ממלחמה חיצונית למלחמות הפנימיות

אולי זה הזמן, חודש יוני, שהיה בשנת 1967 חודש קריטי עבור המדינה, לציין את הסכנות החיצוניות האורבות לנו, לצד הבעיות הפנימיות המאיימות על החברה שלנו.

בחודש יוני האחרון ציינו את תחילת מלחמת ששת הימים, שהובילה אותנו למחוזות רחוקים. הייתה זו שעתה היפה של המדינה שעמדה במבחן של מה שנתפס כאן כאיום לחיסולנו המוחלט. היה איום אמתי שאנו עומדים בפני הקרבת קורבנות רבים. העורף נכנס לכוננות ספיגה ונחפרו הרבה תעלות בגנים הציבוריים, גם עבור קבורה המונית...


אנו חבורת הנערים התנדבנו לסייע ככל יכולתנו. הכוננות תפסה אותי, לצד חבריי שעזרו, בתל אביב, לבעלי מקצוע לבנות ארונות קבורה מעץ גס, שפורקו מארגזי יבוא. כולם נפרסו לכול אורך הכביש הראשי אשר ברחוב הנגרים, שנחסם. טור משאיות צבאיות העמיסו את התוצרת העצובה. בדיעבד לבנו נצבט לכול ארון קבורה שנדחס בכוח על ארגזי המשאיות. שקט נפל עלינו וחלקנו אף הזיל דמעה מתוך ידיעה שבארגזים אלה בעצם יסיימו בחורים כמונו את חייהם לעד.


כאן ביפו לא הייתה פאניקה והכול היה על מי מנוחות. פעם ביפו היו הרבה עגלות רוכלות שהסתובבו בסמטאות העיר, גוררים מלפנים עגלות מזון ושתייה קרה. אלו נעטפו בשקים וקרח והונחו מתחת לתלת האופן. ריחות קילוחי התירס החם נדפו למרחוק והרוכלים הכריזו בביישנות על מרכולתם, כשנעו ממקום למקום. הרחובות היו אפופים בריחות מגרים של סוגי אוכל. כול "עגלון" שכזה נחשב לשף של הרחוב בו עמד וסיפק אוכל מהיר לרעבים הממהרים. בין בניין "הקישלה" לפתח השוק היווני העתיק, עמד איש שמן ובעל כרס גדולה ומכר בורקס טורקי. היה משהו תיאטרלי בעמידתו כמו גם בסגנון עבודתו. הוא חתך ביצים חומות בעזרת חוט תפירה שנמתח אל בין שיניו, לשמחת הקונה התורן.
כך הייתה תרבות האוכל של אותם זמנים. בדרך כלל לא היה מקום לשבת כדי לאכול את מה שקנית. נהגנו לאסוף את הבורקס עטוף בעיתון נוטף שמן. היה לנו בקרבת מקום ספסל, שעמד ברחבת המוזיאון העתיק של יפו, ששכן בבניין העותומני, בשם קרוואן סאריי. ישבנו שם מביטים בהערצה על המוזיאון שנמצא בשלבי פיתוח, שבחזיתו עמדו סרקופגים עתיקים. יכולנו לראות משם את הים. היינו גאים שהשנה, סוף סוף, יש לנו פינת תרבות, שכה הייתה חסרה לעיר הנמל העתיקה.


עם חלוף העתים כול העגלות נעלמו ובמקומם קמו החומוסיות עם השמות המפוצצים: ד"ר חומוס, ד"ר לביצים ועוד. נראה שפינת התרבות שהקימו שם, השפיעה על הדמיון של בעלי העסקים... כולם התהדרו שם בתארים, מבלי לדעת למעשה, אפילו היכן נמצאת האוניברסיטה הקרובה...


הזמן החולף המשיך לעשות מהפכות והמוזיאון נעלם יום אחד ובמקומו הופיעה כמו במחזה שבו התפאורה מתחלפת, "תיאטרון אל-מיידאן". מפליא היה באיזו קלות ומהירות העירייה מחקה פרק כה חשוב והיסטורי של העיר. כך קיבלנו במקום מסורת ותרבות היסטורית, מחזות טלנובלה של שנאת ישראל...
וכל זה מדוע? הרי לא היו חסרים ביפו בניינים נטושים... מה היה קורה אם היו מעבירים את התיאטרון הערבי ל"אלהמברה".
בתחילת שנות השמונים גיורא גודיק האגדי, ניסה להקים שם את שדרות הוליווד. לא רחוק נמצא גם תיאטרון "גשר" הנהדר. למען האמת ביפו לא קיים מוזיאון עירוני מרכזי שמאחד את עתיקות העיר ובמקום זה יש הרבה גלריות קטנות ומיני אזורים על תצוגות ההיסטוריה מצומצמות. עיר עם רקורד כזה עשיר, שמתעלם מכול זה ובמקומו מטפח תרבות זרה ועוינת. הכול אחיזת עיניים. אף מבקר לא יכול לקבל תמונה כוללת של העיר בזעיר אנפין, כמו שנוהגים במקומות אחרים, למשל לגבי תל אביב במגדל שלום. ביפו יש יד מכוונת, יד עוצרת ואולי רוח המחתרות מרחפת מעל... המלחמות עדיין נמשכות בין הפלגים שלחמו על הבכורה ושוכחים להזכיר את החלוצים שבנו וחלמו.
שוכחים את מלחמת האחים שנסתיימה ברצח חיילים יהודים ע"י יהודים, בעיקר על האוניה "אלטלנה". על כול הצרמוניה הזו ממונה גוף שנקרא הממשלה של יפו-ת"א. במחוזות יפו קיימות מספר שכונות מצוקה מעורבות ונתמכות סעד. זהו דור שני שצמח על שרידי אוכלוסיה נחשלת.
לאן הידרדרנו, בשעה שהעולם פותח בחרם נגדנו ורבים בעולם חושבים שישראל היא מדינת אפרטהייד, זאת למרות שלכולם יש כאן מקום וזכות לחיות תוך חופש הביטוי, בחסות הדמוקרטיה. אך מאידך, לא יתכן שהמדינה ממנת את רוצחיה, בסוג של אנטי ציונות , שנאה עצמית שקמה לתחייה, וקוראת לדה לגיטימציה של המדינה.


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל