הנזיר והיהודי

והזעם עוד לא נדם

הנזיר הוא משכמו ומעלה. קולו מלא חיות ולא ניכר בו שהוא חי בפרישות. הוא אדם ישר, וישרותו ניכרת בכל תנועה ותנועה שלו. "האי דיבור גבוה מן הדיבור", אמר פעם.

הנזיר שאל את היהודי האם הוא מתפלל? לא. שוב שאל אם היהודי הולך לבית הכנסת? לא. "חבל", אמר. "למה?". שאל היהודי. "היהודים שכחו שהם בני מלכים".

היהודים לבדם ניצבו בהר סיני, ורק בהם משוקעים הקולות והברקים של הדיבור האלוהי. הם, לדאבון לבנו, שכחו זאת, אבל המקרא לא שכח, ובכל זאת אסור לזלזל בעדים מתכחשים אלה. הם עתידים באחד הימים להיזכר מי הם ולהיות מה שנועדו להיות. כך אמר הנזיר ליהודי.

היהודי לקח את דברי הנזיר ברצינות רבה. הדברים היו לו כהתגלות. הוא הבין שמי ששכח שהוא בן מלך לא יכול להיות ישר. הוא מבקש תמיד להיות לא הוא. באחד מהטיולים המשותפים עם הנזיר שוב דיברו על היהודים ועל שכחתם. פניו נעצבו והיה ניכר בו שהדבר חורה לו. כדי להמתיק את צערו הבטיח היהודי "אני לא אשכח". הנזיר התבונן ביהודי וחייך. הוא ידע: זו הבטחה שקוימה.

ההבנה וההבטחה של היהודי לנזיר, התפתחה לתכנית אימון אישי. היהודי אימן את עצמו לנהוג בקור רוח ולא להגיב בבהלה. הבהלה אינה נאה לבני מלכים. מי ששמע את הדיבור האלוהי אסור שיפחד. בן מלך ראוי שיכשיר עצמו לכהונה זו.

הנזיר לא העלים את דעתו כי המלחמה נגד היהודים היא מלחמה נגד אלוהים. השקר כאילו היהודים צלבו את ישו קומם את הנזיר והוא יצא כנגדה. על השאלה מדוע כולם שונאים את היהודים? ענה "מפני שהם עובדי אל אמיתיים". שוב נשאל: למה אין רואים זאת? וענה: "מפני שהדברים האמיתיים סמויים מן העין".

כנגד השנאה אל היהודים הכריז הנזיר שהיהודים הם עם אדוניי מפני שאבותיהם עמדו על הר סיני וקיבלו את התורה מידי אלוהים, וכל אלה שיתנכלו להם יולקו לא בידי מלאך ולא בידי שליח אלא בידו של האל. ישראל בני מלכים, ואסור לשכוח זאת לעולם וגם עכשיו.

כל אלה היהודים שנראים כאילו אינם מאמינים באלוהים, הם עובדי האל, אבל לא רצו לקרוא בשמו.

היהודי הבין: היהודים ערבים זה בזה, מפני שעמדנו לרגלי הר סיני ושמענו את הדיבור האלוהי.

אחד הצדיקים אמר: "כוחה של התפילה אינו במלמול ובהשמעת בקשות ותחינות באוזניו כביכול, אלא ביכולת לעמוד שעות רבות כדי לשמוע מה אלוהים משמיע לך".

נער אחד, הצטחק לפתע, למשמע דבריו של הנזיר. פנה אליו הנזיר ואמר, "קום על רגליך, והסבר לכיתה למה צחקת".
"הצחיק אותי לחשוב על היהודים כעל עם אדוניי".
"מה אתה חושב עליהם"?
"לא נאה לומר זאת בכיתה".
"מותר לי לומר שמחשבתך אינה נקייה?"
"נדמה לי שכן".
"אני קורא לך, הינקה והיטהר, כי לפני מלך מלכי המלכים אתה עומד בכל רגע".

את כל זאת, והרבה יותר, ועל היהודי הנדיר יוסף חיים, ועל השליחות הגדולה של האיש בלי יד, מצאתי ברומן המרתק של אהרן אפלפלד, 'והזעם עוד לא נדם'.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל