האוקסיטוצין ואהבת האל

בדברי אני מנסה לבחון את המצווה לאהוב את האל בכל נפשנו ובכל מאודנו, נקודות המוצא שלי הן פסיכולוגיה בסיסית והפסיכולוגיה של הזוגיות.

קולמוסין רבים נשתברו על הציווי לאהוב את האל.

עד לפני כ3 שנים הייתי סבור [מן הסתם כמו רוב האנשים] שהכוונה בציווי זה היא ל"השקיע" בעשייה למען האל, כדי לנצל תופעה פסיכולוגית ידועה שבה עצם העשייה למען מטרה כלשהי יוצרת זיקה רגשית, וככל שהעשייה דורשת השקעת יותר מאמצים מכל סוג שהוא, כך גדלה המחויבות הרגשית כלפי מושא אותה עשייה.

ולכן הריון קשה, צירי לידה, והצורך לקום אינספור פעמים בלילה כדי להאכיל את התינוק די בהם כדי ליצור קשר רגשי חזק מצד האם אל פרי בטנה.

עד שביולוגים הודיעו לנו שהורמון האוקסיטוצין שמופרש אצל האם וגורם לה ליצור חלב, מופרש גם אצל האב, והוא זה שגורם לרגשות האמהות והאבהות. דרך אגב - מחקר חדשני מצא שהורמון זה הוא המייחד כלבים מזאבים. בכלבים מופרש ההורמון כאשר הם באינטראקציה עם בעליהם!

לא משמש אותי עניין זה ,אלא כדי להמשיך בדרכי הנלוזה להשבית שמחות...

כוונתי לתופעה המוכרת של יהודים שומרי מצוות שרואים לנכון "לקרוא דרור לתחושותיהם" ולחלוק בקולי קולות עם כלל הציבור את אהבתם לקב"ה.

מאחר ואני מניח שהם לא קבלו מנת אוקסיטוצין כדי לבסס את אהבתם לקב"ה, הרי שאפשר להניח שאהבתם המוצהרת אליו אינה אלא פרי מאמציהם וקרבנות שנאלצו להקריב כדי לקיים את מצוות התורה. עד כאן הדברים נראים סבירים ולגיטימיים [אם מותר להחיל את מושג הלגיטימיות על עניין רגשות דתיים]

ובכ"ז דעתי אינה נוחה מכך, ולא רק משום הראוותנות! כי הצורך הכפייתי לבטא בקולי קולות "אהבה", נראה לי לא ראוי, וכאילו בא לחפות על איזה העדר!

האם תהיה זו נבזות מצידי לשער שבהרבה מקרים הצהרת האהבה של "שומר מצוות" לא באה אלא לחפות על חוסר נכונות לחשוב מה צריך אדם שבאמת מחוייב לקב"ה, לעשות כדי לעבוד את האל בדרך היותר יעילה.

אני מניח שהבעיה נעוצה בעצם היות היהדות דת של מצוות, על כן רוב מאמיניה מחויבים למערכת סדורה של עשייה [המצוות], ורק ה"פראיירים" שביניהם טורחים להתבונן סביבם כדי להתמודד עם בעיות שאינן נכללות בתרי"ג..

ועוד משהו בעניין זה: היות ובחוגים מסויימים קיימת נורמה להרבות במצוות, הרי אולי [השערה נבזית ומתחת לחגורה!...] כאשר אדם צועק שהוא אוהב את הקב"ה, הוא סוחט התפעלות מהציבור שסביב לו, כי מצווה לאהוב את הקב"ה, ומאחר שאין love meter, אין איש היכול להפריך את טענת הצעקן המאוהב...

כאן ברצוני להאיר את הנושא מזווית אחרת לגמרי:

אחד הדברים המאפיינים בן אדם מאוהב הוא לא רק לחשוב על מושא אהבתו, אלא גם לחפש דרכים לשמח את לב האהוב. אבל מימוש האהבה כולל בתוכו גם כניסה לחיי שיגרה, שמחייבת לבנות שיגרת חיים של שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין בני הזוג. שיגרה זו מבוססת על כללי התנהגות שבני הזוג הסכימו עליהם כאשר הם באו בברית זוגיות. בצד המטלות הנוגעות לחיי היחד הזוגי- פרנסה, טיפוח הבית וגידול ילדים בהמשך, קיים נושא שאיננו זוכה בד"כ לכותרות. כוונתי לחובה [הבלתי פורמלית ובלתי מוצהרת] של בני זוג למנוע צער מבן /בת הזוג. אחד הביטויים לכך היא שמירה על פירות העשייה [יצירה] של האהוב/ה. כי הריסת דברים שאנו יצרנו הוא אחד הדברים היותר מכאיבים לנו.

כל קשר בין אישי חייב לכלול את כבוד השותף לקשר, ושמירה על תוצרי העשייה של בן /בת הזוג היא ביטוי מובהק לכבוד ההדדי, אם כי זהו החלק הפחות "זוהר", כי האוהב אינו מביא בו את עצמו לידי בטוי, העשייה שלו בעיקרה היא תגובה לסביבת אהובתו.

קיום מצוות התורה הן שיגרת החיים של יהודי מאמין, בפועל תפקידן העיקרי הוא לשמור על לכידות הקהילה!

אבל האם יש דרך נאותה יותר לבטא את הזיקה שבין אדם לקונו מאשר שמירה על הבריאה?

ובכן - האם לא נראה לכם שהדרך הטובה יותר לבטא את אהבתנו לאל היא בראש ובראשונה שמירה על כל מה שהאל ברא?

ובנוסף - נבטא את קשרינו עם הקהילה [העם] דרך המצוות שאנו בוחרים לקיים.

כל טוב לכם

עזי


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל