . הוא עם חולצה אפורה, מכופתרת ועיניים בהירות שגורמות לו להיראות מושלם מידי לנוף הדייטים הפרטי שלי.
מבוכה. הדף שלנו חדש.
אני עוד לומדת מתי לתת לו להוביל ומתי לקחת את השליטה לידי, את המינון הנכון שלנו להכנת תרופת הפלא שנקראת " זוגיות" ו"אהבה".
מולו אני ממוקדת , וממש לא ישירה.. חדה כתער ועגולה כמו חוד.
הוא זורק בדיחה ואני צוחקת בעדינות- מגניבה אליו מבט, הוא מוביל.
לוקחת צעד אחורה, ולומדת ליהנות מזה.
המסעדה מתרוקנת, ואנחנו עוד לומדים לביים את הריקוד שנרקוד יחד, מתכננים צעדים, מתרגלים , ומסמיקים.

נהיה מאחר, ואני עייפה החשבון מגיע ,הוא לוקח את העט , וחותם את הערב היפה שהיה לנו .

ובכל זאת, בערב לפני השינה חוזרת שוב אליו..לאיש סודי .
ורוקדת אתו שוב את הריקוד המוכר לשנינו כל כך. כל יום והכוראוגרפיה שלו . אף פעם לא משעמם לנו.
היום הוא מוביל.
אני עייפה. ומאוד מבולבלת. הוא מכוון ומפוקס, לא כמוני..
מסתכלת על יצירת המופת שהוא יצר עבורי.
משתהה לרגע ולא חושבת.
מרגישה רעד קל בבטן וחיוך קטנטן צץ בפני.
השם שלו משורבט על הדף.
מפחדת להראות לו שאני מרוצה. מחר בטח אתאכזב.
בדמיוני שומעת את קולו העמוק אומר לי שהריקוד הזה היה לו מוזר . ושהבעיה היא בו ולא בי.
שומטת את העט. וצוללת לשינה עמוקה.

בבוקר שמה את הפלאפון על 'שקט' וכביכול שוכחת אותו בבית. מתלבשת במיטבי.
מחייכת. בוחרת לא לשמוע ממנו היום את ה"לא".

אין לי מוזה לרקוד. רוצה לברוח מהכול כך צפוי .
החלטתי, אני מטיילת, יוצאת למקום ניטרלי שבו המוביל הוא היוצר.
הנוף שנגלה אליי מכיל כל בריאה בעולם,בלי פחדים. ללא תמורה. מה שמשאיר לי רק להרפות..

מוציאה מהתיק בקבוק קר ושותה. השמש מיטיבה איתי. ועייני עצומות. איכשהו מצליחה לשמוע צעדים , רשרוש של מים ללא מילים או וקולות אנושיים .

הכל טבעי לי פה..אפילו ה"רעש" פה מלא בשקט.
" אפשר?" קול עמוק שואל.
אני מתיישרת ומביטה בו. לא ידעתי שהוא כל כך גבוה..
"כככן.." אני בשוק.
הוא מתיישב לצידי, מוציא את העט ואומר:" שכחת להביא לי אתמול את המספר שלך".
שוב, רעד קל בבטן .אופס.
אני מחייכת- לוקחת את העט ורושמת. הוא מתיישב לידי. מכבדת אותו בשתייה שלי,ובשתיקה שבי. הוא לא מסרב.
בתוכנו נרקם ריקוד לא מוכר. ושקט של פשטות מרגיע מוזרם בי.

חושבת על הריקוד שאני אהיה חייבת מאוחר יותר להוא שמחכה לי בבית..תוהה אולי הפעם אשמיט ממנו כמה דברים .. חיוך ,מבט . פרפרים בבטן ובאויר. ורגע אחד קסום של שניים.
ובכול זאת יודעת שאשוב, אהיה נאמנה לו כמו בכול פעם.
אתו אפחד ואתוודע לאמת שבי. נגולל ריקוד מסעיר ולא צפוי.
ואנצור כול רגע מתוק בלי לחשוב על המחר.
כי הרגע שהיה לי אתו יקר לי מספיק בכדי שאסתכן שאולי בריקוד של המחר אתו אפצע מרסיסי אהבה וחלומות אבודים.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל