הקשבה

מסקנות ותובנות שעלו בי בענין הקשבה אצל בני אדם, עקב היותי כבדת שמיעה

בואו ונעזוב לרגע את העובדה שאני כבדת שמיעה / חירשת בהתהוות
יש את העניין הזה של ההקשבה , פרופר הקשבה.
אני אישית, מחויבת לעצמי ולסביבה שלי להקשיב ברוב קשב לכל מוצא פיהם של האנשים שמדברים אתי . דווקא בגלל שאני כבדת שמיעה , בלית ברירה הבאתי את יכולות ההקשבה שלי (בשיחה פנים מול פנים מול אנשים) לרמה של אומנות כמעט, אני נעזרת בקריאת שפתיים והבעות פנים .
רגישה באופן יוצא דופן לתזוזות שרירים בפנים ושפת גוף , מימיקה וצלילים כן כן , עם או בלי מכשירים , עדיין מזהה טונים ואינטונציות.
אני גם נעזרת בשאלות מנחות כמו "מה?" "תחזור בבקשה על שלושת המילים האחרונות במשפט" { ואל תגיד לי חמש פעמים את תחילת המשפט , אותו אני כבר זוכרת בעל פה}
 

אני גם חוזרת על מה שנאמר בטרחנות מסוימת שנועדה למנוע מקרים מביכים של אי הבנה , זה דווקא בגלל שכן יש לי נטייה להיות ספונטנית בדיבור אני עושה זאת אף על פי ש-לי תמיד יש תירוץ.

האם גם אתם מצאתם את עצמכם אומרים לאדם שמולכם את המשפט "נכון שלא באמת הקשבת לי עכשיו?! " כי אתם רואים על הפנים של האדם הזה שהמנואלות שלו עובדות בפאזה אחרת לגמרי , המנואלות ההן , אלה שגורמות לו להכין מונולוג לפני שהוא עומד להופיע , אותן מנואלות שמתעלמות ממה שמדובר כאן ועכשיו ?!
וגם להפך, למי לא קרה שהוא מנסה להיזכר בבדיחה בו בזמן שבדיחה אחרת מסופרת לו בהווה.
מי לא הרגיש שלפעמים מוצא פיו רק נועד להיות טריגר , תזכורת , השראה, מוזה , לזולתו.
זה בסדר, זה הכי טבעי שבעולם, כולנו מקורות להשראה , כולנו מקבלים השראה ממקורות אחרים, ככה זה .
 

בזמן האחרון אני מרגישה שאני יותר ויותר מצנזרת במכוון תגובות שלי מתוכן "אנוכי", משתדלת בכל אופן , כנראה מתוך מחשבה ביקורתית מחמירה על עצמי , אולי זה במקור מחינוך קפדני שליווה אותי בילדות , המשפטים הידועים ההם של " אל תהיי אגואיסטית"" תני לאנשים אחרים להתבטא" " תגידי תודה ותשתקי" במחשבות שלי זה מופיע כ "אל תנצלי במה שניתנה לך על מנת להגיב לעניין כבמה פרטית לביטוי האישי שלך" " תני קרדיט לכותב " " צנזרי את האימפולסיביות והספונטניות הנובעת מתוכך "
החדש ביותר גם מרמז לי " שמרי לרשומה הבאה" ...(כבעלת בלוג)
לרובנו אני משערת יש את הקטע הזה, זה טבעי.
אות לאות מתחברת , מילה גוררת משפט,הופכת לסיפור...
זה לא שמתכוונים...זה פשוט קורה ...זה נובע כמעיין.
 

הקשבה נועדה למיצוי הזולת, היא לא אגואיסטית במהות שלה, אבל היא בהחלט יוצרת חומר למחשבה.
יש את אלה המקדשים את ההקשבה המוחלטת (אנשי הזן – הרוחניים ) מבחינתם זה אידיאל להיות כלי ריק בהקשבה מוחלטת לזולת ,הדימוי שמגיע לי לראש הוא מיכל ריק שנועד להכיל את דיבורי הזולת (אני דווקא דמיינתי מיכל 4 ליטר, כזה של כלור) כלי שנועד אך ורק להכיל את דיבורי הזולת...?!
אבל בינינו הרי אנחנו...הכול חוץ ממיכל ריק , למעשה אנחנו יותר ארגזים וחבילות של הווייתנו בעבר בהווה ואפילו בעתיד... אז אולי אנחנו מיכל מלא עד תום שאפילו יגלוש אם נוסיף אליו עוד את דיבורי הזולת? ומה אם בעצם מה שאנחנו עושים זה בסה"כ לרוקן קצת את המיכל שלנו לפני שממלאים אותו בדיבורי הזולת, מה אז?! ואולי זה בעצם העניין כולו ?!
לתת קצת משלך על מנת לקבל מהאחר , לקבל קצת מהאחר על מנת לתת משלך ,
מעגל אין סופי שמזין את עצמו בהקשבה ?!
ואולי אולי אולי בעצם זו היא ההקשבה האולטימטיבית?
 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל