גם זוהי יפו – החלום והחלם - מאת יעקב ונטורה

יפו תוססת ומתבוססת – בין קודש לחול. יעקב ונטורה גדל ביפו של ימי קזבלן. כמי שבילה את "ימיו היפים" בשכונת גבעת העלייה, המעורבת ערבים-יהודים, הוא היום מדריך תיירים המכיר כל פינה ביפו.

בחג האחרון נסעתי ליפו לרכוש לי נעלים. זהו הרגל ישן, שהשתרש אצלי. פעם חשבו שאם יקפידו להחליף נעליים בזמן, יצליחו לעצור קצת גם את שחיקת המוח... האמינו בפתגם: "דע במה אתה הולך". אני עושה זאת למעלה מיובל שנים ואולי זכר לתקופה ולימים שאבא ז"ל היה לוקח אותי לסנדלר ביפו, על מנת שאוכל להזמין נעלים בהזמנה מיוחדת. פעם היו מודדים נעלים לפני קניה וממתינים שבוע עד קבלת הנעלים החדשות. אם הנעל הייתה מעט לוחצת, הסנדלר היה משאיר את הנעלים תקועות במלחציים שבוע נוסף. לא בער אז לאף אחד. אולי היום, עם ההתקדמות, תוך שבוע הנער כבר היה קופץ בחצי מספר בנעליים... תמיד היה, בין כה, חסר כסף לקנות כל מה שרצינו. לא רק הנער לא היה גודל בקצב של היום, אלא כך גם חשבון הבנק.
הטיול הקצר מעורר בי בכול פעם את זיכרון טעם הגזוז החמוץ מתוק, של פעם. אוירה נוסטאלגית של ימים רחוקים, עולה בזיכרוני. היו אלו ימים שהתגוררתי ביפו, בשכונה הדרומית ג'אבליה. כמו צופה במחזה, אני שב ונזכר בימים ההם.
"תראה אדוני למה אתם גורמים לי כאן, בעירייה שלכם", רטן בקול רוגז סוחר הנעליים אל מול איש החוק של העיר, שמן הסתם הופיע אצלו לביקורת. בדיבור שוטף מסביר לנו, הלקוחות, את עמדתו, תוך שהוא מביא סיפור יוצא דופן וקצת מוזר. "שבועיים אחרי תום הקרבות, כאן ביפו של 1948, עברנו להתגורר כאן מעל החנות. בתחילת דרכנו, כעולים חדשים, פתחנו סנדלרייה לתיקון נעליים, בעיקר למידות גדולות. לומר את האמת, עד היום אני לא יודע למי שייכת החנות שלי. פעם העירייה אומרת שהיא בעלת הנכס ופעם מופיע לי איש עטוף בגלימה וצלב גדול על ביטנו, וטוען שהוא בעל החנות. ככה זה נמשך מאז הקמת המדינה!"




היה משהו מקומם בדבריו של הישיש, מוכר הנעלים. אך מהר מאוד הדו שיח נקטע באמצע, בשעה שקבוצת מטיילים נכנסה לחנות לרכוש נעליים. העסקים פורחים בעיר התוססת, קרנבל של מבקרים מביטים ושולפים מצלמות מול מגדל השעון המזדקר מעל ופותח בצלצול דינג-דונג בכל שעה עגולה. מאידך, אפשר לומר, שהחגיגה בעיצומה. בפרט אמורים הדברים לגבי שוק הנדל"ן. בכול פעם שאני חולף על פני בניין בית המושל העתיק, מתקופת העותומנים, חורה לי מעט על הפספוס של הבניין ההיסטורי, שעומד לו דומם וכאבן שאין לה הופכין. זהו מוזיאון סגור המעלה אבק. הרבה מיליונים הושקעו בפרויקט המשותף לנו ולתורכים, לשפץ אותו, כדי לגלות פרק תרבות והיסטוריה, כאן בכיכר השעון. אלא שבעקבות מבצע "עופרת יצוקה", נתקע הכול על ידי הסולטאן החדש של המזרח התיכון, ארדואן ימח"ש. זהו השליט, הכול יכול, שצץ מאגדות אלף לילה ולילה והפסיק את המשך השיפוץ ההיסטורי ביפו. לעתים נדמה לי שהעותומנים שולטים כאן עדיין בעיר, על הברבריות שלהם. לצדם נראה גם שהצלבנים והנוצרים לא טומנים ידם בצלחת ובועטים עדיין כאן, מול הקצב המדהים בו מתפתחת העיר.
ביפו אין קיפאון, העסקים נסגרים בין הקבלן ליזם. לאף אחד מהם אין ממש חוזה, מאחר שרוב הקרקעות מוחכרות מידי קק"ל ותוקפם יפוג במקרה הטוב עוד 20 שנה. הדבר לא מרתיע את המשקיעים, הלוחצים לסגירת עוד עסקה מוצלחת של חוזה, שיפרע בעוד 150 שנה. ככה, ברוטינה, הגלגל יחזור לאחור והנכס יוחזר לבעליהם המקוריים, בעלי הכנסיות ומעולם לא יירשם הטאבו, אלא יירשם באזהרה כרכוש ששייך לכנסייה. כמחצית מנכסי העיר יפו שייכים לפטריארכיה, שפועלת שם בשם האב, הבן ורוח הקודש. מה שיהיה יהיה, לאלוהים פתרונות ורק לו... נדמה כאן שלכל חורבה קרה איזה נס, דוגמת סיפורי ההתגלות של רוח הקודש. בכול בניין שני מתגלה מבנה שלא שייך לעיר ולרשויות. כולם תרים כסהרורים בחיפוש אחר מציאות בשוק השמעטס והפשפשים. הכול נדמה כסרט צועני מצועצע.
לאחרונה נודע לי שגם נכסים בשכונה עברו לחסות הנזירים. כך למשל נקבע שמתחם הנזירות סנט גוז'ף, הצמוד לבית השגריר הצרפתי, יעבור שדרוג ובקרוב יהפוך לשכונת יוקרה, נוסח רובע אנדרומדה. השלטים מסבירים הכול, יפו מוצעת למכירה והנכסים הבודדים שנשארו נמסרים בקלי קלות לבעלי הממון. לא פעם שאלתי את עצמי מה מניע את העירייה, למסור מונומנטים כל כך מהר, לידי החייזרים המוזרים האלו: הכנסיות.


העיר יפו נגנבה מתחת לאף. אפילו סרט שעשו על יפו כאזהרה עם אותו שם, לא הזיז לאף אחד... העיר נגנבת שוב פעם ע"י הצלבנים הנוצרים, שמגלים בעיר תרנגולת המטילה ביצי זהב ומקיימים את המשפט "תפוס כפי יכולתך".
הפתגם "תפוס כפי יכולתך", מצד כול נושאי צלב וגלימה, תופס כאן היטב. שכן לכל אותם בעלי כנסיות אין תיעוד או מיפויי מדויק לגבי הנכס ורובם עובדים מול מתווכים וקבלנים בשיטת "מצליח". שהרי אלו לא כנסיות הנמצאות באחדות הקומיניון, אלא רכוש נטוש, שהמדינה לא הספיקה לרשום. קחו דוגמא מה"וואקף" המוסלמי, הרושם בקפידה ובקנאות כל נכס ומקטלג כל מה שניתן להעביר ולשנות. הדבר מתבצע ללא שאלות. בלוד וברמלה קיימים מבנים מהתקופה הצלבנית, מבנים נדירים, שהפכו מכנסיות למסגדים בשיטת ה"חאפ לאפ"... ורק נזכיר את אורוות שלמה המלך בירושלים ואת הקבר הקדוש. שם יש מלחמה בין המוסלמים לכמרים, קרבות שנמשכים יותר ממאה שנים. כולם לוטשים עיניים לקופת המזומנים העצומה.
ככה העולם מתנהל. אומרים שמי שלא אוהב את המולדת שלו, אינו מסוגל לאהוב מאומה בחיים. לצערנו רוב הנכסים העתיקים נמצאים במקומות הכי אטרקטיביים ומרכזיים. וכך יכול כל כומר לעשות קומבינות כראות עיניו. לפני מספר שנים התפוצצה פרשה שבמרכזה עמד הפטריארך היווני אורתודוקסי, שהציג מסמכים מזויפים לגבי נכסים לא מוכרים, השייכים כביכול לנצרות. אף אחד לא עשה עם זה דבר והעניין נעלם מהעין. לכנסיות אין כאן משרדים, שום דבר לא עובד בצורה מסודרת. הקשר בין הישראלים לכנסיות רופף, אפשר לומר שאנו לא בראש שלהם ואף אחד ברשויות לא מעוניין להיכנס לזה. וכך העסקים נמשכים ללא הפרעה. כל נזיר הופך לעלי בבא בעיר הקסומה, שמעשיות וסיפורים לא חסרים שם. אומרים שהעיר יפו נגנבה בתרמית לפני 4000 שנים, בידי אחד מבני שושלת רעמסס שבמצרים. אין פיקוח על נכסי הכנסיות. כול כומר שזכה באוצר אבוד לא לו, ממשיך לפרנס את בני עדתו. המדינה לא מסוגלת להתמודד עם התופעה מול הישראלים הגיבורים והחכמים, חדלי אונים מול רוח הקודש...



אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל