נסיון מיני ראשון טייק 1 מתוך היומן האישי שלי

הנסיון המיני הראשון שלי היה בגיל שבע. זה היה בחופש הגדול בין כיתה אלף לבית

אז גרנו במרכז פתח תקוה בבנין מוזר שקבלן שיכור ומעצב אקסצנטרי בנו על גבעה קטנה. ולמה מוזר? כי היה נדמה שהאיש לא טרח לישר את הקרקע לפני הבניה וכול דירה הונחה לה בחצי קומה כאילו הביאו משאיות בטון ושפכו וערבבו הכול על פני אותה קרקע עקומה. אפילו הדירה הראשונה היתה קבורה חצי קומה בתוך האדמה וחלק מקירותיה שימשו גם אותה וגם את המקלט של השכונה.

שבעה דיירים היו בו באותו בניין וגם הם כמו הבניין עצמו היו אקצנטריים ומוזרים כאחד.
בקומה הראשונה גרו זוג ארופאים מבוגר, הוא היה כבן שבעים, איש זועף בעל עיניים אפורות וגדולות שפניו חרושות קמטי הבעה ולצד אוזנו השמאלית היתה צלקת רחבה זכר לאיזה קרב שהוא והיא זחלה לו לאורך צוואר ונכנסה עמוק לתוך ג׳׳קט אפור בעל צווארון מוגבה אותו לבש תמיד ואיתו ניסה להסתיר אותה ללא הצלחה.

היא נראתה צעירונת לעומתו, אישה יפה ומחייכת לבושה צבעוני, בטוב טעם ואולי אפילו טיפונת פרובוקטיבי לאותה תקופה כי תמיד תמיד גם בחורף ניתן היה לראות את זוג רגלייה מציצות מבין כפלי החצאית או השמלה אותה לבשה.
היו מלאות במקצת ולבנות כשלג.

כנראה שבאו מאותו כבשן מוות אירופאי, נצלו מאותם מפעלי יצור הסבון הגרמניים, סבון עשוי שומן אדם.
בלילות שקטים במיוחד בשעות הקטנות של הלילה הייתי שומע אותו, צעקה ועוד אחת ועוד, אחר כך דברים נגררים, אולי המיטה או השידה ולבסוף בכי חזק שנמשך דקות ארוכות. אני שוכב במיטה ומקשיב לקול שעובר בין חריצי הבטון, הבטון שהפריד בינינו לבינם. קצת אחרי נעלי עץ הולכות לאורך התקרה ואז... שוב שקט.

בימים שהייתי פוגש אותם היה מסתכל עלי במבט קודר, חולף מעלי ולא אומר דבר אבל היא... כשהיתה איתו היתה מחייכת, קורצת ולפעמים מעבירה יד בשערי הבהיר מבלי שידע, שיראה.
וכשהייתה לבד היתה צוחקת ומחבקת אותי. מנשקת ופותחת את תיקה ובמבטא ארופאי שכזה מציעה לי סוכריה. ואני אהבתי לגעת בידיים הקטנות המטופחות... ולקחתי את הסוכרייה.

חצי קומה מעל לארופאים גר איש בודד שלא ידענו עליו דבר. היה בא והולך לעיתים רחוקות ובכול פעם שהיה יוצא או חוזר לדירה ראיתי כובע, משקפיים שחורים גדולים ומעיל רחב שוליים עולים או יורדים במדרגות הכניסה.
אף פעם לא דיבר, לא שלום, לא בוקר או צהריים טובים אפילו לא חג שמח, תמיד עבר בלי לומר דבר.

בקומה השנייה גר איש צבא, אדם גבוהה ורזה תמיד לבוש במדי צבא ונעליים שחורות מבריקות, היתה לו ווספה צבאית עם סירה.
ברובו של השבוע לא היה מגיע הביתה כי לא ראינו אותה בחניה אבל באותם ערבים שהיה חוזר היינו אנחנו ילדי השכונה מטפסים על הקטנוע ועושים עצמנו רוכבים לעבר מקומות לא ידועים שעדיין לא יכלנו אפילו לדמיין שהם קיימים.
לפעמים בבוקר הייתי רואה אותו מתאמץ להתניע את המנוע וידעתי שזה בגללנו, בגלל המשחקים. כשלא הצליח היה עומד ומקלל לעצמו בשקט ואחר כך גורר את הקטנוע לכביש דוחף אותו בירידה וקופץ עליו.

לעומתו אישתו של מר צבא היתה ילדת פרחים, מין קיבוצניקית כזו עם מבטא לא ברור. קטנה, רזה, בלונדינית בעלת עיניים מאורכות ירוקות שהיו זוהרות גם כשהאור במדרגות כבה. עורה היה חום שזוף כאילו השמש חרכה בו מידיי יום בקרניה היוקדות.
את רוב יומה היתה מבלה בדירה.

אחר צהריים אחד ראיתי אותה בכניסה, חזרה הביתה ובידייה מספר רב של שקיות וכמה קופסאות קרטון, ביקשה שהעזור לה לסחוב למעלה.
עלינו במדרגות עד דלת הבית, הנחתי את הדברים על הריצפה והסתובבתי ללכת, אמרה ״חכה ילד אל תלך, תשתה מיץ בבקשה״.
נכנסנו לדירה.
חושך, התריסים מוגפים, ניסיתי לגשש קדימה אבל לא יכולתי לראות דבר.
היא לעומת זאת נכנסה והלכה להניח את הדברים
״אפשר אור בבקשה?״
התפרצה בצחוק חזק והסתכלה עלי בצורה משונה.
ראיתי את העיניים הירוקות והמבט החודר כמו במדרגות בחשכה, הרגשתי קצת לא בנוח והיא המשיכה להסתכל עלי, לבדוק אותי גם כשהאור נדלק ואז... חייכה.
עמדתי והסתכלתי סביבי.
הדירה דמתה במקצת לדירה שלנו, מסדרון בכניסה בדיוק איפה שעמדתי. מצד ימין המטבח - שלנו היה מצד שמאל - ומיד אחריו הסלון.
בצד השני היו שני חדרים וביניהם הפרידו שתי דלתות אחת לשירותים והשנייה למקלחת. בבית היו רהיטים רגילים כמו שלנו אבל הקירות!
קירות הבית היו מלאים בציורים, חלקם נופים ופרחים חלקם בנינים קטנים ומוזרים שלא ראיתי בחיים. אחד הציורים סקרן אותי, היה בו איש גבוה עם מגבעת שמגיע עד העננים ובאמצע הפרצוף שלו תקוע תפוח והתפוח נראה כגודל על המגבעת. התקרבתי ובדקתי. זה באמת היה מוזר.
יד נגעה בי, הסתובבתי. היא עמדה מעלי מסתכלת במבט המטורף שלה ואז פרצה בצחוק המטורף. ״מעניין נכון? זה ציור סוריאליסטי. סוריאליזם זה ציור מציאותי שבעצם אינו מציאותי בגלל שהאובייקטים, הדמויות שבו הן בגדלים ובמקומות לא הגיוניים״. כשאמרה את זה היה נדמה שהיא גאה בעצמה על ידיעתה בנושא. ואז עברה לציור ליד ״אתה רואה את הבחור הערום?״ שאלה והסתכלה לתוך העיניים שלי. הסמקתי, הזזתי את עיניי והנהנתי בראשי לאות כן, "גם זה סוריאליזם".
שוב צחקה תפסה את ידי ״בוא״ ומשכה לכיוון החדרים. היא פתחה את חדר השינה הסתכלה עלי וסגרה חזרה.
נכנסנו לחדר השני, על הריצפה היו מונחים ריבועי עץ ועליהם מוצמד מין בד לבן. על חלק מהם היו ציורים וחלק נראו כמו שפתאום נגמר לה הצבע. באמצע החדר היו מונחים קופסאות צבעים מכחולים בגדלים שונים וסטנד גבוהה מעץ ועליו כלום. ״אני מציירת״ אמרה ״ולפעמים כשנחה עלי המוזה גם מפסלת״ והצביע על ריבוע של אבן לבנה כמו שלג ״אבן גיר״.
היא החלה להזיז דברים מחפשת משהו בין ערימות של תמונות, עברו מספר דקות ונראה שהיא לא מצליחה למצוא את שחיפשה, התרגזה. יצאה מהחדר.
הרגשתי מוזר, רציתי כבר ללכת משם אבל הייתי סקרן. חיפשתי פינה נקיה והתיישבתי על הריצפה מחכה.
עברו כעשר דקות. נכנסה, ביד אחת ריבוע עץ וביד השנייה סיגריה קצת מעוכה ועקומה. ״מעשן?״ לא הבנתי מה היא רוצה. צחקה לעצמה ״כמובן שלא, איזה טיפשה!״ היא הניחה מסגרת עם תמונה על הסטנד הגבוהה ואמרה ״מה דעתך?״ הסתכלתי... חשבתי שאני עוד רגע מתעלף, הסמקתי נורא, מה זה? איך היא יכולה להראות לי כזו תמונה!?
שנינו שמענו את רעש הקטנוע במעלה הרחוב ״מהר! צא החוצה! אתה לא יכול להישאר יותר״ ודחפה אותי אל מחוץ לדלת.
מצד אחד נעלבתי מאד, אני לא רגיל לכזו התנהגות אבל מצד שני שמחתי שנגמר. כול העניין הפך להיות יותר ויותר מוזר.

הלכתי הביתה.
בלילה חשבתי עליה היא עמדה שם ערומה... בתמונה, חשבתי שהיא משוגעת, למה היא בכלל הראתה לי את זה? פתאום הרגשתי מין דגדוג בתחתונים, הסתובבתי וחיככתי אותם בשמיכה עד שנרדמתי.

התעוררתי לקול הצעקות של השכן מהתקרה, משום מה הפעם זה נשמע יותר חזק מפעמים קודמות, אני חושב שאפילו שמעתי אותה אומרת לו, מבקשת שיפסיק ושוב קול כפכפי העץ ו... שקט.

בצהריים ראיתי אותם חוזרים מאיפה שהוא, הוא היה כפוף במקצת והיא החזיקה אותו בזמן שעברו בשביל הכניסה לבנין. נראתה לא כאתמול שלשום, משהו בפניה היה מתוח אפילו מפוחד מעט. חייכתי אליה כשעברה אבל בזהירות כדי שהוא לא יבחין בי. היא ראתה אבל לא הגיבה והם נעלמו במעלה המדרגות.

יצאתי למדרכה והסתכלתי לעבר הבית של השכנים מהצד השני של הכביש. צריף ישן ורעוע צבוע לבן דהוי עומד על שטח אדמה ענקי, עשבים וקוצים שולטים בכול פינה חוץ מהאיזור הקרוב לצריף עצמו. אינני יודע מדוע אבל היתה שינאה תהומית בינינו ילדי הבניין המשותף לבין שני הילדים שגרו באותו צריף. ימים שלמים של מלחמות, זריקות אבנים, צעקות וקללות. כמה שילדים קטנים יכולים להיות חסרי מודעות, טיפשים ורעים.
אנחנו היינו.

צעקה מהמרפסת!
אני מביט למעלה, מישהו מאותת אם היד לכיווני. חשבתי שאולי החברים שלי מהקומה העליונה אבל... אני סופר את הקומות, זו המרפסת השמאלית. השכנה מקומה שנייה!
אני לא בטוח מה לעשות. נזכרתי בלילה לפני שהלכתי לישון, היה לי נעים. אז מה עושים?!
הרמתי את היד ונפנפתי חזרה.

היא פותחת את הדלת ושוב אני בחדר עם כול הציורים הצבעים והמכחולים.
על הסטנד מסגרת עץ עם בד לבן נקי.
אני מסתכל עליה, היא יפה, אני לא יודע למה אבל אני רוצה לראות אותה בלי בגדים.
היא מסתכלת חזרה אני מסמיק ומוריד את העיניים יודע שהיא שמה לב שאני מסתכל. ״תוריד את החולצה״ היא פוקדת עלי.
אני לא רוצה אבל מוריד. היא בוחנת אותי מקדימה, מאחור ואז אומרת ״תוריד את המכנסים״ אני לא זז ״תוריד אל תתביש תחתונים זה כמו בגד ים״ היא אומרת אבל אני מהסס, אני יודע שלא, זה לא בסדר! אבל מוריד.
אני עומד בתחתונים בלבד בבית של השכנה מהקומה השנייה וחושב מה יקרה אם מישהו ידע? והיא כאילו קראה את מחשבותי אומרת ״ אני לא אספר אם אתה לא״ וזה נשמע לי באותו רגע הדבר הכי נכון ומרגיע בעולם.
״עכשיו תוריד את התחתונים״ אני שומע אותה אומרת. אבל לפני רגע אמרנו ש...
אני מרים כתפיים לאות לא! אין מצב שאני מוריד תחתונים.
היא לא מתעקשת, ממלמלת משהו, מתרגזת, יוצאת מהחדר ונעלמת לתוך חדר השינה. אני עומד ערום, המום ולא יודע מה לעשות עם עצמי.
להתלבש?
אני מתישב על הריצפה ומחכה.
כמו אתמול היא חוזרת אחרי רבע שעה, סיגריה מוזרה תקועה בפיה והיא מסתכלת עלי. ״למה לא התלבשת?!״ היא שואלת חצי בפליאה חצי ברוגז. שוב אני נעלב, למה היא מדברת אלי כך אני לא מבין אותה אני רוצה כבר ללכת!
היא מתקרבת אלי נושפת לתוך פני את העשן שרגע לפני שאפה לתוכה.
אני נחנק.
אומרת ״אני רוצה לצייר אותך ערום״ ואז שמה יד על הפה שלי ״אל תגיד כלום רק תחשוב על זה... בסדר?״
אני מבולבל, הראש שלי לא יכול לחשוב על כלום, מהנהן לה בסדר חפוז ורץ לכיוון הדלת.
אני בחדר מדרגות מנסה לעכל את כול מה שעבר עלי בחצי שעה האחרונה, מפחד שאם אלך הביתה יראו על הפנים שלי את מה שקרה. בטוח שרואים! אימא שלי רואה כול דבר, אי אפשר להסתיר ממנה כלום.
אני יורד בשקט כדי שאף אחד לא ישמע מגיע לדירה מספר אחת, הדירה שלנו.
להיכנס? לא? אולי לא כדאי להיכנס עכשיו.
אני יורד למקלט סוגר את הדלת מאחורי ויושב על כיסא שאחד השכנים השאיר במקרה של מלחמה.

שבוע ימים התחבאתי ממנה, כמעט ולא יצאתי מהבית אפילו אימא שלי התפלאה ושאלה אם אני מרגיש טוב ואיך זה שבאמצע החופש הגדול אני בבית אז אמרתי לה שתעזוב אותי במנוחה. כנראה שהיא דאגה כי בערב שמעתי אותה מדברת עם אבא, אומרת לו שמשהו לא בסדר איתי ואולי כדאי ללכת לרופא. אבא שתק רגע ואז אמר שאולי באמת כדאי שתעזוב אותי קצת ושילדים לפעמים מתנהגים קצת מוזר. שמחתי אבל אז...
למחרת בצהריים היא באה. כן בלי בושה היא דפקה בדלת ואימא פתחה.
עמדתי מאחורי המשקוף שבחדר שלי ושמעתי אותן מדברות צוחקות ואז היא שאלה את אימא אם זה בסדר שהיא תקח אותי אליה לדירה כי היא צריכה עזרה בלהזיז כמה תמונות ואולי קצת לנקות. אימא שמחה ואפילו אמרה לה שזה רעיון מצוין ובאמת כבר שבוע שהוא לא יוצא מהבית.
אימא קראה לי.
גררתי את עצמי לכיוון הדלת ונעמדתי. התביישתי להסתכל עליה אז הורדתי את הראש. אימא אמרה ״נועה מבקשת שתעזור לה קצת וזה בהחלט כדאי כי אתה כבר יותר מידיי בבית אז יאללה לך קצת״ ואימא שמה יד על גבי ודחפה אותי בעדינות לכיוון הדלת.
נועה השכנה הסתכלה עלי וראיתי את המבט הזה שלה - איך אימא לא רואה - היא צחקה תפסה לי את היד ואמרה ״בוא יהיה לך כיף יש לי גלידה במקרר ועוגה. בוא, בוא, כדאי לך״ ומשכה אותי החוצה ועלינו לדירה.

שתקתי ״למה אתה שקט כול כך אתה לא רוצה להיות פה?"
שתקתי ״אתה רוצה ללכת אז תלך, אני לא אכריח אותך להיות אצלי״ אמרה בקול חלש ופגוע ואז הלכה לכיוון הדלת סובבה את המפתח ו...
״אני רוצה״ יצאו לי המילים מהפה.
היא סובבה את המפתח בחזרה.
״מה אתה רוצה?״
לא עניתי.
היא התרגזה ״תגיד מה אתה רוצה?״
״לראות אותך ערומה״
שתיקה.
הרגשתי מובך.
התביישתי.
מה אני משוגע!?
הצחוק שלה הפסיק לי את המחשבות, הוא נעשה חזק יותר ויותר, הרמתי ראש והסתכלתי. לפתע היא הפסיקה לצחוק והורידה את החולצה...
״תסגור את הפה!״
התעוררתי
״תגיד לא ראית ציצים אף פעם!?״
בטח שראיתי, לפעמים כשאימא במקלחת אני נכנס סתם כך כי בא לי ואז היא שמה את הידיים על הציצים שלה וצועקת שלפחות פה היא רוצה את הפרטיות שלה ואני נהנה להציק לה ככה מידיי פעם כשמשעמם לי אבל ציצים של מישהו זר זה כבר משהו אחר. הסתכלתי עליהם, הם היו קטנים, ורודים והזכירו לי אגסים - איכס לא אוהב אגסים - חשבתי שאני רוצה למצוץ לה את הפטמות כמו תינוק ששותה חלב מהשד של אימא שלו. כן גם אני רוצה!
״בוא תתקרב, אני מרשה לך, אתה יכול לגעת״.
התקרבתי ונגעתי, בהתחלה עם האצבע אחר כך עם כול היד ואז שמתי את הראש על החזה שלה והתחלתי למצוץ. הסתכלתי עליה, היא סגרה ופתחה את העיניים ולא אמרה דבר. לפתע לא היה לי נוח בתחתונים, רציתי לסדר אבל פחדתי שהיא תראה אז הפסקתי והתרחקתי.
היא עמדה שם מסתכלת עלי במבט שונה, בלי לצחוק או להקניט אותי או להתרגז ואז כשרציתי להמשיך היא לבשה את החולצה.
״נו אתה מסכים לדגמן בשבילי בערום!?״
רציתי לשאול אותה למה אי אפשר עם תחתונים אבל הראש שלי החליט לזוז מעצמו והרגשתי שהוא זז מלמעלה למטה ואומר לה כן.
״טוב עכשיו תלך ותבוא מחר בצהריים, תגיד לאימא שאני צריכה אותך שוב!״
כשסיימה סובבה את עצמה לכיוון חדר השינה נכנסה וסגרה את הדלת.
נשארתי לבד במסדרון הייתי צריך ללכת אבל סיקרן אותי לדעת מה היא עושה עכשיו מאחורי הדלת. התקרבתי והצצתי לתוך חור המנעול. שנייה אחר כך קפצתי אחורה בבהלה רצתי לדלת הראשית טרקתי אותה וטסתי במדרגות למטה.
שוב נכנסתי למקלט שוב סגרתי את הדלת מאחורי והתיישבתי נושם בכבדות.
היא ראתה אותי! היא ראתה שאני מציץ! העין שלה הסתכלה עלי מחור המנעול!
פחדתי שתתרגז עלי, מה פתאום אני מציץ לה לחדר.
חיכיתי אולי שעה מרוב פחד ואחר כך עליתי הביתה.

למחרת בבוקר אימא שלחה אותי למכולת להביא חלב ולחם, כשחזרתי שמתי לב שהווספה הצבאית עומדת ליד גדר הבית. בצהריים הסתכלתי שוב, היא עדיין שם.
ידעתי שאי אפשר לעלות ואני רציתי לגעת לה בציצים שוב, כול כך רציתי שכול הלילה שפשפתי את התחתונים במזרון ובשמיכה.
עליתי לקומה השלישית לשחק עם החברים שלי.

בימים הבאים לא ראיתי אותה, הלכנו לבריכת הפועל עם האח הגדול של סיגי. הלכנו ברגל את כול הדרך, כמעט שעה. כשהגענו הוא היה אמור לשמור עלינו כי הוא כבר בכיתה ט׳ אבל אחרי כמה דקות הוא פגש כמה חברים שלו והשאיר אותנו לבד על הדשא ליד הבריכה. באמת שלא היה איכפת לי אני יודע לשמור על עצמי, אימא שמה לי אוכל שתייה ומצופים ואמרה לי לא להיכנס למים העמוקים ולא משנה מה אח של סיגי יגיד ״אתה תשמור על עצמך, אתה כבר ילד גדול, גם עם מצופים מסוכן בעמוקים!״.
הדרך חזרה תמיד קשה יותר, הרגשתי שאני נרדם תוך כדי הליכה.

יום ראשון, צהריים, היה משעמם. יצאתי לחצר ובדקתי עם הקטנוע הצבאי נמצא, לא הוא לא היה! רצתי במדרגות למעלה והעצרתי ליד הדלת נושם ומתנשף.
עכשיו שהגעתי הרגשתי לא בטוח, לצלצל? אולי היא כבר לא רוצה? היא לא באה לשאול עלי, אולי לא כדאי? נזכרתי איך שהיא הורידה את החולצה.
היא פתחה חריץ קטן בדלת והסתכלה, בקושי ראיתי אותה, אני חושב שהיא היתה עם חלוק או קומבניזון כמו מה שאימא לובשת לפני השינה. ״אני לא יכולה עכשיו, תבוא עוד חצי שעה״. ירדתי למטה מאוכזב, מה היא עושה שהיא לא יכולה? התיישבתי מול השעון וספרתי את הדקות.
עברה חצי שעה! שוב דפקתי בדלת ושוב היא פותחת חריץ ואומרת ״היום כבר לא אולי מחר, אני אקרא לך״.
ירדתי לאט הביתה נכנסתי לחדר נשכבתי על המיטה ובכיתי.

היא לא קראה לי למחרת וגם לא בימים שאחר כך מידיי פעם הייתי רואה אותה חוזרת עם כמה שקיות אבל היא לא נעצרה לדבר איתי היא פשוט עלתה במדרגות.
כשהייתי עובר ליד הדירה שלה הייתי נעצר שם אוזן על הדלת ומנסה להקשיב למה שקורה בפנים, בדירה אבל אחרי כמה דקות משלא שמעתי דבר הייתי מתייאש ועולה לשחק עם החברים שלי בקומה העליונה.

שבועיים לפני סוף החופש פגשתי אותה. אני ואימא הלכנו לקנות ספרים ומחברות לשנה הבאה בחנות הספרים של גולדווסר. היא היתה שם, קונה מספר מכחולים. הם התחילו לדבר ואני נעמדתי בצד מנסה להיות ילד גדול לא להראות לה שנפגעתי ממנה.
היא מסתכלת עלי ואני מרגיש שקשה לי לעמוד סתם כך אז אני קם ועובר על ספרי הילדים שהיו על המדף.
כשהסתובבתי היא כבר לא היתה. התרגזתי על עצמי, איזה מטומטם! עכשיו היא בטח לא תרצה לדבר איתך יותר!
רציתי כבר הביתה, למיטה, לבכות.
אימא ניגשת אלי ״אתה בסדר?״ שוב השאלות האלה!
אני מהנהן בראשי. ״יופי, בוא נסים את הקניות ונלך הביתה.
אהה ו... נועה ביקשה עם זה בסדר איתך, יש לה שוב להזיז כמה דברים ולנקות קצת״.
עוד רגע קפצתי מרוב שימחה אבל פחדתי שאימא תרגיש אז עשיתי אוף קטן ואמרתי בסדר.

טסתי במדרגות לקומה השנייה, נעמדתי רגע על מנת לנשום אוויר וצלצלתי בפעמון.
היא פתחה. ״בוא כנס רוצה לשתות?״ שתיתי והיא הסתכלה עלי ״זוכר מה הבטחת״ הנהנתי בראשי במהירות, כבר לא יכולתי לחכות, הורדתי את החולצה.
צחקה ״רגע רגע אתה בהיסטריה, חכה שנייה״ עצרתי.
נכנסנו לחדר הציור ״תתפשט עכשיו״ צוותה.
עמדתי ערום כששתי ידי מכסות את החלק שאני מתבייש בו הכי.
״אל תתביש תוריד את הידיים״ נשארתי באותה התנוחה.
״טוב בסדר עוד מעט תרגיש יותר נוח״.
היא התקרבה הסבירה לי איך לעמוד נגעה בי וליטפה ואז עמדה ליד הבד הלבן והחלה לצייר.
היה קשה לעמוד כול הזמן באותה התנוחה אחרי חצי שעה התחלתי לזוז יותר מידיי אז היא אמרה לי לשבת והביאה לי לשתות.
״התרגזת?״ הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה לומר
״התרגזת נכון?״ חזרה ושאלה והעבירה את ידה בתוך השערות שלי.
שתקתי.
״אני הולכת להכין לי סיגריה״ אמרה קמה והלכה לכיוון החדר.
לפני שנעלמה הסתובבה ותקעה בי מבט משונה במקצת, מין עצוב שכזה שבא לי לחבק אותה.
נשארתי לשבת עוד מספר דקות ואז קמתי והתקדמתי לכיוון הדלת. רציתי לראות מה היא בדיוק עושה שם.
דלת חדר השינה היתה פתוחה מעט, תמיד היא סוגרת אותה כנראה שהפעם שכחה.
הזזתי מעט את הדלת והסתכלתי. היא שכבה על המיטה ערומה כביום היולדה בשנייה הראשונה נרתעתי אבל היה בה משהו ורציתי לחבק אותה.
נכנסתי לחדר, נעמדתי ליד המיטה והורדתי את הידיים.
היא הסתכלה... צחקה את הצחוק המטורף שלה... והרימה את ידה...


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל